ט"ז כסלו התשס"ז    8.12.06

 

זהות יהודית – תחילת סבב שלישי

דיון זה הסתעף מתוך הדיאלוג הראשי, ובשל חשיבותו הייחודית הוא נערך בנפרד מן החלקים האחרים.

 

 

עזריאל, סבב  1

סוגיית הזהות היהודית, אשר נדברנו לדון בה בנפרד, טורדת את מנוחתי כבר מספר שבועות, וקורעת את לבי לגזרים. בשאלות עקרוניות ומהותיות כגון זו אינני נוטה לתת לעצמי "הנחות", ועל כן הקריעה הפנימית בין שתי שאיפות, אשר המצב המשתקף בוויכוח שלנו מציב אותן כמנוגדות זו לזו – כואבת לי עד מאד.

 

מחד גיסא, אני נאמן בכל לבי לזהות היהודית המקובלת מדורי דורות, והיא זהות הבנויה באופן מהותי על חפיפה מוחלטת בין דת ולאום. ומשום כך, כאשר אני מזהה אצלך או אצל חבריך תפיסות המובילות לביטולה של החפיפה הזאת, ברור לי כי אין לי, ולא יהיה לי, שום חלק ונחלה באותה זהות חדשה, יהיה שמה אשר יהיה. מאידך גיסא, אני לא מוכן לוותר על אחיי, אף אם הם חולקים עלי, אף אם הם מרגיזים אותי, אף אם הם פוגעים בציפור נפשי (ואינני יודע אם אתה מצליח לקלוט את מה שחשתי במהלך כל השנה האחרונה מאז חרב ביתי בגוש קטיף). חידוד של העמדות, מוביל לקרע. ערפול שלהן אינו יוצר אלא אחדות מזויפת, שאינה מחזיקה מים. ואני, אנא אני בא?

 

לאחר הקדמה זו, אפרש את שיחתי. אולם עלי להעיר עוד, כי בגלל עומקה הפילוסופי והרגשי של הסוגיא, אני חש שעוד לא הגעתי למיצוי של הענין, ועוד חזון למועד.

 

כאשר אני כותב את הדברים, וקורא לפני כן את דבריך בנושא זה, אני חש – אולי בטעות - שאתה מייחס משמעות רבה לדרך שבה אני תופס את הזהות היהודית שלך. ואני שואל את עצמי, בעצם, מדוע זה כל כך חשוב לך מה אני חושב. האם מישהו מינה אותי להיות "משגיח הכשרות" על יהדותך? האם אני יהודי יותר ממך, כדי שתהיה זקוק להכרה של "היהודי האותנטי" ב"יהודי החדש", כביכול? אתה יהודי. נקודה. אני יהודי גם כן. נקודה. את זהותי אני מגבש בעצמי. וכך גם אתה מגבש את זהותך בעצמך. ומדוע תחשיב את דעתי? ומדוע עליך להיעלב אם דעתי שונה משלך באשר למשמעותה של זהות יהודית?

 

במהופך, אני מכיר אנשים דתיים הזקוקים לאישור מחברים חילוניים, שלמרות שהם דתיים – הם "בסדר": משכילים, נאורים, הומאניים וכדו'. הצורך הזה נובע אצלם מחוסר ביטחון בזהותם. האם גם אצלך זה אותו הדבר מהכיוון השני?

 

כשלעצמי, אינני רואה את עצמי אפוטרופוס עליך ועל יהדותך. אני משתדל ללמוד לאט לאט להשתחרר מעמדה פטרנליסטית כלפי חבריי החילוניים. אמנם חשוב לי מאד שתחוש את עצמך כיהודי. אמנם אני מודה בגלוי בכך שאני חולם על הרגע בו תחליטו, אתה וחבריך, לקיים תורה ומצוות (כפי שאתה, מן הסתם חולם על הרגע בו אטוש את דרכי ואאמץ את עמדותיך הליברליות). אבל האחריות על כך היא שלך. ואם אתה מחליט להגדיר אחרת את היהדות או לשמור רק על חלק ממצוותיה – אתה אדם אוטונומי, ואני לא מתיימר להחליף את האוטונומיה שלך בפטרונות שלי או של מישהו אחר.

 

דווקא מתוך אותה עמדה, שאני מקווה שבאמת היא מבטאת כבוד כלפי עולמך הרוחני, ושכך היא נתפסת גם בעיניך, אינני רואה שום צורך להסוות את עמדתי שלי, על פיה אני מגדיר את זהותי כיהודי.

 

אצל כל העמים האחרים בעולם אין זהות בין דת לבין לאום. יש ערבי נוצרי ויש ערבי מוסלמי, יש גרמני קתולי ויש גרמני פרוטסטנטי, וכדו'. אולם אצלנו זה שונה. חלק מרכזי מייחודו של העם היהודי הוא הזהות שבין דת לבין לאום. היהדות היא הדת המונותיאיסטית היחידה בעולם ובהיסטוריה שהיא דת לאומית (בעולם האלילי-פוליתיאיסטי של העולם העתיק, יה זה דבר מובן מאליו). זהות זו מתחילה מן "הסיפור המכונן" של העם היהודי – סיפור יציאת מצרים כפי שהוא מתואר בתורה (ואשר גם אתה מספר אותו בליל הסדר), מעמד הברית בהר סיני, תופעת הנבואה החורזת את התנ"ך כולו, תודעת הבחירה והייעוד, והסוד הבלתי מפוענח של קיום העם היהודי לאורך 4000 שנות היסטוריה בתנאים בלתי הגיוניים בעליל, עד תחילת התגשמותו המופלאה של חזון שיבת ציון בדורות האחרונים.

 

כפועל יוצא מכך, מה שאפיין את העם היהודי בכל הדורות היה שמירת התורה והמצוות. זה היה המכנה המשותף היחיד שהחזיק את זהותנו הלאומית במשך כל ההיסטוריה שלנו. כמובן, לא כל היהודים שמרו את כל התורה. היו מי ששמרו יותר ומי ששמרו פחות. אבל יהודי היה כל מי שתורת ישראל הגדירה אותו כמי שמצווה לקיים אותה. כבר רב סעדיה גאון, המוגדר כ"אבי הפילוסופיה הדתית היהודית" הגדיר במאה התשיעית (למניין אומות העולם) כי "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה".

 

מן הסיבה הזאת, במשך רוב שנות קיומה של המדינה, הוגדר כיהודי: "מי שנולד לאם יהודיה ואינו בן דת אחרת, או שגויר". היה ויכוח חריף ומתמשך על מילה אחת נוספת: "כהלכה". אולם כל העקרונות הקודמים היו מקובלים על הכול. גם "גיור" רפורמי או קונסרבטיבי מקבל כיהודי רק מי שמקבל עליו את הדת היהודית על פי הנהוג באותם זרמים. אך המדינה לא הכירה בהצטרפות לעם היהודי שלא על בסיס ההצטרפות הדתית, וכל מי שנרשם בתעודת הזהות כיהודי מבחינה לאומית, נרשם כיהודי גם בדתו.

 

על כן יהדות-חילונית, בעיני, היא לא פחות מאשר "ריבוע עגול", דהיינו: כשל לוגי המונה בהגדרה עצמה. (מעבר לכך, גם בשטח זה "לא עובד". פרופ' אליעזר שבייד הקדיש ספר שלם, בשם "לקראת תרבות יהודית מודרנית" לסקירת כל הניסיונות ליצור תרבות יהודית לא דתית, ולכישלונותיהן). לכן, כל מי שמוגדר כיהודי, אף אם אינו מקיים מצוות, הוא יהודי ב-100%. אולם מי שאינו יהודי על פי ההלכה, גם אם אביו יהודי, גם אם הוא דובר עברית ומשרת בצה"ל – אני יכול לראות בו בן ברית הגון וראוי, אני יכול לראות אותו כבעל זיקה לעם היהודי, ודאי שאכבד אותו כאדם ואתייחס אליו בהגינות, אך לא אתייחס אליו כאל יהודי. יש אתו ברית אינטרסים, אך הוא לא 'אח'. הגדרה מחודשת של הזהות היהודית, על פי מאפיינים לאומיים מקובלים, כמו: דם, שפה, אזרחות, שירות צבאי וכדו' – היא ליצור עם חדש. ומה לעשות? אני אמשיך לראות את עצמי חלק מהעם היהודי הישן בן ה-3,500 שנה, עם כל מי שיראה את עצמו חלק מזה. לא אראה טעם בניסיון לכפות את עמדתי על מישהו אחר, אבל עמדתי תישאר כמות שהיא ואינני רואה את עצמי זז ממנה כמלוא הנימה.

 

כפי שהבנתי אותך, גם אתה לא מעוניין ליצור עם חדש, וההמשכיות של העם היהודי עתיק היומין חשובה לך מאד. דווקא משום כך, עליך להשקיע מאמץ כדי להעביר את אותה תודעה אל הדורות הבאים במשפחתך. אך מכיוון ששמירת המסורת היהודית היא זו שמעבירה את הזהות מדור לדור, ישנה סכנה, שללא שמירת המסורת במידה מספיק משמעותית, תתקשה להעביר את אותה תודעה של זהות שאתה מעוניין בה. אמנם ילדיך ונכדיך יהיו יהודים על פי ההלכה, וגם אני, כ"משגיח הכשרות שלך" (כל זמן שלא תפטר אותי מתפקיד זה...) אראה אותם כיהודים ב-100%. אולם חוששני שהעוצמה בה יחושו את יהדותם והמשמעות שהם ייחסו לה תרד בהדרגה מדור לדור. לחילופין, הם יוכלו למצוא את עצמם מאפיינים את זהותם היהודית במאפיינים שאין בינם לבין היהדות ההיסטורית ולא כלום. על כן אני חוזר וטוען שאתה נמצא על מדרון חלקלק, שסופו נמצא במקום אליו הגיעו כל הכתות שפרשו מן היהדות ההיסטורית, למן הנוצרים הקדומים ועד הקראים, ובדורות האחרונים – כל התנועות שהביאו את רוב חבריהן להתבוללות מוחלטת: הקומוניזם, ההשכלה והרפורמה. האידיאולוגיה החילונית היחידה שהצליחה לשמר את הזהות היהודית היתה הציונות, אבל זאת דווקא בגלל שהמשיכה לדבוק בחלק גדול ממאפייני הזהות המקוריים של העם היהודי ההיסטורי.

 

אני מניח שלא נגיע בקלות להסכמה בשאלת הזהות, ואנו יכולים למצוא את עצמנו ממשיכים להיות עולבים ונעלבים תוך כדי המשך הוויכוח. השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא, כיצד, למרות חילוקי הדעות הקוטביים והחריפים, ניתן להגיע לאי אלו דברים מוסכמים. וכאן חוששני כי אנו מגיעים למבוי סתום.

 

ניתן לנסות להיחלץ ממבוי סתום זה על ידי להטוטנות של ניסוחים מעורפלים, בבחינת "יחי הטשטוש המאחד". אולם כפי שכתבתי בהקדמה, זה "לא מחזיק מים". התהליכים התרבותיים העוברים על חלקים שונים בחברה הישראלית הם צנטריפוגליים ולא מושכים למרכז. ומניסיון בעיסוק בשאלות של זהות בתוך הציונות הדתית פנימה, הגעתי כבר מזמן למסקנה שהפיתרון נמצא בעלייה אל המישור היותר גבוה, מישור החזון. אני מניח שתסכים אתי על כך שאחד המאפיינים של העם היהודי הוא: "עם שיש לו חזון", "עם הנושא אתו ייעוד". חזון וייעוד – אלו מילים שיש בהן קסם סוחף, קסם מלהיב. הדיון בהן נוטה ללכד ולא להפריד, לחבר ולא לנתק. חזון זה דבר שניתן להביט עליו מזוויות שונות ומנוגדות, ולראות כיצד הן משלימות זו את זו.

 

מכיוון שהארכתי די בסוגיה טעונה זו, ועוד אני חייב בהתייחסות לסוגיות נוספות שעלו בדיאלוג בינינו, אותיר את פתיחת הדיון בשאלת החזון לאחת הפעמים הבאות.

 

 

חיימי, סבב 1

אתה עזריאל, מתייחס ארוכות, כאילו השתמע מדברי שאני זקוק להכשר שלך לגבי זהותי היהודית.

ממש לא.

 

1. מדבריך עולה כי למרות שאתה מקבל אותי "באופן אישי", אתה שולל נמרצות את לגיטימיות הזהות היהודית של הזרם החילוני אליו אני שייך ואפילו רואה בו סכנה להמשך הקיום היהודי!

 

2. "הזרם החילוני" מתייחס לדת היהודית כתפישת עולם ערכית, תרבותית ופילוסופית לעומת "הזרם הדתי" שמתייחס לדת כתפישת עולם אמונית. (ואין זה אומר כמובן שהזרם הדתי נעדר ערכים! ובוודאי שאין זה אומר כי שיוך לזרם החילוני, מנכס "ערכים" בעצם השיוך).

 

3. אין בכך חדש. הילל הזקן ראה את תמצית היהדות ב"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".

רבי עקיבא ראה את מצוות "אהבת לרעך כמוך" כמצווה החשובה ביותר.

דהיינו, תמצית היהדות עבורם היא התפיסה הערכית - מהות היחסים בין בני האדם (כל בני האדם באשר הם).

לפני קידוש הריבונות. לפני עבודת השם. לפני בידול היהדות.

אני מעז לומר, ששמירת תורה ומצוות הם "כלים יהודיים" שנועדו להכשיר את הנפש למדרגה ההומנית כפי שתיארו אותה הילל ורבי עקיבא.

 

4. היהדות, כתפישת עולם שמנהלת דיאלוג מתמיד עם חיי ההווה, מעולם לא היתה דת "סגורה". היכולת והצורך להתחדש, תוך כדי המשכיות, טבוע בדי.אנ.אי שלה. לפעמים עד כדי מהפכות, כפי שהיתה היהדות בעצם לידתה - מהפכה אנושית עצומה בעולם העתיק.

הציונות בתמציתה היא  תהליך של התחדשות שהביא למהפכה. בשיאה התחוללה שיבת ציון והוקמה המדינה היהודית מחדש לאחר 2000 שנה.

הזרם האמוני הוא זה ששמר על הקיום היהודי במשך אותם 2000 שנה, תוך תהליך מרתק של התחדשות. שרדנו פוגרומים, ביזוי, השפלה וגירוש. בסוף המאה ה-19 ניצבנו על "המדרון החלק" שעלול היה להביא לחיסולו של העם היהודי.

 

5. הזרם החילוני שמחולליו ראו את הכתובת על הקיר, הוביל את המהפכה הציונית. הוספנו את המרכיב השלישי של מדינה לתעודת הזהות שלנו.

 

6. ואכן, תעודת הזהות הלאומית שלנו מכילה היום, בנוסף ל"דת" ו"לאום" – גם "מדינה".

המציאות המחודשת של קיום מדינה שיעודה בית לאומי לעם היהודי, לא שינתה במאום את החיבור שבין הלאום לבין הדת, אבל החיבור המחודש למדינה יצר את הבלבול הגדול ובשני הצדדים.

לחלקנו, המדינה היא חזות הכול.

 

7. יש ב"שמאל החילוני" שמיתרים את הדת ומחברים את הלאום למדינה (ככל מדינות העולם) ויש ב"ימין הדתי" שהעמידו את ציווי הריבונות היהודית העכשווית על כל חלקי א"י, כצלע הראשית במשולש "לאום-דת- מדינה". צלע ששלמותה (על פי הגדרתם) היא בסיס ותנאי להמשך הקיום היהודי.

יש מדינה יהודית (בת קרוב ל-60!), המציאות השתנתה, האתגרים הם (גם) אחרים. כל הזרמים צריכים להפנים. תהילת עברם במקומה המכובד. תהילתם היא מקור חיים ויניקה חיוני והכרחי, אבל היא כשלעצמה לא יכולה לכסות על משבר הערכים שמאיים לרסק אותנו. משבר שכולו כישלון בהתמודדות עם אתגרי ההווה.

 

8. האתגר הגדול של היום הוא מעבר לשרידות של קהילות יהודיות בעולם עוין.

האתגר הגדול של היום הוא מעבר להקמת מדינה יש מאין.

(למרות שהעולם עדיין עוין ואת המדינה צריך לבנות ולתחזק כל יום מחדש).

האתגר הגדול של היום הוא יצירת חברת מופת - "אור לגויים" - שתביא קודם לכל, אור לעצמה ולכלל אזרחיה.

כדי לעמוד באתגר, שני הזרמים חייבים להתחבר וליצור חזון משותף.

כדי ליצור אפשרות של חיבור, הזרם החילוני יקבל עליו, בדרכו, את שמירת המסורת היהודית כאבן בנין לאומית.

הזרם האמוני יקבל ויפנים שהזרם החילוני מביא איתו התחדשות ולא התכחשות. התחדשות שהיא סם חיים להמשך הקיומי של העם היהודי.

המשבר הערכי-חברתי-פוליטי שפוקד אותנו, שורשיו במחלוקת על המשמעות של המרכיב השלישי – "המדינה" – בזהות הלאומית שלנו. מחלוקת שמלווה אותנו יותר ממחצית שנותיה של המדינה ושואבת אליה את מירב האנרגיות הלאומיות שלנו. זהו "המדרון החלקלק" שאנחנו נמצאים בו ולא זהותי היהודית כפי שהיא נתפשת בעיניך.

 

9. אנחנו עוסקים יותר מדי במיהו יהודי ופחות מדי במהי "התנהגות יהודית".

רוב אזרחיה של המדינה היהודית הינם, גם על פי ההגדרה האורתודוכסית - יהודים.

האם רובם גם עונים על הגדרת "ההתנהגות היהודית" כפי שראו אותה הילל הזקן ורבי עקיבא???

שנינו יודעים את התשובה. שנינו לא אוהבים אותה!

 

 

עזריאל, סבב  2

1. זהות יהודית חילונית: בנקודה הראשונה שהעלית בדבריך, בה טענת שאני "שולל נמרצות את לגיטימיות הזהות היהודית של הזרם החילוני אליו אני שייך ואפילו רואה בו סכנה להמשך הקיום היהודי" – אולי לא כל כך נעים לומר גלויות, אבל אתה צודק. בנקודה הזאת יש בינינו ויכוח נוקב ובלתי ניתן לטשטוש. אינני מאמין – לא בזכות קיומה, ולא בטעם הקיום, של זהות יהודית שאינה ממשיכה במישרין את הזהות היהודית ההיסטורית כפי שנתעצבה ונשתמרה במשך אלפי שנים.

 

אולם זהו רק חלק מן האמת, וחלק מן האמת הוא לפעמים יותר גרוע משקר גמור. דווקא מתוך אמונתי בא-להי ישראל ובנוכחותו הפעילה בחיינו הלאומיים, אינני יכול לראות את החילוניות כתופעה שלילית לחלוטין. ברור לי שעצם קיומה כתופעה רחבה מעיד על משמעותה העמוקה. העולם היהודי המסורתי רחוק מלהיות מושלם, ויש בו חסרונות רבים. חלק גדול מהם נובע מתחלואי הגלות, לאחר 2000 שנה בה לא חיינו חיים ממלכתיים כעם ריבוני היושב בארצו. התכנים החסרים במחנה הדתי נמצאים בחלקם הגדול בעולם החילוני. לכן אני רואה חשיבות כה גדולה בדיאלוג בין המחנות. לא כאמצעי לחיות בתוך קונפליקט, ואף לא כאמצעי לשכנוע, אלא מתוך הבנה שמתוך העימות המפרה שבין התזה לבין האנטי תזה תצמח סינתזה שיש בה מן הטוב הקיים בכל אחד מן המחנות. 

 

2. אמונה וערכים: שמתי לב לזהירות שבה הצגת את ההבדלים בינינו. ואכן זהירות זו היא במקומה, מפני שההבדל כאן איננו דיכוטומי. אני רק הייתי ממקד את ההבדל שבין מערכת הערכים הדתית למערכת הערכים החילונית בשתי נקודות מרכזיות:

(א) מקור הערכים. בעולם הדתי, מקורם של כל הערכים הוא אחד - א-להים. בעולם החילוני, לעומת זאת, מקורם של הערכים יכול להיות המצפון האנושי, ויכול להיות שהם נתפסים כמושגים מוחלטים העומדים מכוח עצמם. אני מניח שתסכים אתי בכך שייחוס הערכים למקורם הא-להי נותן להם תוקף הרבה יותר מחייב והרבה יותר יציב. וכל מי שמשווה בין ציבור דתי לחילוני במדינת ישראל יכול לראות את זה. (אגב, אני מסכים לכך שזוהי גם הסכנה שיש בביסוס הערכים על הציווי הא-להי, מפני שאם מדובר ב"ערכים" שליליים, הביסוס הדתי שלהם עושה אותם להרסניים פי כמה וכמה. ואת זאת ראינו למין מסעי הצלב ועד לחמאס ולחיזבאללה, ולצערנו, גם לנו כיהודים יש דוגמאות לא מחמיאות, כמו יגאל עמיר).

(ב) מרחב הערכים. בעולם החילוני, הערכים מתייחסים ליחסים שבין אדם לזולתו, בעוד שבעולם הדתי מערכת הערכים היא רחבה יותר, וכוללת גם ערכים שאינם נובעים מהאיסור לפגוע בזולת. דוגמא לכך היא איסור "גילוי עריות" בין גבר לבין אשה שהיא אשת איש, שהיהדות רואה אותו כחמור ביותר עד כדי "ייהרג ואל יעבור", בעוד שבתפיסה החילונית, כל זמן שהדבר נעשה בהסכמה בין כל הצדדים הנוגעים בדבר ואינו פוגע באף אחד מהם, ההתייחסות שונה לחלוטין. כמובן, העמדה של מערכת ערכים הרבה יותר רחבה יוצרת הרבה יותר דילמות של הכרעה בין ערכים מתנגשים, ואף אתה רמזת לכך.

 

3. יהדות והומניזם: כמובן, אינני יכול לחלוק על הציטוט שלך את דברי הלל ור' עקיבא. אולם צר לי על הוצאתם מהקשרם הכולל. הלל הזקן אמר לאותו גר שביקש ללמוד את התורה כולה על רגל אחת: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. זוהי כל התורה כולה והשאר הוא פירוש שלה. לך ולמד". מה שאתה אומר הוא ש"זוהי כל התורה כולה", וזהו, תוך ויתור על כל ההמשך. ור' עקיבא, שקבע ש"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", אמר זאת בניגוד לדברי תלמידו, בן עזאי, שאמר: "זה ספר תולדות אדם הוא כלל יותר גדול". ר' עקיבא מדגיש את האהבה הלאומית, בעוד שבן עזאי מדגיש את הזיקה הכלל אנושית. ר' עקיבא עצמו הוא זה שהיה בין מנהיגיו של מרד בר-כוכבא, מתוך חתירה לחידוש הריבונות היהודית העצמאית בארץ ישראל. והוא זה ששמח על כך שזכה להיות מוצא להורג על קידוש השם באמירת "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד". על כן, אף שאני מקבל לחלוטין את הדגשת המחויבות שבין אדם לחברו במשנתם של ר' עקיבא ושל הלל, אינני רואה בכך את חזות הכול.

 

בהגות היהודית לדורותיה עלתה שאלה זו לדיון לא פעם ולא פעמיים, האם המצוות החברתיות הן קומת הבסיס שעליה תיבנה קומת המצוות הא-להיות, כפי שטוען הרוב, או שהפירמידה בנויה באופן הפוך, כפי שטוען המיעוט.

 

כדוגמא אביא את דבריו של הרב קוק, בספרו 'אורות הקודש' (חלק ג, עמ' שמד-שמה), עם כל הקושי להבין את שפתו המליצית:

היחש הערכי של המצוות המוסריות החברותיות, מצוות שבין אדם לחברו, אלה המצוות הרוחניות, שהן מצוות שבין אדם למקום, מתחלף הוא על פי ההארות השוטפות בביסוס הבנת התורה.

המדע העליון הרציונלי (=הפילוסופיה היהודית) מצד אחד, והרזיות הקדושה (=הקבלה) מצד השני... באים עד לידי המסקנא האחרונה של ההויה, שהחברותיות היא רק אחת מחוליותיה, והרוחניות העליונה, האושר הנצחי, הוא היסוד, המגמה התכליתית. ועל פי זה יהיו המצוות שבין אדם למקום היסוד העיקרי, שהמוסד החברותי הוא רק סולם לעלות אליו, ויהיו המצוות שהן עשויות למגמת התגלות האורה הא-להית – בנשמות, בחיי היחיד והציבור, באומה ובעולם, בטבע ובהוויה – בכלל הצינורות היותר עליונים... ועימהן הן מקושרות כל המצוות החברותיות...

אמנם העין המוגבלה באידיאליה, אינה יכולה להציץ יותר הרבה מהתוכן החברותי בפירוט גמור, ומתהוות המצוות החברותיות אצלה ליסוד עיקרי. אך אף על פי שאינה יכולה להציץ את הפירוט האורי של הגניזה הא-להית של אוצר הנצח התלוי באישור המדע העליון, יודעת ומכרת היא את כללותו.

על כן הנבואה איחדה את הלהב המקנא נגד עבודה זרה מצד אחד בכל כללותו ונגד הפרעות החברותיות מצד השני בעומק הפירוט. ו"חכם עדיף מנביא", מפני ששאיבת החכמה היא מיסוד התורה... היא (=החכמה, בניגוד לנבואה) עסוקה כבר בכל פירוט המצוות הרוחניות לסעיפיהן, ותורת החיים שבין אדם למקום מסתעפת לנחליה הרבים, ונבנה הבית העליון, שהיסוד התחתיתי, הוא המכון החברותי, נעשה לו לבסיס חזק, וממילא גם הוא מתאדר למאוד.

למרות הגישות השונות, גם אלה גם אלה לא העלו על דעתם לאחוז בקומה אחת ולהזניח את השנייה. גישה כזאת היא פשוט לא יהודית.

 

מבין השיתין של דבריך אני גם שומע את הד קולו של אהרן ברק. כאשר המושג "מדינה יהודית ודמוקרטית" עלה לדיון בבג"ץ, קבע ברק שהמושג 'יהודית' אינו אלא אותם ערכים יהודיים שהתקבלו כערכים אנושיים אוניברסליים, ובכך רוקן את המושג 'מדינה יהודית' מתוכנו הרחב, וקבע שהערכים היחידים המחייבים את מדינת ישראל הם המתחייבים מן המושג 'מדינה דמוקרטית'. בדרך דומה הוא גם רוקן מתוכן גם את "חוק יסודות המשפט", שקבע שבהעדר תשובה בחוק יפסוק השופט "על פי ערכי החירות, הצדק והשלום של מורשת ישראל". האם אתה באמת מסכים אתו?

 

בשביל להיות הומניסט, לא צריך להיות יהודי. אפשר להיות גם אמריקני, איטלקי או אנגלי. כיהודים, יש לנו איזושהי אמירה ייחודית המיוחדת לנו. ואם נצמצם את היהדות כולה לערכים ההומניסטיים הכלולים בה, ואף נפרש אותם על פי התפיסות ההומניסטיות המקובלות במערב, מה יישאר לנו מן המורשת הייחודית שלנו? במה נמלא את ייעודנו בעולם? את זאת אני אומר עוד לפני שאני מתחיל לבקר את ההומניזם, כבנה החילוני של הנצרות, כאשר הוא נגוע בכמה וכמה מן הכשלים המוסריים הבסיסיים שלה. ועוד חזון למועד.

 

4. המשכיות ומהפכנות. בראשית הדברים אני מסכים אתך, שהיהדות מעולם לא קפאה על השמרים, ותמיד ניהלה דיאלוג עם העולם שמסביבה. המתח בין ה'אותנטי' לבין ה'רלוונטי' מלווה אותנו כל הזמן. אולם "אין לך מידה טובה בעולם שאין הקיצוניות מזיקתה" (ביטוי של הרב קוק). אם יש לי צבע צהוב, למשל, אני יכול להתחיל לערב בו צבעים נוספים, ועדיין הוא יישאר צהוב. אולי כהה יותר, אולי בהיר יותר, אולי נוטה לכתום או לירוק. ועדיין הוא יהיה צהוב. אולם אם אערב בו כמות גדולה מידי של צבעים נוספים, הוא יהיה ירוק, כתום או חום, ואולי אף שחור. אבל צהוב הוא כבר לא יהיה. יש ביהדות שתי תורות: תורה שבכתב – יציבה וקבועה. ותורה שבעל פה – גמישה יותר, הנותנת יותר מרחב של פרשנות ושל יצירה. סוד קיומה של היהדות הוא האיזון בין שתי התורות שלה. כל הכתות שאיבדו את האיזון הזה, פשוט לא שרדו. או שלא שרדו בכלל, או שאיבדו את הזהות היהודית. כך קרה לקראות מכאן, שלמרות שבשיא פריחתה כללה בתוכה חלקים גדולים מאד מן העם היהודי. וכך קרה לנצרות הקדומה מכאן. הנוצרים הקדומים ראו את עצמם כיהודים האותנטיים, ואת הפרושים כמין מאובן היסטורי. הנצרות ראתה את עצמה כהמשכו הרוחני של עם ישראל על כל המשתמע מכך. אולם היא איבדה את יכולתה להיות המשך של היהדות כתוצאה משני דברים: (א) ביטול המצוות המעשיות, והעמדה של "ערכים כלליים" במקומן. (ב) הורדה מוחלטת של רף הדרישות מן המצטרפים אליה. עד היום מתהדרים רוב הזרמים הנוצריים בגניבת הזהות מעם ישראל ההיסטורי, אך ללא הצלחה. ברור לכולנו שאנו יהודים והם לא. מי שנעמד בתור אחרי הנצרות זו היהדות הרפורמית. והאחוז המבהיל של נישואי התערובת וההתבוללות ביניהם מוכיחים את חוסר התוחלת שיש בדרך כזאת להבטחת המשך הקיום היהודי.

 

5. החילוניות והציונות. צר לי על כך שאתה שוגה בשגיאה היסטורית. הציונות לא היתה מעולם תנועה חילונית אלא תנועה משותפת לחילוניים ולדתיים. תנועת 'חובבי ציון' שקדמה להרצל והניעה את "העלייה הראשונה" היתה תנועה משותפת. רוב מכריע של חבריה היו דתיים, כפי שרוב מכריע מבין העולים ב"עלייה הראשונה" היו דתיים. בהנהגת התנועה היו שלושה רבנים ושלושה "חילוניים" (אני כותב זאת במרכאות, מפני שהחילוניים של אותו דור היו דומים הרבה יותר לזרמים הליברליים בציונות הדתית מאשר לחילוניים של היום). הקריאה לשוב לארץ התחילה עוד מהגאון מווילנא בסוף המאה ה-18 למניינם, ואחריו – הרב קאלישר, הרב גוטמאכר והרב אלקלעי (שסבו של הרצל היה חבר בקהילתו), שקראו לעלייה לארץ ולהקמת מדינה יהודית. השינוי חל רק בתקופת העלייה השנייה ובעיקר עם הופעתו של הרצל, שיהודים דתיים רבים נמנעו מלהצטרף לתנועה שבראשה עמד יהודי מתבולל. וגם לאחר מכן, ועד היום הציבור הדתי הוא חלק בלתי נפרד מן התנועה הציונית, גם אם הוא מהווה מיעוט בתוכה. הסבים שלי, שעלו לארץ והתמסרו לבניינה לפני 70 שנה (האחד כפועל בנין בחיפה ואח"כ כתעשיין בירושלים, והשני בייבוש הביצות של עמק חפר ובהקמת כפר הרא"ה), לא היו חילוניים... לכן לא נכון יהיה מצדך לנכס את הציונות לחילוניות.

 

6. המדינה כמקור זהות: גם כאן אני חולק עליך מכול וכול. מצד אחד אני מתייחס אל מדינת ישראל בחרדת קודש. יום העצמאות הוא יום חג מרגש לא פחות מאשר חנוכה או פורים, ואמירת התפילה לשלום המדינה בכל שבת מעוררת בי איזשהו רטט למרות כל האכזבות שיש לי ממנה. אולם כל זאת לא מביא אותי לראות את המדינה כערך העומד בפני עצמו, וקל וחומר שהדבר לא מביא אותי לראות את המדינה כמשהו המגדיר את זהותי. העמדת המדינה כערך מקוממת אותי. כל שמץ האלהה שלה מעורר בי זכר של פאשיזם. ולאחר כל זאת, ממה נובע ערכה של מדינת ישראל? פשוט, מכך שהיא מדינת "ישראל", דהיינו, המסגרת הממלכתית של העם היהודי. העם היהודי הוא מקור זהות. השייכות אליו היא ערך. המדינה היא מכשיר בידי העם כדי לממש את שאיפותיו הלאומיות, ובעיקר – כדי לממש את ייעודו, כפי שהוגדר כבר בתורה, עוד לפני מעמד כריתת הברית בהר סיני: "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

 

מן הסיבה הזאת אני שולל מכול וכול את המושג "מדינת כל אזרחיה", כדבר שבא להעמיד את המדינה כברית של אזרחים המנותקת מן הברית הלאומית. זה שאני והאזרח הדרוזי שייכים לאותה מסגרת לאומית לא אמור ליצור אצלנו שום זהות משותפת. יש לנו אינטרסים משותפים. יש לנו מחוייבויות הדדיות. יש בינינו אפילו ברית דמים שבתי הקברות הצבאיים מעידים עליה באותיות חרותות באש ובברזל. אבל זוהי ברית בין שתי זהויות שונות שבחרו לפעול במשותף. אין זו זהות משותפת. ולעומת זאת, יהודי שהוא אזרח אמריקני או צרפתי הוא אחי בדיוק כמוך או כמו כל יהודי אחר שהוא אזרח ישראלי. הוויכוח החריף ביני לבינו על כך שאינו עולה לארץ ואינו שותף עמנו בעול החזקתה המדינה היהודית הוא ויכוח על הדרך, אך לא הפרדה כלשהי בזהות.

 

היה לי קשה מאד לשמוע פעם מאיש שמאל משפט מעין זה: "ערביי ישראל הם חלק מן הזהות שלי. הציבור החרדי הוא חלק מן הזהות שלך. אני מוכן לעשות אתך עסקה: אוותר אני על הערבים ואתה תוותר על החרדים". לפחות לגבי אותו אדם, הכרתי אותו מספיק טוב כדי לדעת שאמר את מה שאמר רק מן השפה ולחוץ. אותך אינני מכיר מספיק...

 

7. הריבונות על יש"ע: צר לי לאכזב אותך. יש לי הרגשה שאתה בונה דחליל כדי שיהיה לך במי לידות אבנים. אני לא כל כך מכיר אנשים שחושבים ש"ציווי הריבונות היהודית העכשווית על כל חלקי א"י, היא הצלע הראשית במשולש: לאום-דת-מדינה". הריבונות על יש"ע איננה אצלנו עיקרון-על, אלא ביטוי מעשי של השקפת עולמנו. השקפה זו לא נולדה במלחמת ששת הימים, ולא נשברה גם לאחר החרבת היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון. אנו מאמינים בתנ"ך ובמי שנתן אותו. אנו מאמינים בכך שארץ ישראל כולה היא שלנו. אנו נאמנים לחזון הנביאים העומד בבסיסו של הרעיון הציוני. אנו רואים את התנ"ך כבסיס מוסרי וערכי לקיומה ולמדיניותה של מדינת ישראל. ההתיישבות ביש"ע היא פועל יוצא פשוט ומובן מאליו של הנחות אלו, כפי שאני טורח להסביר ולהבהיר אותן מחדש בכל אחד מן המכתבים שלי. יש לנו עוד כמה שיקולים "צדדיים" כמו אקטיביזם בטחוני וכדו'. ולא נכון יהיה לתלות בנו עקרונות שנשאבים מן הדמיון ומחוסר היכרות.

 

אגב, את אותה ביקורת אני מפנה גם כלפי פנים. גם הציבור שאני חי בתוכו לא מכיר נכונה אותך ואת חבריך בשמאל הישראלי, ודן אתכם לפי סטריאוטיפים שאינם משקפים את המציאות. אם ארצה להתבטא בחריפות, אומר שאילו כל המתנחלים היו באמת כפי שחלק גדול מן השמאל מציג אותם הייתי גם אני שונא אותם; ואילו כל השמאלנים היו באמת כפי שהם נראים בעיני חלק גדול מן הימין, אני מניח שגם אתה היית שונא אותם...

 

8. החזון. סוגיא זו היא הגדולה והעמוקה ביותר. אני בהחלט מזדהה עם החזון להקים מדינת מופת שתהיה אור לגויים, כפי שניבא בעיקר הנביא ישעיהו, וכפי שעולה מן התנ"ך כולו. אלא שכאן מיד תעלה המחלוקת בינינו. אני מניח הערכים שבהם אתה מבקש להיות "מדינת מופת" הם הערכים הליברליים המקובלים בעולם המערבי; ערכים שאף אני לא שולל אותם על הסף. אולם בכך אתה מבקש להיות "יותר יפני מיפני", או יותר מערבי ממערבי. ואני שואל את עצמי: האם זהו הייעוד שלנו?! להיות דוגמא לכל העמים בכך שאנו מיישמים יותר טוב מהם את הערכים שלהם?!!! האם אין לנו מסר מיוחד משלנו? מה עם האמונה בא-ל אחד, שהיא היא האמירה המרכזית של העם היהודי לדורותיו, ועל הפצתה בעולם כותב ישעיהו חזור וכתוב? מה עם המוסר היהודי, שהוא בהחלט שונה מהתמסרות יתר למוסר הנוצרי של העולם המערבי? האם אין לנו אמירה חברתית ייחודית, שהיא לא סוציאליזם ולא קפיטליזם, עד שהתיימרנו להיות "מדינת מופת סוציאליסטית" שסמלה הראשי הוא הקיבוץ? האם אין לנו מסורת משפטית ייחודית משלנו, עד שאנו צריכים להיראות לעיני כל העולם כמי שמיישם יותר טוב מהם את עקרונות המשפט האנגלי או האמריקני?

 

כדי להיות אור לגויים עלינו לחזור לעצמנו, אל המורשת שלנו, אל המקוריות שלנו. ננהל מתוך כך דיאלוג כן ומעמיק עם כל התרבויות בעולם, לא רק מן המערב, אלא גם מן המזרח, הקרוב והרחוק גם יחד. יש לנו מה לומר לאנושות כולה, בתנאי שלפני כן נהיה "אנחנו עצמנו". לא נוכל לזייף או למכור רכוש רוחני ותרבותי גנוב. גם לא נוכל לנוח על זרי הדפנה בכך שנמנה את כל אותם ערכים שהעולם כבר למד מאתנו במהלך ההיסטוריה הארוכה שלנו.

 

9. התנהגות יהודית. לצערי, אני מסכים עם אי שביעות הרצון שלך. ולשמחתי, אני גם מסכים עם קריאת הכיוון שלך. כפי שכתבתי בעבר, הדיון על הזהות הוא דיון פילוסופי, שיש לו נטייה להיות עקר. בסופו של דבר, הדיון הוא בנגזרות המעשיות. לאחר שאני מכיר בכך שאני יהודי, למה זה מחייב אותי? מי שמיישם את חובותיו כיהודי לא מתלבט בכלל בהגדרות הפילוסופיות המופשטות. ומי שמחזיק בזהות מופשטת שאין לה כל השלכות מעשיות מבחינתו, אומר לעצמו אמירה חסרת משמעות וריקה מכל תוכן.

 

מכיון שאינני רוצה להיסחף לוויכוח על טיבה של התנהגות יהודית ברמה האישית, בה אתה מסתפק ב"ואהבת לרעך כמוך" (ומרחיב אותה גם כלפי אויבים), ואני לא מוותר על אף אחת מתרי"ג המצוות שבתורה, אתמקד ברמת המדינה. ומתוך מגמה לפרוט את רעיון המדינה היהודית לכמה פרוטות בנושאים שניתן להסכים עליהם, אציג מספר קריאות כיוון לדוגמה, בראשי פרקים:

 

א. חברה יהודית. רצ"ב מאמר גדול שכתבתי על הנושא, ובו אני פורש את משנתי בענין. איך צריכה להיראות החברה שלנו, ומהם העקרונות הערכיים למדיניות חברתית-כלכלית, שלא אמורה להתבסס על "שיח זכויות" אלא על מה שאני מכנה "שיח אחווה". אין לי ספק שכל מה שאני כותב שם הוא בוסרי, ודורש עוד הרבה בירור וביקורת בונה. אבל בהחלט יש כאן קריאת כיוון.

ב. תקשורת יהודית. איזון נכון בין "זכות הציבור לדעת" לבין אחריותנו לשמירה על שמו הטוב ויחסיו החברתיים התקינים של כל אחד מאחינו, על פי הקוד האתי שניסח ה'חפץ-חיים' בספרו המקיף על איסורי לשון הרע.

ג. משפט עברי. העמדת מערכת המשפט בישראל על המסורת המשפטית של העם היהודי לדורותיו. כמובן, תוך התאמה הכרחית לצרכיה של מדינה מודרנית.

ד. תרבות יהודית. יצירת תרבות ישראלית מקורית היונקת מן המורשת היהודית לא רק את השפה ואת הסמלים, אלא גם את תכני העומק.

ה. חינוך יהודי. מערכת חינוך שתביא להיכרות מעמיקה עם מקורותיה העשירים של המורשת היהודית לדורותיה ותביא להזדהות עמם.

ו. מוסר יהודי. איזון נכון בין מידות האהבה, החמלה והחסד, לבין מידות הצדק והדין ביחסים החברתיים מחד והבינלאומיים מאידך.

ז. אידיאליזם. חברה שבה ההתמסרות לערכים היא "באופנה". חברה שבה מעריכים אנשים לא על פי הצלחתם הכלכלית, הספורטיבית או פרסומם, אלא בשל עשייתם למען ערכים שהם מאמינים בהם.

 

כפי שהזכרתי עוד קודם לכן, 2,000 שנות גלות הן בעוכרינו. מאות בשנים לא חיינו כעם ולא היתה לנו מדינה. ביטאנו את יהדותנו ברמת הפרט וברמת המשפחה, ובמידה רבה ככל שהתאפשר – ברמת הקהילה. לא התמודדנו עם יישומם של ערכים יהודיים ברמת העם והמדינה, והאתגר הוא גדול מאד. בנוסף לכך, המשימה לקיים מדינה בעידן המודרני, עם כל יתרונותיו וחסרונותיו, מהווה אתגר כפול ומכופל. ברור לי שהעולם הדתי לא יכול להרים את המשא הזה על שכמו לבדו, כפי שגם העולם החילוני לא יוכל לעשות לבד. נדרש דיאלוג מעמיק ומפרה בין הקבוצות השונות: בין אנשי תורה לאנשי אקדמיה, בין אנשי רוח לאנשי מעשה, בין שמרנים לבין חדשנים. שום דבר לא יצמח ביום אחד. התהליך הוא ארוך, סבוך ורצוף גם בטעויות ובכישלונות. אבל סבורני כי זהו התפקיד המוטל עלינו בדור זה, שהוא הדור השלישי לקיומה של מדינת היהודים. 

 

 

חיימי, סבב 2

. הוויכוח בינינו אינו סימטרי. אני איני שולל את תפישת הזהות היהודית שלך בעוד שאתה שולל את שלי. אני אינני טוען לצדק אבסולוטי בעוד שתפיסתך האמונית היא אבסולוטית. אני רואה בפסיפס התפיסות השונות של אותו רעיון לאומי כיתרון ואתה, לכל היותר, רואה אופציה לעימות מפרה בין תזה לאנטי תזה.

 

. אינני מאמין שיש ביקום ולו אדם אחד שיכול לדבר בשמה, ברשותה ועל דעתה של "ישות א-לוהית". לפיכך אינני יכול לקבל את ההתבססות על "ישות א-לוהית" כמקור מוחלט לערכים ובוודאי לא כמקור מוחלט ל"ערכים מוחלטים".

כחילוני, אני סבור שאין בכלל "ערכים מוחלטים". יש רק "ערכים" שהם תמיד יחסיים במרחב של דילמות אינסופיות. קח למשל את הערך "לא תרצח". אפילו הוא ערך יחסי (כמה אכזרי, כמה עצוב) שתלוי בזמן, במקום  ובזהות.

למורשת היהודית יש תרומה מכריעה בגיבוש מערכת הערכים האנושית האוניברסאלית והיא ללא ספק מעין ומקור איתן לכל מערכת ערכית שהיא.

 

. קטונתי מלהתווכח עם מאור כרב קוק.

בזהירות רבה אנסה לפרש את כוונתו של השופט אהרון ברק, בעיקר ומאחר ואין בידי את דבריו כפי שנאמרו בבג"ץ. אני מעריך שברק התכוון לכך שערכים - מצוות, שבין האדם למקום יהיו ברשותו הפרטית של כל אדם ואדם, איש איש על פי אמונתו שלו. בעוד שערכים שאותם מאמצת "הממלכה" לנורמות הקובעות שבין אדם לחברו ובין אדם לממלכה, יהיו על פי "הערכים היהודים שהתקבלו כערכים יהודים אוניברסאליים" .

 

. אני חושש כי חוסר ביטחון ושמרנות יתר לאורך הדורות, הביאה לעיתים לאובדן של פרטים וקבוצות מן העם היהודי. הסכנה הזאת קיימת גם בהווה.

 

. התנועה הציונית היתה תנועה משותפת, אבל בנטל ההובלה נשא הזרם החילוני.

הזרם החילוני אינו זכאי לשום קרדיט נוכחי בזכות ההובלה שהיתה בתחילת המאה הקודמת ועד קום המדינה. מבחינתי זוהי רק עובדה היסטורית.

 

. יכול להיות שהתנסחתי לא ברור מספיק. יכול להיות שהראיה הסטריאוטיפית שלך (בה אתה מאשים אותי בסעיף הבא), הקשתה עליך להבין את כוונתי. אני בפרוש מבקר את  אלה (מכל זרם שהוא) שרואים במדינה את חזות הכול. לדידי, מדינת ישראל היא כלי שנועד לאפשר את השרידות הקיומית של העם היהודי ואת איכותה של השרידות הזאת. כלי חשוב – אבל רק כלי.

קיומה של המדינה הביאה ליצירתה של "הזהות הישראלית" שהיא משותפת לכל אדם באשר הוא, כל עוד הוא מקבל עליו את כל חובות האזרח הישראלי וזכאי בגין כך לכל זכויות האזרח הישראלי. (אני כמובן ער לכך שסקטורים גדולים אינם ממלאים חלק מחובות האזרח. המדינה זכאית לפטור, בתנאים מיוחדים, פרטים או קהילות מחובות מסוימים. השימוש הגורף מידי בזכות הפטור, יוצר מצב של אי שוויון שעלול להביא לדמורליזציה אזרחית.)

"הזהות הישראלית" איננה מחליפה ואיננה מתנגשת עם "הזהות היהודית".

ליהודי הישראלי היא זהות משלימה (מה שאין כך ליהודי שאיננו ישראלי).

לאזרח ישראלי שאיננו יהודי, היא זהות משלימה לזהותו הלאומית האחרת.

אני סבור ש"הזהות הישראלית" שהוספנו לנו רק במאה הקודמת, מעמידה אותנו במבחן גדול של "אנושיות יהודית ואוניברסאלית".

אני רואה ברוב דמוגראפי יהודי תנאי הכרחי ליכולת שלנו לעמוד במבחן הזה.

 

. אני לא מקבל את הפרשנות הפשטנית – הנדל"ניסטית, ל"ארץ ישראל  כולה היא שלנו". וכי 2000 שנה היא לא היתה "שלנו"? האם "שלנו" זה קשר נפשי, קשר ערכי או קשר קנייני - פיזי? מי בחר דווקא בדור של היום מכול הדורות, שיחזיר את "כולה" להיות "שלנו" מן הבחינה הקניינית? איפה הוא הציווי התנכי דווקא לדור של היום וכיצד דילג על דורות רבים של יהודים טובים שקדמו ועל הדורות שעוד יהיו? אני מאמין שיש ליהודי הזכות להתיישב בכל מקום שהוא בעולם, על אחת כמה וכמה, בשטחי א"י. אבל אם (?) חלק מן ההתיישבות הזאת, בתנאים של היום, יכול להביא לאסון למדינה היהודית ולעם  היהודי. גם אז? כמובן שאינני שונא "מתנחלים". אני רואה את רובם הגדול כקבוצה אידיאליסטית וערכית שעושה טעות קריטית בפרשנות הקונקרטית-ארצית ועכשווית ל"ארץ ישראל כולה שלנו". אני רואה בחשש רב את גידולי הפרא שצומחים בערוגת האידיאליסטים ונהנים מחסותם, עקב אדיקותם בשמירה על ערך ההתיישבות.

 

. אינני רואה באמונה בא-ל אחד אמירה מרכזית ייחודית יהודית. כל הדתות הגדולות למדו מן היהדות ומאמינות בא-ל אחד בדרכן שלהן.

אני חותם על הפסקה האחרונה שלך. ניהול דיאלוג עם כולם מתוך ההוויה של מה שהיננו ועם האוצרות שיש באמתחתנו. האמירות הייחודיות שלנו - החברתיות, המוסריות והמשפטיות - יהיו פרי הדיאלוג הזה. וכפי שאמר "אחד העם", נעשה את הדיאלוג הזה שיהיה "חיקוי מתוך תחרות" ולא "חיקוי מתוך התבטלות".

 

. הדיאלוג המפרה שאתה מכוון אליו צריך להניב הסכמה על הליבה המשותפת, כמו גם על המרחבים הייחודיים של כל קבוצה וכל זרם כך שיוכלו להביא לידי ביטוי את כלל ערכיהם שלא נכללו בליבה המשותפת. אורך התהליך אינו נמדד בחיי קדנציות פוליטיות ואולי בשל כך – טרם החל.

 

 

עזריאל, סבב 3

 

1-2. פלורליזם וערכים מוחלטים

 

שתי הנקודות שהעלית, הסימטריה בין שתי העמדות ושאלת הערכים המוחלטים הנשענים על אמת א-להית – קשורות מאד זו לזו ולכן אני מבקש לדון בשתיהן יחד.

 

ברשותך, אפתח את הדיון בהלצה: ישנו מכנה משותף מאד עמוק בין הקנאי הדתי לבין הפלורליסט החילוני. הקנאי הדתי מוכן לכבד כל אדם וכל דעה, אך בתנאי אחד – שאותו אדם ואותה דעה יהיו דתיים כמוהו. כמותו, גם הפלורליסט החילוני. הוא מוכן לכבד כל אדם וכל דעה, אך בתנאי אחד – שאותו אדם ואותה דעה יהיו פלורליסטיים כמוהו.

 

מכיוון שכל אחד מאתנו מכיר בשוני של חברו, ואף מכבד אותו, אני מציע שנמשיך לנהל את הדיון מתוך הסכמה על כך שנקודות המוצא שלנו באמת שונות. אני לא פלורליסט, ואתה מקבל אותי כמות שאני, ואתה לא דתי, ואני מקבל ומכבד אותך כמות שאתה.

 

לאור זאת, מוטב שנחיה עם הנוסחה הבאה: ברמה הפילוסופית, מותר לכל אחד מאתנו לשלול את הלגיטימציה של העמדה המנוגדת. אך ברמה המעשית, מכיוון שנגזר עלינו להיות בנים לעם אחד ולחיות בדור אחד במדינה אחת, אזי נעשה את זה הכי טוב שאפשר. 'דה-לגיטימציה פילוסופית' לצד 'לגיטימציה פוליטית מלאה'.

מה דעתך?

 

ולגופו של ענין. בדרך כלל, כאשר אתה טוען טענה, אני מאמין לך שאתה באמת חושב כך. הפעם לא. ולא מפני שאני נסחף לפטרנליזם, אלא מפני שברור לי שאתה פשוט לא חי על פי מה שאתה כותב.

 

אם אתה באמת סבור שכל ערך הוא יחסי, והוא שונה מאדם לאדם, מקבוצה לקבוצה ומתקופה לתקופה, אם כן אתה אמור לתת לגיטימציה פילוסופית מלאה לכל עמדה, מקוממת ובעייתית ככל שתהיה: לנאצים (ימ"ש), לסטאלין (ימ"ש לא פחות), לחמאס ולחיזבאללה, לקניבלים, לגילוי עריות בתוך המשפחה, להתנהגות "העשבים השוטים" בגבעות השומרון, ועוד ועוד.

 

אני מניח שעל זה תבוא ותגיד: עד כאן. ישנן עמדות שהן בלתי מוסריות בעליל והן מחוץ לשיח. וזאת לא רק מפני שהן אמורות להיות מחוץ לשיח הפוליטי, בהיותן מאיימות באופן חמור על הסדר החברתי התקין, אלא משום שהן בלתי מוסריות באופן מוחלט.

 

כל מה שכתבת על יחסיותו של איסור רציחה אינו נוגע לעיקרון עצמו, שגם אתה רואה אותו כערך מוחלט, אלא לגבולות שלו. ואכן הגבולות של איסור רציחה מלאים בחילוקי דעות, אשר רבים מהם הם לגיטימיים, כמו: איסור הפלה, מאיזה שלב של ההיריון? עונש מוות, מאיזו רמת חומרה ועל פי אילו ראיות? מוסר לחימה, עד היכן? קביעת רגע המוות, בעיקר לצורכי השתלות, מאיזה שלב? המתת חסד או רצח מתוך רחמים? הגנה עצמית והגנה על הזולת מפני מי שמאיים על החיים, באילו גבולות (מה שנקרא בהלכה היהודית 'דין רודף')? על מה מכל זה נדרש אדם להקריב את חייו ("ייהרג ואל יעבור")? וכאן תוכל בהחלט להכיר באדם המחזיק בעמדה השונה במקצת משלך כאדם מוסרי.

 

ובאם תתעקש לומר שאכן שום עיקרון מוסרי אינו מוחלט, המשמעות של קביעה זו בעיני היא ששום עיקרון מוסרי אינו מחייב. כי אם מותר לי לחשוב כל דבר, מדוע אהיה מוכן לשלם מחיר כבד, ואף להקריב את חיי, למען ערך מוסרי שלגיטימי לחלוטין לחלוק עליו, דהיינו, ערך מוסרי שאין לי ביטחון מלא שאכן הוא נכון ומחייב? אינני רואה דרך לראות ערך מוסרי כמחייב באמת, ולא רק כנותן המלצה להתנהגות יפה, אם אינני רואה אותו כערך מוחלט!

 

ובכל זאת, עלי להוסיף עוד משהו מאד עקרוני. הפלורליזם טוען טענה אמיתית, והיא, שהעובדה שבני אדם שונים מחזיקים בדעות שונות מפריכה את הביטחון שיש לכל אדם בכך שאכן דעתו האישית היא הדעה הנכונה וכל העמדות האחרות הן טעות. אולם הפלורליזם טוען במובלע טענה מרחיקת לכת, והיא: שאכן אין בכלל אמת מוחלטת ואין שום טעם לחתור אליה, ולכן מוטב שכל אחד יאחז ב"אמת שלו". אני מניח שתסכים אתי לפחות בכך שאכן ישנה אמת כזאת. אולי לאף אחד אין יכולת להוכיח באופן מוחלט שהוא זה שמחזיק באותה אמת. אולי אף אמת זו היא מעבר להישג ידו של בן אנוש. אולם היא בהחלט מושא לחתירה מתמדת, ואף ישנם פרמטרים להבחנה בין דבר יותר אמיתי ויותר ודאי לבין דבר פחות אמיתי ופחות ודאי. ההכרה הזאת אמורה להביא כל אחד מאתנו לענווה גדולה. לדעת שכפי הנראה, יש איזשהו מרחק בינו לבין האמת המוחלטת והוודאות הגמורה. וכפי הנראה, האמת המוחלטת היא כה גדולה וכה מורכבת, עד שיש להניח שאני מחזיק רק בחלק ממנה, כאשר לפחות משהו מהחלק החסר נמצא אצלך.

 

עד כאן – פילוסופיה, ומכאן נרד קצת לפרקטיקה. המושג שאנו מתווכחים עליו הוא 'זהות'. המושג הזה הוא מושג מודרני, תולדה של המחשבה המדינית הלאומית באירופה במאה ה-19 למניינם. הוא לא הופיע עד לאחרונה בשום דיון בספרות המחשבה היהודית לדורותיה. כמו כל מושג חדש, הוא סובל מעמימות. וכאן, כאשר אנו דנים על המושג 'זהות יהודית', אנו מבקשים ליצור סינתזה בין מערכת חשיבה דתית-מסורתית לבין מערכת חשיבה לאומית מודרנית. הדבר הזה מתבקש מתוך מהלך התחייה הלאומית של העם היהודי ב-150 השנה האחרונות, אשר שיאו הוא קום מדינת ישראל. במצב כזה, אני מניח שאכן לא כל האמת נמצאת אצלי, וגם לא כולה אצלך. הדיאלוג המפרה בינינו יכול לקרב את שנינו אל האמת, גם אם אף אחד מאתנו לא יוכל לטעון בוודאות שאכן הצליח להגיע אליה. לכן, גם אני מקבל שיש מידה לא מבוטלת של סימטריה בינינו, ומה שהצגתי לפני כן הוא קצת פחות דיכוטומי.

הארכתי די בראש פרק זה, ועל כן אדחה את הדיון בשאלת היחס שבין ערכים מוחלטים לאמונה בא-להים – לפעם הבאה.

 

3. ערכים דתיים וערכים חברתיים

 

ביקשת "לתרץ" את אמירתו של השופט ברק, שהמדינה היא יהודית בכך שהיא מאמצת אליה את הערכים היהודיים שנקלטו בתרבות המערבית; אך נראה לי כי "צללת במים אדירים והעלית חרס בידך", משתי פנים:

 

א. לא ניתן לצמצם את היהדות רק לערכים החברתיים-הומניסטיים שלה. קודם כול, מפני שהיא כוללת בתוכה ערכים נוספים ואמירות נוספות, ושנית מפני שברגע שאתה לוקח אבר אחד מתוך גוף אורגני שכל חלקיו קשורים זה בזה, גם החלק שלקחת לא יכול לשמור על צורתו המקורית. לדוגמא, הרי היהדות מבססת את כל החובות החברתיות על כך שכל אדם נברא "בצלם א-להים". איזו משמעות יש לאמירה כזאת אם לא מאמינים בא-להים? אם אין א-להים גם אין "צלם א-להים". ואם אין "צלם א-להים", מהו "מותר האדם מן הבהמה" ברמה המהותית?

 

ב. תפיסתו של השופט ברק מעקרת לחלוטין את המושג 'יהדות' והופכת אותה לכותרת ריקה מכל תוכן. אם 'יהדות' היא רק מה שקיבלו השוויצרים והאנגלים מן היהדות ההיסטורית, אם כן גם שוויצרי ואנגלי הוא 'יהודי'. גם אם נבצע את הצעד שביקשת, ונעמיד את היהדות רק על החובות החברתיות שלה, הרי יש לה אמירה די מגובשת על כל אחת מן החובות הללו. יש ליהדות מסורת משפטית ענפה (המשפט העברי), ואילו ברק מצטט תקדימים מכל מערכות המשפט בעולם הנאור, פרט למשפט העברי. יש ליהדות תפיסה מאד מפורטת על צדקה וגמילות חסדים. היכן ערכים אלו באים לידי ביטוי בהתנהלותה של המדינה או בפסיקתם של בתי המשפט? יש ליהדות תפיסה מוסרית מגובשת ומורכת בהקשר למוסר מלחמה בפרט וליחסים בין יהודים לשאינם יהודים בכלל. האם ברק מוכן לאמץ משהו מזה? האם הוא מוכן לפחות לקחת מזה איזשהו מקור השראה?

 

בזאת אני חוזר על אמירות קודמות: אי אפשר לדבר על המושג 'יהדות' כשהוא ריק מתוכן. גם אתה מסכים לכך שהיהדות איננה אוסף של סיסמאות חלולות. היהדות היא תורת חיים שעמנו חי על פיה במשך אלפי שנים. גם מי שמבקש "התחדשות" צריך לינוק יניקה מספיק משמעותית מן המקור.

 

4. שמרנות יתר

 

כאן אין לי מה להוסיף על מה שכתבתי בעבר. אני מסכים לחלוטין עם העיקרון שנדרש דיאלוג מעמיק ואמיץ בין ה'אותנטי' לבין ה'רלוונטי'. זהו העולם שבו אני חי, כמי שנמצא על קו התפר התרבותי שבין היהדות הדתית לבין התרבות המערבית. עם זה אני מתמודד – גם ברמה האישית, לעצמי, גם כאב לילדיי, גם כרב בקהילתי וגם כאזרח במדינתי. אולם עליכם לבחון את עצמכם האם פתיחות היתר שלכם לא מביאה אתכם למחוזות שאולי בשבילכם הם מאד רלוונטיים, אולם לא נשאר בהם די מן היהדות האותנטית.

 

אוסיף סיפור ששמעתי מחבר, שהשתתף בסיור של מחנכים ב'ארכיון החגים' בקיבוץ בית השיטה. את פניהם קיבל אריה בן גוריון ז"ל (בן דודו של דוד בן גוריון). הוא הרצה בפניהם בהתלהבות רבה על המשמעות העמוקה שיש לחגים היהודיים ועל האמצעים הדידקטיים המגוונים שיצר כדי להעביר אותם במערכת החינוך. ואז שאל אותו אחד המחנכים: מכל מה שאתה אומר ועושה בכזאת התלהבות, מה נשמר בפועל בדור הבא של התנועה הקיבוצית, בה אתה חבר? – אריה, שהיה אז כבן שמונים, פרץ בבכי...

 

6. זהות 'ישראלית'

 

אני עומד על דעתי. אינני מכיר בדבר כזה 'זהות ישראלית'. אזרחות היא ענין טכני, של זכויות תמורת חובות, אך איננה קובעת זהות. זהות היא דבר הרבה יותר משמעותי, שמכוחו נגזרת התודעה האישית. אם אני יהודי, אני מבין שמכך מתחייב כך וכך (כמו לפחות: ברית מילה, קבורה יהודית, ציון החגים העיקריים, סולידריות עם יהודים אחרים בעולם וכדו'). אם אני צרפתי, מתחייבים מזה דברים אחרים, ומן הסתם ארגיש מחויבות לבני העם הצרפתי, לתרבות הצרפתית ואף לערכי היסוד של האומה הצרפתית. לעומת זאת, זה שאתה תושב נתניה, זוהי עובדה ביוגרפית-גיאוגרפית שאין לה שום משמעות מחייבת. כמובן, כתושב הגון, אתה ממלא את חובותיך ודורש את זכויותיך, אבל היותך נתנייתי אינה מרכיבה את זהותך (וגם אם כן, זהו מרכיב חלש לאין ערוך לעומת זהותך הלאומית).

 

כך גם הזהות ה'ישראלית'. זוהי עובדה פורמלית בלבד, שיש לה השלכות בתחום החוקי. וכאזרח הגון, על כל אחד מאתנו לדרוש מעצמו למלא את כל חובותיו לפני שהוא דורש את כל זכויותיו. אולם זה שייך לתחום ההגינות ולא לתחום הזהות. יהודי בארה"ב הוא אחי, בן עמי, הוא חלק מזהותי. לעומת זאת, אין לי שום יחס נפשי של הזדהות אם ערביי ישראל (מה גם שאף אחד מאתנו לא יעז לגייסם לצה"ל ולהפקיד בידיהם נשק, בשל חשש סביר שהם יפנו אותו נגדנו). כמו כן, היחס שלי כלפי ערבי 'ישראלי' מאום אל פאחם אינו שונה במהותו מן היחס לערבי 'פלשתינאי' מהכפר השכן, אום צאפא, למרות ההבדל במעמדם החוקי. להפך, אילו המצב הביטחוני היה מאפשר, הייתי שמח לפתח יחסי שכנות טובים בראש ובראשונה עם הערבי שגר לידי. (ועם זאת, אני דורש מעצמי לכבד את זכויות האזרח של האזרחים הערבים בישראל מפני שאין זה הוגן לנהוג אחרת, כפי שאתה תכבד את זכויותיו של כל אחד משכניך בנתניה).

 

7. ארץ ישראל

 

צר לי על כך שלא התייחסת לדבריי, וכתבת רק על "השורה התחתונה" שלהם. ובאמת חשוב לי לשאול אותך: דווקא משום שאתה לא רואה חשיבות בקשר ה'נדל"ניסטי' לארץ ישראל, איזה סוג אחר של קשר אתה מבקש לטפח עם הארץ? רוחני? רגשי? פילוסופי? אפלטוני? תודעתי? אם תציג בפני דגם אחר של קשר שיש בו ממשות ומשמעות, אולי אבין שיש סוג אחר של קשר שיכול להוות אלטרנטיבה לתביעת הבעלות על הארץ.

 

ובאשר לעיתוי של מימוש הקשר, אפתח בסיפור על רב חשוב שחי בירושלים בתקופת קום המדינה, אשר כינויו היה "הרב הנזיר". הוא התארס עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, והמלחמה הפרידה בינו לבין ארוסתו. גם לאחר המלחמה לא יכלו בני הזוג להינשא. היא "נתקעה" ברוסיה הסובייטית והוא בינתיים עלה לארץ. במשך כל השנים הללו היתה תמונתה מונחת על שולחנו בכל המקומות שאליהם התגלגל, כדי שלא ייתן את עיניו בנערה אחרת. במשך כל התקופה הם קיימו ביניהם רק קשרי מכתבים. לאחר למעלה מ-10 שנות פרידה, הצליחה הכלה לצאת מרוסיה ולעלות לארץ. המצב הכלכלי של החתן היה בכי רע, ולא פשוט היה להתחתן. על אף הקשיים החליטו בני הזוג להינשא, מתוך אמון ביכולתם להתמודד עם הבעיות הקשות שעמדו בפניהם באותה תקופה, שנות ה-20 של המאה הקודמת.

 

תאר לעצמך שהרב הנזיר היה מחליט, שעקב הקשיים הכלכליים, מוטב להמשיך את קשרי המכתבים לזמן בלתי מוגבל. האם הכלה היתה מקבלת את זה? האם אתה היית מקבל את זה?

 

גורשנו מארצנו בכוח הזרוע לפני כאלפיים שנה. במשך כל הדורות חלמנו ושאפנו לשוב לציון. התפללנו על כך לפחות שלוש פעמים מידי יום, כאשר "לפאתי מזרח קדימה, עין לציון צופיה". במשך כל התקופה הארוכה הזאת לא היתה לנו אפשרות לשוב ארצה. הארץ נשלטה בידי גורמים חזקים מאתנו, ולא עמד לרשותנו כוח צבאי כדי לכבוש אותה. גם היחידים שעלו לארץ, רובם לא שרדו בתנאים הבלתי אפשריים ששררו בה. הפעם הראשונה מאז, בה נוצרה אפשרות מעשית לשוב לארץ ולממש את הקשר אתה במלואו נוצרה בדורות האחרונים. אם עכשיו יבוא ה'חתן', ויגיד ל'כלה': "קשה עכשיו, תמתיני עוד זמן בלתי מוגבל..."? מה זה יגיד? – רק דבר אחד: שכל הדיבורים על חלום הדורות לשוב לארץ אינם אלא "כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר", כלשונו של ר' יהודה הלוי בספר 'הכוזרי'. האלטרנטיבה היחידה לקשר הממשי והחי עם הארץ היא השאיפה, החלום; אולם חלום שאתה מוותר על התביעה לממש אותו מפסיק להיות חלום, ומה שנשאר ממנו זה... 'כלום'. אני מבין שאתה סבור שכיום אין אפשרות לשלוט בכל הארץ, ומבחינה זו מצבנו הוא כמו לפני 200 שנה. ועל כך כבר התווכחנו במכתבים הקודמים. אולם אני, הסבור כי הדבר אפשרי, ורק דורש באמת "ויתורים כואבים" על דברים אחרים, לא אוכל לעשות שקר בנפשי ולומר ל"כלה" שלי להמתין עד בֹוש.

על 'גידולי הפרא' אכתוב בפעם הבאה.

 

8. המסר המרכזי של היהדות

 

הפעם אינני מבין אותך. וכי מפני שהנצרות והאסלאם קיבלו מאתנו את המסר שלנו, הוא מפסיק להיות מסר שלנו?! הרי אתה עצמך הסכמת עם דברי אהרן ברק שהערכים האוניברסליים שנבעו מן היהדות ונקלטו בתרבות המערבית הם הם ה'יהדות'!

 

האמת היא שאתה עצמך ענית על השאלה של עצמך, בכך שהוספת על הדתות האחרות, שהן קיבלו את אמונת הייחוד "בדרכן שלהן", ובכך שימרו את ההבדל שבין המקור לבין החיקוי. ואם כך, יש עוד משמעות לייחוד שלנו...

 

לקחת את היהדות ולהוציא ממנה את האמונה בא-ל אחד, זה מזכיר לי סיפור משעשע על אחת ה'הגדות' הקיבוציות. שם החליטו להדפיס מחדש את סיפור יציאת מצרים, אך להשמיט את שמו של א-להים. וכך יצא להם:

ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר, פן יינחם העם בראותם מלחמה, ושבו מצרימה. ויסב את העם דרך המדבר ים סוף...

אני מניח שאין לך כוונה להפוך את היהדות למין קריקטורה מעין זו, ואתה מעוניין לראות אותה ולחיות אותה כדבר הרבה יותר משמעותי. ומה אעשה, והקשר שבין העם היהודי לבין א-להיו חורז את כל התנ"ך (שהוא ה'מסמך המכונן' שלנו), את כל המורשת היהודית לדורותיה ואת כל ההיסטוריה היהודית עד ימינו אלה, הדור שזוכה לראות בעיניו ולהיות שותף במו ידיו להתגשמות חזון הנביאים שניבאו בשמו? האם אתה מאמין שנוכל להתעלם מזה לחלוטין ולהישאר 'אנחנו'?

 

9. הדיאלוג המפרה

 

אני שותף לכל מה שכתבת בהקשר זה. דווקא מתוך אותה 'דה לגיטימציה פילוסופית' המלווה ב'לגיטימציה פוליטית מלאה' – אין תחליף לדיאלוג כזה. הוא יכול להיות חריף. הוא יכול להיות נוקב. הוא יכול להיות קשה. אבל מטבע הדברים, כאשר הוא מתנהל בדרך ראויה, יכול כל אחד מאתנו למצוא את אותן נקודות שהוא יכול ללמוד ולקבל מאחיו, ולשבץ אותן בתוך משנתו. אני מוצא את עצמי לא פעם יושב ומהרהר בטיעונים שלך, ובוחן מחדש את עמדתי לאור מה שאתה מחדש לי. זה לא מביא אותי דווקא אל המסקנות הפוליטיות שלך, אבל זה בהחלט לא עובר "לידי", ומשהו מזה נטמע בתוכי. אם נרבה בכך, נוכל לתרום את חלקנו להתפתחותה של הליבה המשותפת למרות השוני הגדול במרחבים הייחודיים.

 

אגב, מה אתה חושב על התכנים שאני מבקש להכניס למושג 'מדינה יהודית'? עדיין לא ענית לי על כך.