18:54  25.8.11

 

לכולם שלום

עקב כמה ימי חופשה מחוץ לבית לא התפניתי עוד לענות למכתבו של בועז.

ובכל זאת כמה מילים.

אני חוזר ושולח דברים ששלחתי גם בעבר לפרשת 'ראה', ושהמחאה החברתית העלתה מחדש את הצורך לעסוק בהם.

שבת שלום

עזריאל

 

 

על צדק וצדקה

 

מקום גדול ניתן בפרשת השבוע לעזרה שיש להגיש לדל ולעני, ומבין השיטין של פסוקי התורה ננסה לעמוד על עקרונות המדיניות הכלכלית-חברתית אשר רבונו של עולם מבקש להתוות לנו דרכם.

      דבר ראשון בולט לכל אורכה ורוחבה של הפרשה והוא, שהנתינה לעני היא חובה אישית. בשום מקום בתורה לא מדובר על צדקה ממלכתית. הפרט הוא החייב לתת לעני את מעשר העני, להלוות לו כשהוא מבקש ולתת לו "די מחסורו אשר יחסר לו". הפרט הוא הנדרש לשתף את העני בכל קרבן 'שלָמים' שהוא מעלה לבית המקדש, במעשר השני או מעשר הבהמה שהוא מביא לירושלים, וכן בסעודות החגים. אין זה תפקידו האולטימטיבי של הממסד (אף שיש מקום לכך שיעשה זאת בהתנדבות, או כאשר היחידים מבקשים להתאגד ולתת את הצדקה שלהם בצורה יותר יעילה, ואכמ"ל). הפרט נושא באחריות אישית כלפי "הגר, היתום והאלמנה אשר בשעריך" דהיינו: אלה המתגוררים בשכנותו ובעירו, ואינו יכול להסיר מעל שכמו את אותה אחריות ולגלגל אותה לפתחו של השלטון – המקומי או הארצי.

      סיבות רבות יש לכך שהאחריות לעזור לעני היא אישית. הנתינה הממסדית פועלת לפי קריטריונים יבשים, בעוד שהנתינה האישית בוחנת באופן בלתי אמצעי את צרכיו הסובייקטיביים של העני העומד לפניך. רק כך ניתן לצוות לתת לאביון "די מחסורו אשר יחסר לו" מתוך רגישות למצבו הסובייקטיבי – אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. הנתינה הממוסדת, המתבצעת בידיהם של פקידים (או כיום, על ידי מחשבים אוטומטיים) קרה ומנוכרת היא. על הצדקה האישית, לעומתה, ניתן לצוות שתינתן במאור פנים, בחום וביחס אישי. "נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו", ובאם הקשר האישי יוצר תחושה מביכה של בושה, דרכים רבות הן להיות "משכיל אל דל" ולתת את הצדקה בדרכים מתוחכמות של 'מתן בסתר'. מתוך אותה גישה אישית, חברית ואוהבת, ניתן לצוות לתת ולחזור ולתת לאותו אדם, גם כאשר מדובר בעני שאין בידינו להפוך אותו לאדם העומד ברשות עצמו. ומכיון שאין מגמתנו רק לבער את העוני אלא להושיט את עזרתנו לעני שלפנינו, לא נהיה מתוסכלים מכך שאנו מוצאים את עצמנו נותנים וחוזרים ונותנים לאותו אדם. "נתון תתן אפילו מאה פעמים".

      זאת ועוד. הצדקה הממוסדת מתייחסת אל העוני כאל תופעה המהווה נטל על החברה, ואשר יש לבער אותה מן העולם בהקדם. הצדקה הפרטית, לעומתה, אינה עוסקת בביעורה של תופעת העוני, אלא בהצלתו של האדם שלפנינו מציפורני העוני. במצב אשר כזה, העוני – כתופעה – לא נתפס ואינו מהווה מטרד או נטל חברתי. להפך, הוא נתפס כנכס מוסרי, בהיותו מעניק הזדמנות לכל אחד לעסוק בנתינה, בחסד ובצדקה. חברה בה אין עני ואין עשיר, אין עוזר ואין עזור חברה מושחתת היא, חברה בה כל אחד חי את חייו האנוכיים לעצמו ואינו מביט על זולתו (ורוסיה הסובייטית... תוכיח).

      לאור זאת נוכל לעמוד על סתירה מפורסמת בין שני פסוקים בפרשתנו. כתוב אחד אומר (פס' ד): "אפס כי לא יהיה בך אביון...". וכתוב שני אומר (פס' יא): "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". ועל כך פירש רש"י (פס' ד) בשם חז"ל: "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים ולא בכם. וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם". אם נעמיק בדברי חז"ל, נמצא כדברינו. העוני תפקיד גדול יש לו בתיקונה המוסרי של החברה. על כן ידוע נדע, כי גם לאחר כל המאמצים לחלץ את העני שלפנינו מעוניו הפרטי תופעת העוני לא תיעלם מן העולם. מתי "לא יהיה בך אביון"? בזמן שאתם עושים רצונו של מקום. ביום בו לא יזדקק האדם לראות סבל כדי לעשות חסד, ביום בו ישמח אדם להיטיב לזולתו גם אם אינו נזקק כלל ועיקר לא יהיה עוד צורך בתופעת העוני בעולם. ולמשל, ביום בו נדע להעניק זה לזה את אותה מתנה נפלאה מתנת החיוך ('חוק חיוך חובה'...) – אשר "איש אינו עשיר עד שלא יזדקק לו, ואיש אינו עני עד שלא יוכל להעניק אותו" – או אז נדע כי מובטח ניצחוננו הקרוב על העוני.

      מתוך גישה זו, המבינה את תפקידו החיובי של העני בבניינה של החברה האנושית, נדע לכבד את העני, לא רק כאדם הנברא בצלם א-להים, אלא כמי שממלא תפקיד חיוני בתיקונה המוסרי של החברה בה אנו חיים, בעודו משלם על כך מחיר אישי כבד, לצערו ולצערנו. על כן, לא לחם חסד הוא אוכל על שולחננו כמתנת חינם, כי אם בצדק מקבל הוא מאתנו את שלו. לכן אומר מרן הרב קוק זצ"ל – תיקרא מתנתו של העני בשם: צדקה.

 

 

 

22:46  27.8.11

 

שלום רב,

פרשת השבוע ראה (על צדקה ועל צדק) של עזריאל מקוממת אותי מאוד.

אינני יכול להכנס לוויכוח הלכתי תורני עם עזריאל על מקומה של המדינה ומקומו של הפרט בטיפול בעני, באביון, באלמנה, וילד וכו', אני בטוח שיש מקורות רבים בארון הספרים היהודי התורני שמצווים על המלך (הממלכה, המדינה, המשפט וכו') לטפל באוכלוסיה החלשה.

מדינת ישראל היא מדינה חדשה, מדינה שהמקורות התרבותיים שלה צמחו בגלות ואין לה מספיק מקורות תרבותיים שילמדו אותה איך לנהל את עצמה. הרבנים שלומדים ומלמדים את התרבות של העם היהודי יכולים לעזור הרבה בניהול המדינה כולה ולא רק להילחם על האינטרסים האישיים שלהם.

היום ברור שממשלה איננה יכולה לשכוח את ענייה ואיננה יכולה לתת ל"שוק החופשי" להשתולל, לא רק מסיבה מוסרית, אלא גם מסיבות כלכליות, כי היא תתמוטט.

מדינה (דמוקרטית או מלוכנית) שיש בה הרבה מוסדות צדקה ובתי תמחוי פרטיים, מדינה שמזניחה את ענייה ואיננה מתגמלת די את מי שעובד ומשקיע מזמנו למענה, היא מדינה רעה שאזרחיה יעזבו אותה.

דווקא היום, כשעוד לא נסתיימה "המחאה החברתית" ועוד לא עברו שלושה שבועות מאז ששלחת לנו את מאמרו של דני וידיסלבסקי על "צדק חברתי", דווקא היום אתה מוצא זמן לפרשנות שמשחררת את המדינה מטיפול בענייה?

דני מור

 

 

 

10:37  1.9.11

 

לכולם שלום

רצ"ב דברים לפרשת השבוע

פרשת 'שופטים'

שבת שלום

עזריאל

 

 

על סוס לא נרכב

 

לא ברור הוא הציווי שמצווה מלך העולם את מלך ישראל (י"ז ט"ז): "רק לא ירבה לו סוסים, ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס...". מה רע בסוסים? האם אין בהם צורך? ומדוע יש לצוות את המלך שלא ירבה לו דווקא סוסים? שני כיוונים נידונו במפרשים, ואנו נלך בעקבותיהם.

      לדעת הרמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"ג) אסור לו למלך להחזיק סוסים מיותרים: "ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו. אפילו סוס אחד פנוי להיות רץ לפניו כדרך שעושין שאר המלכים – אסור". מנהג מקובל הוא אצל דיקטטורים, שלא לנסוע במכונית בודדת. מעבר לשיירה של כל הפקידים והעוזרים, נוסעת לפניהם שיירה של רוכבי אופנועים הנותנים את הכבוד להוד מעלתו... אם מלך ישראל זקוק למכונית שרד מהודרת, הדבר מותר. אבל כלי רכב של כבוד – שאינו עומד לשימוש אלא להתפארות גרידא – הוא שנאסר על מלך ישראל. ומכאן למדנו, כדברי המהר"ל מפראג (ב"גור אריה") ש"אפילו אם מרכבתו הרבה מאד – מותר, ואינו אסור אלא סוס של בטלה... אבל למרכבתו ירבה אפילו מרכבתו הרבה, כפי אשר ירצה...". ולפיכך מותר למדינת ישראל להחזיק בימ"חים את מספר הטנקים והתותחים הדרוש להגנתה, ללא כל הגבלה.

      לא כן היא דעת הרמב"ן, הנותן נימוק אחר לאיסור להרבות סוס: "לא ירבה לו סוסים אפילו מארצו... שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאד, אבל יהיה מבטחו בה' א-להיו". וזה כפי שנאמר בישעיהו: "הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו". ולדעת הרמב"ן יש להחזיק בימ"ח מספר מינימלי של טנקים ותותחים, ולסמוך על ישועת ה', שאין לה מעצור להושיע ברב או במעט.

      הרמב"ן חוזר אותו עיקרון גם בהמשך הפרשה, העוסקת במלחמת מצוה: "שלא יבטחו בזה בגבורתם ולחשוב בלִבם גיבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה; רק שישיבו לבם אל ה', ויבטחו בישועתו, ויחשבו כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה...". אך טעות תהיה בידינו אם נחשוב שהרמב"ן סבור כי אין לנקוט שום מאמץ של ממש כדי לנצח במלחמה. אם כך היתה דעת התורה, לא היה צריך למנות שרי צבא לצבא ישראל: נדרש היה לתת פקודה אחת: "קדימה הסתער", ולרוץ בהמון כאספסוף פרוע אל מול פני האויב. מדוע, א"כ מצווה התורה "ופקדו שרי צבאות בראש העם"? הרמב"ן עצמו עונה על כך ואומר: "כי התורה תצווה בדרך הארץ, ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר. ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם...".

      דרכו של הרמב"ן – מורכבת היא: מחד גיסא, יש לפעול בתבונה ובהשכל כדי לנצח במלחמה. יש להתארגן, למנות שרי צבא ולפעול כצבא מסודר הפועל בצורה מתוחכמת, כפי שנהגו יהושע בן נון ויהודה המכבי. מאידך גיסא, אין לו למלך ישראל להשליך את כל יהבו על כוחו ועל תבונתו. יודע הוא כי יש מנהיג לעולם; ועל כן אינו דואג יותר מידי ואינו מכין מקדמי ביטחון מוגזמים "למען הרבות סוס". 

      מחלוקת זו, שבין הרמב"ם לבין הרמב"ן, מלמדת אותנו את האיזון הראוי שבין ההסתמכות על הנס מצד אחד, לבין היוהרה וההסתמכות על כוחו של אדם מצד שני. זוהי דרך האמונה והביטחון, הראויה להנהגת מלכות ישראל. 

 

 

 

10:38  2.9.11

 

שלום

דברי הרב עזריאל לפרשת השבוע מזכירים לי את סיפורם המוכר של יהודי צפת. הם הסבירו את הצלת יהודי העיר בשנת 1948 בזכות שני דברים, המעשה והנס. המעשה הוא תפילותיהם (של הנהרגים באוהלה של תורה), והנס הוא הגעתם לעיר של לוחמי הפלמ"ח ( הנהרגים ברחובותיה של עיר).

אכן איזון ראוי ?

בשבוע שעבר הזדהיתי עם התקוממותו של דני על החשש שדברי הפרשנות של הרב מטילים את דרישות הצדק החברתי על היחיד ומנקות את המדינה מאחריותה.

לצערי לא ראיתי השבוע תיקון והבהרה.

אולי לפני כאלפיים וחמש מאות שנה לא היה מקום לצפות מהמדינה של אז שתדאג לצדק חברתי, אבל כיום מדוע שלא נדרוש זאת מהמדינה המודרנית שלנו? האם הערכים עליהם מבוססת הדרישה לצדק חברתי אינם ערכים יהודים ואוניברסליים ראויים, שיש מקום להרחיב את הדרישה למימושם בהתאם להתפתחות החברה האנושית?

האם פרשנות זו אינה מרמזת על יחסו של הכותב למחאה החברתית שדורשת צדק חברתי מהממשלה?

הבנתי מהתקשורת שרבים מדובריה וכתביה של הציונות הדתית מתקשים לתמוך במחאה החברתית בלב שלם ומתקשים להסביר בגלוי את הסיבות להתנגדותם. נראה כי גם בשטח נוכחות אנשי המגזר שולית.

אני מאמין שההסבר עליו קראתי השבוע בעיתון הארץ אינו מספק בלשון המעטה.

העיתון מביא כדוגמה את ההתנחלות עתרת בה מתגוררות כמאה משפחות והיא זוכה למימון 7 משרות ציבוריות (מלאות?), הרבה יותר מהמקובל בישובים בתוך הקו הירוק על פי העיתון (ועל פי המוכר לי מנווה שלום שלא זוכה אפילו במשרה אחת). ברור שזה אינו הסבר מספק אבל האם ניתן לומר ביושר שזה אינו חלק מההסבר? ואם לא אז מה כן?

האם אנחנו יכולים לנסות לברר מבלי לפגוע, מה מונע (בהכללה) מהציבור הדתי לאומי להצטרף למפגן האחדות הלאומי שמבטאת המחאה?

והאם צדק חברתי ואחדות העם אינם ערכים חשובים עבורנו שחשוב לנו לפעול להשגתם?

שבת שלום.

בועז

 

 

 

23:05  3.9.11

 

לבועז שבוע טוב,

רגע לפני שבת ראיתי את המייל שלך. רציתי להגיב אבל כבר היה מאוחר מדיי, ולכן אני עושה זאת רק עכשיו.

האמת היא שביום שישי כשעסקתי בהכנות לשבת הקשבתי לרדיו ולדיבורים הרבים על הפגנת המיליון הצפויה במוצ"ש, ושאלתי את עצמי למה אני מרגישה כל-כך מנוכרת להפגנה הזאת. אמנם מלכתחילה היא עוררה בי חשד שיש כאן הפגנה של נגד ולא של בעד. והדברים של חלק ממנהיגיה נשמעו לי פלקטיים כמו הנאומים של ציפי לבני, אבל בעצם אני בעד פיקוח מסוים על כוחות השוק. אני רוצה למשל שתהיה הגבלה על מידת הפער המותרת בין שכר הבכירים לשכר המינימום ועוד כד', והדברים של איציק שמואלי למשל הצליחו לעורר בי הזדהות. והרשמים של בני הצעיר שביקר באחד הערבים בשד' רוטשילד וחזר נפעם מהדיונים שהתנהלו שם בהחלט ריגשו אותי. אז למה בכל זאת אינני מצליחה להתחבר?

יש לי תשובה, רגשית מאוד. לא מהראש אלא מהבטן, אבל נראה לי שהיא התשובה האמיתית שלי. החיבוק התקשורתי שההפגנה הזאת זוכה לו מחזיר אותי בכל פעם מחדש ליום העצמאות תשס"ד, לפקק האין סופי בדרך לגוש קטיף. הדרום כולו היה פקוק וחסום באלפי אנשים שבאו להזדהות עם הגוש המאוים, ובתקשורת לא אמרו על כך מילה. הקשקושים הבלתי נגמרים של התקשורת על הפגנת המיליון מחזירים אותי אל הפקק ההוא, אל הבגידה של התקשורת בתפקידה. כאז כן עתה היא מביעה עמדה ועוסקת ביצירת מציאות במקום בדיווח עליה. הבגידה הזאת היא לדעתי זאת שאיפשרה לאריק שרון להוציא לפועל את הפשע נגד האנושות הבלתי נסלח הזה. (אני מתנצלת על הניסוח החריף הזה שאינו מקובל בדיונים שלנו, אבל אני מרגישה שחשוב שהרגשות הקשים האלה יעלו על פני השטח ולא רק יבעבעו מתחתיו. השנים שעוברות אינן מקהות את הכאב, את העלבון את התימהון ואת השאלה המרסקת איך יכול להיות? איך עם שלם איפשר לדבר הנורא הזה להתרחש? האמנם אנשים אחים אנחנו? מה בדיוק המשמעות של האחווה הזאת? - כל אלה אינם מיטשטשים עם הזמן אלא רק מתגברים, ואם יש משמעות למושג "חברים מקשיבים", חשוב שהם ייאמרו בגלוי).

מכל מקום, באשר לשאלה שלך בועז, מדוע אנחנו לא שם, יש לי תשובה. לא רציונלית אלא רגשית, לא לגבי "אנחנו" אלא לגבי "אני". ביום שישי כשהקשבתי לרדיו הבנתי שקידום המכירות שמעניקה התקשורת למחאה הזאת מקומם אותי, מחדד לי כאבים ומדיר אותי ממנה.

בברכה ובהרבה כאב,

דינה

 

 

 

9:18  4.9.11

 

שלום לך דינה

שמחתי ולא הופתעתי לגלות שאת מזדהה עם חלקים חשובים במחאה הזו.

גם אני שואל את עצמי אם התקשורת עושה את מלאכתה נאמנה כאשר היא תומכת במחאה בצורה כל כך גורפת.

על אף שאני תומך במחאה מאוד ומשתתף בהפגנות איני בטוח שהתקשורת האלקטרונית הכללית יכולה להתייחס אליה כמעט כפי שערוץ 7 מתייחס להפגנות המתנחלים כערוץ סקטוריאלי.

אני מצטער שהציונות הדתית ברובה אינה יכולה להתאחד עם העם אפילו על בסיס משותף של חתירה לצדק חברתי בגלל כאבי עבר (ואולי גם בשל פחדים מהעתיד?). הצטערתי לא למצוא אתמול בין אלפי המפגינים שראיתי כמה כיפות סרוגות לנחמה.

מאמצי הדוברים הדתיים (המוכשרים) בתקשורת הכתובה והאלקטרונית להקטין, לפגוע ולעשות דה-לגיטימציה למחאה ולמוביליה נראים לי פתטיים ובלתי משכנעים אולי בגלל הקושי שלהם לחשוף את הרגשות האמתיים שלהם כלפי מה שהיא מייצגת עבורם.

נכון שאני רואה את הפינוי מגוש קטיף בצורה שונה ממך וגם אני התאכזבתי לא פעם מייחס של התקשורת להפגנות השמאל אבל תשובתך נגעה בליבי ואני מודה לך על כך.

בועז

 

 

 

12:57  4.9.11

 

לדינה

ככל שאת מכנה את הוצאתם של תושבי גוש קטיף מרצועת עזה "פשע כנגד האנושות," הכינוי הזה מכוון נגדי אישית ונגד רבים מחברי ולא רק כנגד אריק שרון.

היה צריך לפנות את תושבי גוש קטיף, כיוון שנוכחות כ-8,000 יהודים ברצועת עזה צרפה כמיליון וחצי פלסטינים אל מדינת ישראל.

משוואה אכזרית שהיה לה רק פתרון אחד.

יחד עם זאת, הישוב מחדש של תושבי גוש קטיף הוא בגדר מחדל לאומי.

הייתה חובה לאומית ליישבם מחדש בכבוד, באהבה ומהר.

זה לא קרה.

דינה, זה לא התקשורת.

זה ויכוח לאומי ציוני חריף בין מחנה שדוגל בא"י השלמה גם במחיר אבדן הרוב היהודי לבין מחנה שסבור כי אבדן הרוב היהודי (כמו גם שליטה על עם אחר) ימיט עלינו אסון.

בדיון האזרחי הנפלא שיש היום, התקשורת היא רק הבמה, היא רק מראה ציבורית רבת עצמה, אבל לא יותר מזה.

כל הזכויות שייכות לצעירים שקמו ועשו מעשה.

הלוואי והמעשה שלהם יביא ליותר צדק חברתי.

בברכה

שבוע טוב

חיימי

 

 

 

9:49  7.9.11

 

לכולם שלום

בשל עומס גדול, השתהיתי מלהתייחס להערותיהם-הארותיהם של בועז ושל דני. כמובן, לא אגרר אחר הפרובוקציות של בועז, ואף אניח בצד את המטענים הכבדים - של כעס ושל חוסר אמון - מן היום בו חרב ביתי בגוש קטיף.

ובכל זאת, כמה אמירות:

א. המושג 'צדק חברתי' הוא מושג עמום וחמקמק. קל מאוד להזדהות עם המילים, אולם לא מספיק ברור מה עומד מאחריהן. בשורה התחתונה, מה שעומד מאחריהן הוא סוציאליזם. אבל מה יעשה מי שאמנם שואף בכל מאודו לצדק, ומאד אכפת לו מן המצוקות הקיימות בחברה, אבל איננו דוגל בסוציאליזם?

ב. תורת ישראל לא אמורה לנקוט עמדה בשאלות כלכליות טהורות, הקשורות לתפיסות מקצועיות שכל אחת נכונה יותר או פחות בזמן כזה או אחר, אלא מציבה יסודות ערכיים, שלאורם יש לבחון את התפיסות השונות.

למיטב הבנתי, שלוש הפרשות בתורה העוסקות באופן מובהק באחריות החברתית, מדברות על המצב הרצוי, בו כל העם היהודי יושב עצמאי בארצו, ואף על פי כן, הן מטילות את האחריות החברתית על הפרט ועל המשפחה. "או דודו או בן דודו יגאלנו". לא ניתן להסיק מכך שאין למדינה שום תפקיד, אבל יש כאן קביעה עקרונית מאד: האחריות החברתית מוטלת בראש ובראשונה על הפרט. כמובן, לפעמים נכון שהפרטים יתאגדו לממש את האחריות החברתית שלהם במסגרת הפוליטית של המדינה, אבל המדינה אמורה להיות "זרוע ביצועית" של האזרחים ולא לקחת את האחריות במקומם. מחקרים שנעשו בארה"ב, הראו שבזמן שהמדינה לקחה יותר אחריות חברתית, האזרחים לקחו פחות אחריות, ואילו כשהמדינה לקחה פחות אחריות, האזרחים לקחו יותר.

זוהי סוגיא עקרונית מאד, שבה אני מוצא את עצמי חלוק על ידידים בעלי השקפת עולם סוציאליסטית, הרואים את הנושא החברתי כאחריותה הבלעדית של המדינה. אני סבור שקודם כול צריך כל אדם לדרוש מעצמו (חלק גדול מן הציבור שומר המצוות מקפיד לתרום בכל חודש 10% מהכנסתו למטרות צדקה שונות, מעבר לתשלומי מס הכנסה וביטוח לאומי). ורק מה שהפרטים לא יכולים לעשות בצורה יעילה, את זה נכון לבקש מן המדינה. בסופו של דבר, מדיניותה של המדינה נובעת במידה רבה מן הערכים המניעים את האזרחים.

ג. הסיבה העיקרית שבגללה לא השתתפתי עד כה באירועים של המחאה החברתית, היא לא אדישות למצוקה הקיימת אצל מעמד הביניים (קושי שאני מרגיש חזק מאד גם על בשרי...), אלא מתוך תובנה שבתוך כל העמימות, השאיפה של המחאה היא להחזיר את המדינה לסדר יום סוציאליסטי, שאני לא מאמין בו - לא כלכלית, לא מוסרית ולא פסיכולוגית.

מאידך גיסא, גם אינני דוגל ב"קפיטליזם חזירי", בו "אדם לאדם זאב" ואין שום ערבות הדדית. אמר לי פעם אדם חכם: אם אתה מתלבט בין שתי אפשרויות, תבחר בשלישית. וכן כאן: אם אנו מתלבטים בין ערך החופש (קפיטליזם) לבין ערך השוויון (סוציאליזם), כדאי לשקול את האופציה השלישית - ערכי האחריות והאחווה (אני קורא לזה: 'יהודיזם'). אחריות של אדם על עצמו מבלי להטיל על המדינה את האחריות לדאוג לו (זהו אחד המחירים הכבדים של הסוציאליזם). ואחריות של אדם כלפי זולתו - ברמה המשפחתית, הקהילתית והלאומית.

ד. למיטב התרשמותי, חלק מן המצוקות הכלכליות לא נובע מחוסר רגולציה, אלא מעודף רגולציה. חלק מן התיקון הנדרש הוא דווקא בהסרת חסמים ביורוקרטים, בהגברת התחרות בשוק וכדו'. וגם על כך יש לתת את הדעת.

ה. מקנן אצלי חשש, שאף יש לו גיבוי ממקורות שונים, שהמגמות של מובילי המחאה אינן תמימות כל כך. רוממות הצדק החברתי בגרונם וחרב פוליטית בידם, למטרות אחרות לגמרי. אין לי הוכחות מוצקות, ועל כן אינני קובע זאת בוודאות. אבל גם אין לי ודאות מספקת שזה לא כך. ואשמח אם מישהו יצליח להוכיח לי שאכן אין כאן מניפולציה פוליטית מתוחכמת הנישאת על גבה של מצוקה אמתית ועל גוום של אנשים ערכיים אך תמימים.

ו. אני מבין שיש במחאה גם קולות אחרים, לאו דווקא סוציאליסטיים ולאו דווקא חורשי מזימות פוליטיות נסתרות, אלא כמיהה אמיתית לסולידריות ולאחוות אחים, וחשוב לי לפגוש אותם. לכן - אף שנמנעתי מלהשתתף בהפגנות - אני מתכנן לבוא ולהשתתף באחד ממעגלי השיח המתוכננים למוצאי השבת הקרובה, ואולי אפגוש שם מישהו מכם.

בברכה

עזריאל אריאל

 

 

 

12:57  7.9.11

 

שלום לך הרב עזריאל

אני מודה לך על הניסיון הרציני להתמודד ולהציג את עמדתך כלפי המחאה.

התוצאה לצערי מאכזבת מאוד!

סיסמת המחאה "העם דורש צדק חברתי" תורגמה על ידי המובילים ל"הינה באה מדינת הרווחה" שהיא אינה סוציאליזם. (אולי סוציאל דמוקרטיה).

הנחת היסוד השגויה שלך כי בעצם מדובר כאן בסוציאליזם מייתרת לדעתי את רוב הניתוח המלומד ששלחת לנו.

גם השקפתך לגבי צדק חברתי על פי היהדות מאכזבת, לא בקשר לאחריות הפרט שהיא כמעט מובנת מאליה, אלא לגבי אחריות המדינה לחברה ולאזרחיה ולגבי השקפת העולם והמדיניות שהיא אמורה לקדם.

תקווה קוננה בי שלפחות בתחום הזה נוכל למצוא שפה משותפת ומעט יותר אחדות, סביב תפיסת היהדות שלנו, אך גם תקווה זו נכזבה.

אם איננו יכולים להתאחד סביב ערכים של חרות, צדק ושלום ללא הבדל דת, גזע ומין ולא סביב עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית עליהם מבוססת הכרזת העצמאות של ישראל אז על אילו ערכים משותפים אנחנו יכולים להסכים?

חבל שלא הצלחת להתמודד עם הדוגמה של עיתון הארץ שהביא את עטרת כדוגמה לסדר עדיפויות מוטה בין השטחים לבין הישובים האחרים בישראל (אולי מעבר לכינוי פרובוקציה?) מה שמחזק כמובן את טענתו של העיתון.

ברור שיש בין המפגינים סוציאליסטים אבל היא אינה סוציאליסטית. אני מאמין שחלק מהמשתתפים (וחלק מהמתנגדים למחאה) מנסים לעשות על גבה מניפולציות פוליטיות מתוחכמות, אבל על פי מיטב שיפוטי מנהיגי המחאה אינם ביניהם.

כול ניסיון לחולל שינוי בחברה הוא פוליטי (המילה איננה שלילית, יש אנשים שעושים זאת בדרך שלילית). אחד הדברים היפים במחאה הזו הוא הרצון לאחד את העם בלי להתעמת הפעם על עתיד השטחים, (על אף שאני מאמין שגם מובילי המחאה תומכים בפתרון שתי המדינות עם כול המתחייב מכך כמו ביבי וממשלת הימין שלו ואף ביתר נחישות).

חבל שהציבור הדתי לאומי לא הצליח להתעלות כמו מובילי המחאה על המחלוקת הזו ולהתחבר אל רבים וטובים בעם.

האמירה שלך כי יש במחאה גם לא סוציאליסטים וחורשי מזימות ולכן תבוא למפגש היא כשל מצער בעיני.

אני למשל לא מתכוון להיפגש עם מתנחלים רק בגלל שיש בהם גם אנשים הגונים ולא אלימים.

לסיום אני בוחר לקבל את עצתך ולהעדיף את הדרך השלישית על פני שתיים אחרות ביניהן אני מתלבט, במקום אכזבה או ייאוש אני בוחר להאמין בתקווה זהירה.

בידידות

בועז

 

 

 

13:25  7.9.11

 

ועוד בקשה קטנה

בשבועות הקרובים איני מתכוון להיות מעורב בשיח האינטרנטי שלנו

(מסיבות אישיות) לאחר מעורבות (יתר) במשך תקופה ארוכה.

אשמח אם אחרים ימשיכו בשיח מבלי לערב אותי בדבריהם.

חגים שמחים לכולנו.

בועז

 

 

 

23:22  7.9.11

 

לחברים שלום,

לגבי השאלה מדוע המתנחלים אינם שותפים למחאה החברתית:

אינני מבין מדוע משתתפי הדיון במיילים אינם חושפים פן, שלי הוא נראה מאוד ברור בשאלה זו.

ישנה תחושה בציבור החילוני, שבעצם, לצד מדינת ישראל, נבנתה ביהודה ושומרון מדינת יהודה, מדינה ספֱּר – שם הוצאות מדינת ישראל הן עצומות בכל השטחים (תרתי משמע) והתחומים, כאשר רכישת בית למשפחה זולה הרבה יותר מאשר בישראל.

ניכר, שחלק לא קטן מישראל הבין לאן הולכות ההשקעות הגדולות. אם כך יש במאבק החברתי גם מרד גלוי בסדרי העדיפות של ישראל לגבי מדינת יהודה. (על כך, נראה לי, רומז גם עזריאל בדבריו) מה גם שאותו ציבור משוכנע, שבסופו של דבר מרבית "השטחים" הללו יעברו לידי הפלשתינאים, כך כל ההשקעה העצומה – ביהודה הבאה על חשבון ישראל תרד לטמיון. מגוחך לומר שהמאבק החברתי אינו פוליטי. הכול פוליטי, אלא שמדי פעם הוא מסתתר מאחורי אמירות כלליות.

אכן זהו גם מרד של ישראל ביהודה. יהודה שנבנתה על שטחים לא לנו ובתוך אוכלוסיה ערבית, שגם נתניהו הצהיר ששטח זה יעמוד לרשותה של המדינה הפלשתינאית העתידית.

אז...אולי גם זו הסיבה שהצד המתנחלי אינו מצטרף בהמוניו למרד החברתי, שיש לו פנים רבות???

עמוס כרמל

 

 

 

23:50  7.9.11

 

לעמוס שלום

אני חולק על דבריך בתוקף.

אינני רואה את עצמי כחלק מ'מדינת יהודה', אלא כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ומן החברה הישראלית.

בעיותיה הן בעיותיי, מצוקותיה הן מצוקותיי.

נכון לשנים האחרונות, מדינת ישראל לא משקיעה ביו"ש יותר מאשר בכל מקום אחר, ולכן לא יכול להיות שום קשר בין המשך האחיזה ביו"ש לבין המצוקה הכלכלית.

הוויכוח אם ההשקעות - הפרטיות והציבוריות ביו"ש תתבררנה כהצלחה או כהפסד - יוכרע על ידי ההיסטוריה, ואינו נוגע לשאלת המדיניות החברתית-כלכלית.

הציונות הדתית - גם זו החיה בצדו המערבי של הקו הירוק, בחרה שלא להצטרף למחאה, וזה לא רק המתנחלים. כנראה, יש לכך סיבות.

וזה כולל גם את אנשי "הגרעינים התורניים", שכל הווייתם היא עשייה חברתית. גיסי, תושב דימונה, שעובד כקב"ס בעירייה, ואחותי, העובדת בחינוך בדימונה, באו למאהל העירוני שם, והבינו תוך זמן קצר שאינם יכולים להזדהות עם המסרים שעלו משם.

אכן ישנו ויכוח ערכי בשאלת המדיניות החברתית-כלכלית הראויה.

ולא כל מי שמבקר את התפיסה הסוציאליסטית או הסוציאל-דמוקרטית הוא "קפיטליסט חזירי" שלא אכפת לו מן המצוקות של אחיו.

כמי שניהל במשך שנים רבות קרן צדקה גדולה, כמי שאשתו ובתו הן עובדות סוציאליות, וכמי שעוסק כל הזמן בפעילות חברתית בשטח - מותר לי להציע מדיניות חברתית-כלכלית המשלבת רגישות חברתית עם שוק חופשי.

וזה שונה מן המסר של המחאה הנוכחית.

כל המאמרים שכתבתי בנושא זה מנסים להציב משנה סדורה המבוססת על התפיסה הזאת, שהיא אכן מנסה להוות אלטרנטיבה לתפיסה אותה הובילה מפא"י ההיסטורית. כמי שגדל בין מושבי העולים ועיירות הפיתוח בנגב, יכולתי לחוות די מקרוב איך זה תפיסה זו לא מוכיחה את עצמה.

חבל לברוח מן הדיון המהותי אל מחוזות אחרים שאינם נוגעים לענין.

עזריאל

 

 

 

 

7:03  8.9.11

 

עזריאל שלום

המחאה של היום הייתה מגוונת והכילה רבדים רבים בחברה ומצוקות שונות.

הקריאה המשותפת הייתה לשינוי הסדר החברתי/כלכלי הקיים - הפתרונות שהוצעו - משקפים מגוון דעות רחב ולעיתים סותר.

בשל כך - הנוכחות המעטה של חובשי הכיפות בולטת כנגד היעדרות קו אחיד של פתרונות.

ראשי המחאה, להבדיל מעיתונאים, לא מיקדו מחאתם כנגד ציבורים ספציפיים.

לי, כחילוני מ"מעמד הביניים" נראה שהציבור הדתי קורא בין השורות את המחאה כנגד סבסוד ההתיישבות וסבסוד אי השתתפות בנטל הלאומי של המגזר החרדי.

לגופו של דיון.

זכותה של חברה לסבסד בהחלטה לאומית שיש עליה קונצנזוס, ולהשקיע בסקטורים שהיא בוחרת לנכון. כמו תרבות, ספורט, מפעלי דת ולחילופין התיישבות ביהודה ושומרון.

התביעה לצדק חברתי ולשינוי סדרי עדיפויות מחייבת בדיקת שורש של כל העדיפויות הקיימות.

הציבור בישראל יצטרך להחליט אם נכונה ההשקעה בהתיישבות שמעבר לקו הירוק, היכן כן (גושי ההתיישבות?) והיכן לא.

עד היום - נגררנו בענין זה.

כבר בתוך הקדנציה הזאת של הכנסת הנוכחית - נצטרך להחליט.

הרוב יקבע ואין לי מושג כיצד.

בברכה

חיימי

 

 

 

8:36  8.9.11

 

לחיימי שלום

כפי שציינתי במכתבי הקודם, אין היום שום העדפה תקציבית ליישובי יו"ש למעט הוצאות מיוחדות לביטחון כך שהדיון על סדרי העדיפויות הלאומיים ביחס להתיישבות ביו"ש מיותר אבל אם רוצים לקיים אותו, זה בסדר גמור, ואף ראוי.

ומכיון שהציונות הדתית ככלל, על כל חלקיה ותתי הזרמים שלה, למעט קבוצות קטנות - שאף הן מגוונות מאד, בחרה באופן אינטואיטיבי שלא להשתתף במחאה, כנראה שיש לכך סיבות טובות.

נראה לי שהצלחתי לייצג אותן, אבל אני לא מתיימר לדבר בשמם של אחרים מבלי שהוסמכתי לכך.

כל טוב

עזריאל

 

 

 

17:08  8.9.11

 

שלום עמוס,

אין לי כל כוונה להתווכח האם למישהו יש כוונה להקים את “מדינת יהודה”.

אבל לגבי ההוצאות של מדינת ישראל ביהודה והשומרון דוברי השמאל חוטאים לאמת.

כבר הרבה שנים שאין תקציבים מיוחדים לישובים ביהודה והשומרון. דוברי השמאל מחשבים את כל תקציב הגדר הנבנית כתקציב של ההתנחלויות ולא היא.

המתנחלים ברובם התנגדו להקמת גדר ההפרדה והיא נבנית כדי להגביר את הביטחון בתוך תחומי הקו הירוק, למתנחלים שנמצאים בעומק השטח הגדר רק מציקה.

קל מאד לבדוק תקציבים ואני מאמין שהתקציבים של המועצה האזורית מגידו או עמק יזרעאל לא נופלים מהתקציבים של מטה יהודה או דרום הר חברון.

אני בטוח שבמועצה האזורית של מטה בנימין יוכלו להוכיח לך כי אין להם שום יתרון תקציבי מול מועצה אזורית אחרת בישראל ואין להם תקציבים מיוחדים. אגב זו המועצה האזורית הגדולה ביותר בישראל מה שאומר שכאן גם נחסכו כספים ע”י שלא הקימו שתי מועצות בשטח הגיאוגרפי הגדול הזה.

לגבי מחירי הבתים, אני בניתי את ביתי בגבעון החדשה לפני 18 שנה. אנחנו לא קיבלנו מהמדינה שום תשתית, אנחנו בנינו לבד את הכבישים, המים, הביוב ומבני הציבור כולל גני ילדים. למרות זאת הבניה עלתה פה פחות מאשר בשכונת רמות שבירושלים במרחק 5 קילומטר. לדעתי הסיבה לכך היא ספסרות קרקעות וחוסר יעילות של עיריית ירושלים. וגם סחטנות כלפי מי שרוצה לבנות בית צמוד קרקע.

אצלנו הקרקע לא עלתה לנו כלום כי היא נקנתה ע”י יהודים לפני 130 שנה והועברה לחזקת הסוכנות היהודית. (יש לנו קושאן טורקי על האדמה).

אני מקווה שלפחות אתה תפסיק באמירות האלה על הכסף הגדול שהולך להתנחלויות כי האמירות השקריות האלה יוצרות דה לגיטימציה של ציבור שלם שלא קיבל כלום ומבקשים ממנו לפרוע את השטר.

אריה נצר

 

 

 

9:51  9.9.11

 

לחיימי

אני מסכים לחלוטין לשתי הנקודות שהעלית

א. צריך שקיפות.

ב. על הציונות הדתית/ציבור המתנחלים, להביע דעה ברורה בדיון החברתי.

בנושא הראשון אינני מתמצא מספיק. מה לעשות? אני לא איש כספים.

בנושא השני אני עוסק רבות, הן במאמרים שאני כותב, הן בכנס גדול שריכזתי במסגרת רבני 'צהר' והוקדש כולו לנושא החברתי, והן בדיונים שאני מעלה בדוא"ל בחודשים האחרונים.

מי שיבקש, יוכל לקבל ממני את אותם חומרים שיש לי רשות להעביר הלאה.

שבת שלום

עזריאל

 

 

10:20  9.9.11

 

לבועז

אני לא מסוגל להתאפק ולשאול:

כל תופעה בעולמנו היא מורכבת, ויש בה אורות וצללים.

וזה כולל גם אותי וגם אותך כפרטים.

אז למה כאשר אתה מדבר על קבוצה אחת אתה רואה בה רק אור ואילו כאשר אתה מתייחס לקבוצה אחרת, אתה רואה בה רק את החושך, וגם כאשר אתה מציג "כאילו" מורכבות, היא מלאה ציניות?

אולי כדי להמשיך את השיח בצורה מועילה ונעימה נקבל כולנו על עצמנו לראות את השני במורכבות שלו, מבלי לשפוט אותו באופן אוטומטי לכף חובה?

עזריאל

 

 

 

11:24  9.9.11

 

לעזריאל שלום

השקיפות תעזור לנו לצאת מהשיח העקר של שמאל ימין.

ברור ש"השמאל" מתנגד לישיבה בשטחים גם אם איננה עול כלכלי.

ברור ש"הימין" תומך בישיבה בשטחים גם אם היא עול כלכלי.

אתה יודע את עמדתי שלי שרוצה לצאת מהלוּפּ האינסופי של שיח "שמאל-ימין": קיומה של ישראל כמדינה "יהודית" ו"דמוקרטית" מותנה ברוב אזרחי יהודי.

כ-100,000 ממתיישבי יו"ש (מתוך כ-330,000 בסה"כ) מביאים לסיפוח בפועל של יותר מ-2 מיליון פלסטינים ומכאן – לפגיעה קשה ואנושה ביכולת שלנו לתפקד כמדינה יהודית ודמוקרטית.

מידיעה לא מעמיקה – זה עולה לנו הרבה מאוד כסף.

מידיעה מעמיקה – יעלה הרבה מאוד כסף לפנות וליישב מחדש... אבל מעבר לחשיבות הקיומית – המהלך יצדיק עצמו גם כלכלית לטווח הבינוני והארוך.

לגבי הגישה החברתית:

נראה לי שהפער בינינו (תקן אותי אם אני טועה) הוא בכך שהציבור המוחים שאני נמנה עליו דורש שהמדינה תחזיר לעצמה את האחריות חברתית הנדרשת ולא תצפה בחוסר אחריות פושעת כי הציבור ייקח על עצמו את הדאגה לחלש - באין דואג.

נדמה לי שאתה שייך לאלה שלוקחים על עצמם את הנטל אבל בכל אולי תורמים (בלי כוונה) להתפרקות הממשלה מאחריותה.

יש יחס ישר הפוך בין האחריות של הציבור לבין חוסר האחריות של הממשלה.

שבת שלום

חיימי

 

 

12:00  9.9.11

 

לחיימי שלום

אין לי מידע על העלויות של ההתיישבות ביש"ע.

המקורות שאני מכיר טוענים שהסכומים נמוכים, ואילו. ההוצאות הישירות והעקיפות של מהלכי הנסיגה - אם זה הסכמי אוסלו, אם זה ההתנתקות, ואם זה הגדר - הם גבוהים מאד.

אין לי דרך לבחון את הדברים ובהחלט אשמח לכל מי שיכול להאיר את עיניי תוך הבאה בחשבון של רוחב היריעה.

אולם ברמת ה'כאן' וה'עכשיו' - אם נניח בצד את המחלוקות העקרוניות.

ברור לי שהפשרת הבנייה ביו"ש (בעיקר ביישובים העירוניים והיישובים הסמוכים לקו הירוק) תסייע מיידית להורדת מחירי הדירות – בראש ובראשונה בירושלים, אבל גם בגוש דן, ותספק פתרונות דיור בני השגה לרבים.

שווה לחשוב גם על כך.

למרות, שכפי שכתבתי, הדיון החברתי הוא עקרוני הרבה יותר ואינו קשור לשאלת יו"ש.

ככל שנפריד יותר בין הדיונים, כך ייטב.

שבת שלום

עזריאל

 

 

 

12:48  9.9.11

 

לחיימי

אני מסכים לחלוטין עם הקביעה שבעיית הדיור נובעת מחסמים.

צריך להסיר אותם בלי קשר לתכנון של חורבן ההתיישבות ביו"ש.

את החסמים הללו אני חווה על בשרי. בגללם, כבר שש שנים אין לי בית.

את גושי ההתיישבות נכון לפתח כבר עכשיו. זה יתן מענה מיידי למצוקת הדיור. יש שם קרקעות זמינות לבנייה מיידית, שכבר עברו חלק גדול משלבי התכנון והאישור, ולחלקם חסרה רק חתימה אחת כדי לבצע.

חבל להעצים את מצוקת הדיור בשל ויכוח על מקומות שצירופם למדינת ישראל הוא בלתי הפיך כאשר אין כל משמעות דמוגרפית לכך.

עוד לפני כן, צריך לבנות במקום עליו יש הסכמה לאומית עוד יותר רחבה, וזה השכונות היהודיות במזרח ירושלים.

ההקפאה שם יוצרת מצוקה נוראה בירושלים, ואף תורמת תרומה מכרעת ל"בריחה" של ציבור לא דתי משם.

 

 

 

8:40  10.9.11

 

עזריאל היקר

תודה לך על שאלתך

מדבריך עולה כאילו אתה מתייחס לנושאים בהם אנו דנים בצורה מורכבת ואני עושה זאת במקרה הטוב רק כאילו.

אני רואה בקבוצה שלי רק אור ובקבוצה שלך רק את החושך ואתה כנראה נוהג אחרת.

אין זה מפתיע בעיני שאני רואה את אופי השיח בינינו בצורה שונה לחלוטין

אני זוכר התייחסויות שלי מאוד חיוביות לצד שלך ואף דברי תודה מחבריך על כך

איני זוכר התבטאויות חיוביות שלך על הצד שלי.

אני זוכר אמירות שלך על הצורך בראיה מורכבת בצמוד לאמירות שיפוטיות חד-צדדיות עלי, כמו במיל האחרון שלך למשל.

התופעה הזו של ראיית עצמי בקונפליקט כמאוד בסדר, חיובי, הוגן וקורבן וראיית האחר בדיוק להיפך, וגם האמונה שכולם יודעים שזו התמונה האמתית הן אבני יסוד בהבנת התחום של ניהול ויישוב סכסוכים.

המציאות הזו גורמת לנו לעוות או להתעלם מנתונים שאינם מחזקים את הנרטיב שלנו וגורמת לקושי רב לנהל שיח מקדם במצב של קונפליקט. לדוגמה כאשר כתבתי במייל האחרון כי לדעתי מובילי המחאה לא היו מצטרפים למחאה אם הייתה מאורגנת על ידי מתנחלים, אפילו אם המסרים של מחאה כזו היו זהים למסרים של המחאה שלהם וזאת בגלל זרות, חוסר אמון, חשש, היה בכך ניסיון להיכנס לנעלי האחר ולהבין בדרך זו מה חשים בציונות הדתית כלפי המחאה.

מבחינתי זו דרך ראיה מורכבת של המצב, גילוי של הבנה ואמפתיה וראית האחר כדומה לצד שלי.

העובדה שאתה הבנת את דברי בדיוק ההיפך ומהרת לשפוט אותי לכף חובה נובעת לדעתי בעיקר מהסיבות שתיארתי למעלה.

בתקווה שתרמתי לשיח מועיל ונעים כפי שביקשת

בועז

 

 

 

15:48  11.9.11

 

לעזריאל שלום

המציאות שבה אין לך ולחברייך מגוש קטיף בית עד עצם היום הזה – היא חרפה.

המציאות העצובה היא שלחרפה זו אין קשר עם זהותכם שלכם אלא עם זהותן של הממשלות חסרות האונים, נטולות יכולת המשילות וחסרות החמלה.

את המציאות הזאת יצאו מאות האלפים לשנות. הלוואי.

אני מקווה שלפחות לגביכם - חרפה זאת תוסר סוף סוף ובקרוב.

לתפישתי, גושי ההתנחלות יפותחו, רק אם וכאשר, תהיה הסכמה לאומית ובינלאומית (גם ללא הסכם עם הפלסטינים) לגבי גבולותיה של ישראל.

אי הסכמה כזאת פוגעת בהווה בגושי ההתנחלות ומעמידה בספק את היכולת העתידית שלנו להגיע להסכם כלשהו.

כתבת "חורבן ההתיישבות ביו"ש" ואינני יכול שלא להתייחס.

המציאות מעמידה בפנינו משוואה אכזרית: חורבן (חלק) ההתיישבות ביו"ש או חורבן המדינה היהודית.

חורבן אחד ישלם את אי חורבנו של השני.

אני כמובן לא רואה כל תכלית בהתיישבות ביו"ש ככל שהמדינה היהודית תגיע אל סופה.

אני מצפה שכל מי שאינו מסכים למשוואה שהצבתי, יסביר כיצד הוא רואה את מדינת ישראל בעתיד, כאשר היא מספחת אליה למעלה מ-2 מיליון פלסטינים היושבים ביו"ש.

עם כל הביקורת על הדרך (ויש ביקורת) – למזלנו – 1.5 מיליון פלסטינים עזתים נמצאים בוודאות מחוץ לגבולותינו.

חיימי

 

 

 

18:30  11.9.11

 

שלום רב,

גם אני, כמו דינה, אינני מרגיש מחובר למחאה החברתית, אינני יודע בדיוק למה, אבל ברור לי שזה לא בגלל התקשורת. אין לי דעה טובה על התקשורת, אני לא מאמין שהיא "מראה ציבורית", אני לא מאמין שהיא אובייקטיבית ואפילו אינני מאמין שהיא מנסה להיות ביקורתית. לדעתי התקשורת שלנו היא תקשורת "צהובה" שכל מה שהיא מחפשת זה "דרמה", כלומר, היא מנסה ללבות כל דבר ולהפוך אותו לדרמתי, כי לדעתה רק כך אנשים יכולים לגלות התעניינות. היא מפספסת בגדול, העובדה שיותר ויותר אנשים מתעלמים ממנה, לא מקשיבים לחדשות ברדיו ובטלוויזיה ולא קונים בכלל עיתונים.

גם אני, כמו עזריאל חושש מה"צבע" הסוציאליסטי/קומוניסטי של המחאה, הם רוצים לעשות "סדר חדש" וזה ממש מפחיד.

מדינת ישראל מסואבת. למרות שמבחינה כלכלית היא זוכה להרבה שבחים בעולם, בתוכה פנימה היא מתנהלת בצורה קפיטליסטית חזירית. מצד אחד, אנשים מגיעים לעושר אגדי ומצד שני יש הרבה עניים, המשאבים של המדינה מופקרים בידי חברות ממשלתיות ופרטיות שמתייחסות אליהם כאילו הם המשאבים הפרטיים שלהם, ללא כל התחשבות באזרחי המדינה שהפקידו בידיהם את המשאבים האלה. אותן חברות ממשלתיות ופרטיות מבזבזות את המשאבים ללא כל תוכנית רב-שנתית ומטילות את האחריות לבזבוז על האזרחים.

חייב לבוא שינוי, אבל לא שינוי קיצוני, לא חזרה לסוציאליזם שהוכיח את עצמו, מלכתחילה, כלא מתאים לישראל, הסוציאליזם לא עובד במדינות שיש בהם הרבה מהגרים, לראיה הסוציאליזם המערב-אירופי מתמוטט נוכח גלי ההגירה שמציפים את אירופה.

הקפיטליזם יותר מתאים לישראל אבל ישראל כאילו לא למדה מההיסטוריה הכלכלית דבר, היא חוזרת לקפיטליזם הדארוויניסטי של סוף המאה ה-19. ביבי נתניהו, כשהיה שר האוצר, לקח 3 מיליארד שקל מהעניים ונתן 7 מיליארד שקל לעשירים ועוד אומרים שהוא הציל את הכלכלה הישראלית. הוא ממשיך לטפח את העשירים ומזניח את שאר האוכלוסיה בישראל. העניים כבר התרגלו לסבול, אבל מעמד הביניים מתחיל להרגיש זר בארץ ורגע לפני שהוא עוזב את המדינה הוא יוצא למחאה ואם לא יבוא שינוי המדינה תתרוקן מצעיריה.

צריך לשנות, לא צריך "סדר חדש", לא צריך מהפכה, הממשלה צריכה להתערב ב"שוק החופשי" ולא להפקיר אותו בידי עשירים שלא יודעים שובע ולא להתחרות בהם בהפקעת מחירים. לא יתכן שראש ממשלה איננו יכול להשפיע על ממ"י, הרי רוב האדמות בישראל הן של המדינה ולא של מינהל מקרקעי ישראל. לא יתכן שהממשלה מפריטה משאבים לאומיים ומתלוננת שאין לה שליטה עליהם. אין לי שום דבר נגד הפרטה, אבל ממשלה לא יכולה להפקיר את משאביה של המדינה היא חייבת לפקח על מה שעושים בהם.

עזריאל, אני מסכים איתך שאסור לפרט להיות מנותק ממה שקורה סביבו והוא צריך להיות אחראי ומעורב ולעזור לשכניו, לא רק היהדות דורשת את זה גם הדמוקרטיה דורשת מהאזרח לגלות אחריות, לעזור לחלשים ולעזור לממשלה לנהל את המדינה. המדינה צריכה לקחת אחריות על אזרחיה. אני עדיין מצפה ממך לפרשנות שמטילה את האחריות על המדינה (המלך, הממשלה.וכיו"ב'...), כמו למשל בנבואת ירמיהו:

א כֹּה אָמַר יְהוָה, רֵד בֵּית-מֶלֶךְ יְהוּדָה; וְדִבַּרְתָּ שָׁם, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה. ב וְאָמַרְתָּ, שְׁמַע דְּבַר-יְהוָה, מֶלֶךְ יְהוּדָה, הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסֵּא דָוִד: אַתָּה וַעֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ, הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה. ג כֹּה אָמַר יְהוָה, עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, וְהַצִּילוּ גָזוּל, מִיַּד עָשׁוֹק; וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל-תֹּנוּ, אַל-תַּחְמֹסוּ, וְדָם נָקִי, אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה. ד כִּי אִם-עָשׂוֹ תַּעֲשׂוּ, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה--וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הַבַּיִת הַזֶּה מְלָכִים יֹשְׁבִים לְדָוִד עַל-כִּסְאוֹ, רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים, הוּא וַעֲבָדָו, וְעַמּוֹ. ה וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה--בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-יְהוָה, כִּי-לְחָרְבָּה יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה. (ירמיהו, כ"ב א-ה)

הפרשנות של התורה היא גלותית, היא לימדה את העם עזרה הדדית כי היה ברור שאין מה לצפות מהמלכים הגויים בגולה, אבל התורה גם יודעת ללמד את המושלים בישראל איך להתנהג כלפי נתיניהם בארץ ישראל.

בברכה

דני מור