קץ עידן האו-או

 

חביבה פדיה, הארץ, 28.7.07

 

כדי להבטיח את המשך העם היהודי נחוץ לפתח דגם דו-קוטבי, המערער את הסכם חלוקת העבודה המקובל. דברים שנישאו החודש בכנס "המכון לתכנון העם היהודי"

 

מאז ומעולם היתה היהדות שילוב בין הזיכרון היהודי ההיסטורי הדתי לבין מרחב החיים באזור גיאוגרפי נתון, משמע שהכילה בתוכה כפילות, שילוב בו-זמני של דת ותרבות. למן השלבים הגדולים של התבססות החילון והלאומיות, השואה וקום המדינה, בולט מאוד הארגון מחדש של היהדות הן בהקשר הקולקטיווי-הלאומי מול הגולה והן בחלוקת העבודה של יחסי גוף-רוח; אלה נתפשים כמי שמבססים את הקונקרטי ואלה נתפשים כמי שמבססים את הספירטואלי. ניסוח אידיאולוגי ורליגיוזי של חלוקת עבודה כזאת נערך בתוך הציונות, למשל בחלוקה בין לומדי תורה לחלוצים או בין חילונים לדתיים. גם ביחסים בין ישראל ליהדות הגולה התקבעה מערכת אופיינית של חלוקת עבודה, שבה היהדות ניבטת כאני חצוי שיחס סימביוטי או דיכוטומי מתקיים בין שני חלקיו. אלה מתמודדים עם השאלות הקונקרטיות הטורדות ישות לאומית מדינית בארצה, ואלה מתמודדים עם משבר המשמעות הבלתי נמנע ממי שצריך להגדיר את עצמו מ"בפנים" ללא הכלים המתווכים של ישות מדינית.

 

הניסיון מראה שבכל קבוצות הגירה מתקיימת פרדיגמה בין-דורית, שבמסגרתה הדור הראשון מכחיד או נכחד בפועל; הדור השני מנסה להתייצב, והדור שלישי שב ומתחבר לערוצי הדור הראשון. הפרדיגמה הבין-דורית בולטת מאוד עתה בחברה הישראלית לאגפיה השונים. תסמונת הדור השני והשלישי מתרחשת בכל האגפים: בקיבוץ, בציונית הדתית הלאומית (ממזרחי לחרד"ל), בקרב בני עדות המזרח, יוצאי שואה, וגם אצל נכדי דור הכחשת ארון הספרים היהודי, הפותחים עתה בכוח את הארון שנעלו סביהם. הפרדיגמה הבין-דורית בולטת מאוד גם באגפים מסוימים של יהדות אמריקה לאחרונה, אף על פי ששם יש ליהדות היסטוריית הגירה ארוכה הרבה יותר. אולם בעוד שבישראל המגמה הכללית עומדת ברובה בסימן של התעוררות הזיכרון וחזרה לשורשים, בארצות הברית היא עומדת ברובה הגדול בסימן עזיבה והתרחקות.

 

הקריסה הנוכחית ואובדן הדרך של הזהות היהודית קשורים בכך ששני הקיבוצים היהודיים הגדולים - הישראלי והאמריקאי - מקיימים ביניהם יחס הפוך בהגדרה העצמית שלהם. אלה מוגדרים כעם באמצעות ארץ ושפה, ואלה אמורים להיות מוגדרים כעם באמצעים שאינם ארץ ושפה, וגם אינם דת. במרחב הישראלי, שבו ההגדרה העצמית עוברת דרך הארץ, נשמר לעת עתה ה"גוף היהודי"; ארץ ישראל מאגדת את שני הביטויים העיקריים של הלאום: האדמה והמדינה. תנאים אלה, ובמיוחד מסגרת ההתאמה בין דת למדינה, משמרים סביבה באופן טבעי את "גוף" העם היהודי (הנתמכת בריטואלים של חתונות ובריתות). לעומת זאת, בארצות הברית, במקום שההגדרה העצמית נעשית באמצעות הגדרה רוחנית ותרבותית מופשטת, ללא שפה וארץ וללא המרכיב המדיני, הולך הגוף היהודי ומתבולל בממדים גוברים.

 

התיקון כרוך בבניית מודל חדש ליחסי יהדות-ישראליות. מה שהיהדות והישראליות יכולות להעניק זו לזו קשור בערעור מערכת היחסים החצויה בין קיום הנתמך במערכות קונקרטיות וממשיות לבין קיום הנתמך בהגדרות מופשטות וברענון הסכמי חלוקת העבודה ביניהם. מצד אחד, כפי שניסח זאת גם סול זינגר (בדיוני פורום "הגירה וזהות יהודית" במסגרת כנס "המכון לתכנון העם היהודי"), ליהדות יש מטרה הקודמת לצורך שלה לשרוד. מצד שני, בעיית הבעיות בהישרדותו של גוף העם היהודי היא הפרטיקולריזם של היהדות (כפי שהדגיש דוד לנדאו, באותה מסגרת דיון), כלומר קיום מצוות הוא המבדיל את העם היהודי מכל העמים.

 

כשם שיש לחתור לקץ עידן ה"או-או", או אוניוורסליזם או פרטיקולריזם, בתחום העיצוב העצמי והמיקום מחדש של קבוצות ההגירה את עצמן במרחבי רוב ותרבות, כן יש להבין שפיתוח דגם מכליל חיוני להמשך חיי העם היהודי, למי שמעוניין בכך. מה שנחוץ לעת הזאת הוא פיתוח של דגם תרבותי דו-קוטבי. פיתוח הדגם הדו-קוטבי דרוש גם לשם המיקום המחודש של היהדות בכמה תחומים הכרחיים: מערב ומזרח, יהדות וישראליות, אוניוורסליזם ופרטיקולריזם בתוך היהדות.

 

פיתוח הדגם הדו-קוטבי משמעו יצירת ערוץ זרימה בין הממד הקונקרטי לממד המופשט, וערעור הסכם חלוקת העבודה שבו כל אגף של האומה מממש את יהדותו באופן מסוים אחד בלבד. הווה אומר, יש לעדכן מחדש את הרוחניות של היהדות ולהטעינה מחדש במשמעויות רוחניות ואסתטיות, מתוך מגע עם סוג אחר של אוניוורסליזם; כוונתי לאוניוורסליזם חובק כל של הרוח הגדולה שקיימת ביהדות, כמו גם במסורות דתות המזרח הרחוק, שהעולם המערבי מטה אליהן אוזן קשבת. המודל הדו-קוטבי יענה גם על שילוב הגלות והגאולה כמכלול חיים משותף. "דור דור ודורשיו": התאמת היהדות והסימטריה שלה עם סדר יום של אתיקה ליברלית, ככל שהיא חשובה ונכונה, אין בה די להשאיר אנשים ביהדותם, ולא היא העדכון הנחוץ לדור זה. הוא כבר מאחורי זה. משמעות המטבע הלשונית "דור דור ודורשיו" היא שעל מנהיגי הדור להבחין בדרישת השעה הבאה מבני דורם. עליהם להיות מסוגלים במקביל לתביעות האוניוורסליות של האדם באשר הוא אדם, להמשיך ולשמוע אף את הדרישות של הפרטיקולריזם היהודי, העולות מתוך מאגר הכתובים, החוקים והדרשות שלו, ולאחד בין שני גורמים אלה, תוך שמירה על המתח העדין ביניהם. היהדות תמיד הגדירה את עצמה ביחס להישגי ציוויליזציות תרבותיות אחרות, ועם זאת - בשמירה על גרעין עצמי מובהק.

 

בהקשר זה אפשר יהיה להציע סדר יום חדש לחלקי האני החצוי: ליהדות כרוח ולישראליות כגוף, סדר יום שיתחשב בממד הרחב יותר של מבנה הזיכרון הכפול, שהפך כבר כמעט לתו היכר גנטי של העם היהודי. הישראליות תכיל את היהדות והיהדות את הישראליות, המערב את המזרח והמזרח את המערב, המרכז את הפריפריה והפריפריה את המרכז וכו'.

 

אם כיוון זה ייתמך במעשים ובתהליכים חינוכיים, הוא עשוי לתמוך גם בדו-פנים של גוף ורוח, כלומר, להביא להרחבת מצב התודעה הישראלי ומתוך כך לשמירה על האופי הרוחני של היהדות, במרחב כל כך כוחני כמו המרחב שאנו חיים בו, ובמרחב שהיהדות מוגדרת בו עדיין דרך האדמה ובסיוע חוקה מדינית. נוסף לכך יוביל הדבר לשמירה מסוימת על גוף העם היהודי מפני התבוללות באמריקה, מתוך האלטרנטיווה של קהילות שבאו לידי התחדשות רוחנית.

 

במסגרת כזאת צריך לשאוף למקסימום הפרשנות הרוחנית הרחבה של היהדות בשני רבדים שונים שאינם חייבים בהכרח להיות שלובים יחדיו: האסתטי-התרבותי והרליגיוזי-הרוחני. בניסיון לתרגם אותם למעשים יש להתחשב בטיעון (שהעלתה הבלשנית סופיה סולומניק), שפיתוח מודלים חינוכיים של דו-לשוניות הוא התשתית לביסוס רב-קוליות. כלומר, החינוך מגן הילדים ירגיל את האדם להיות דובר שתי הלשונות המרכזיות: זו של תרבות המיעוט שלו, תהא אשר תהא, וזו של תרבות הרוב.

 

אנו נמצאים בשעה הרת גורל, שבה קורסות הצורות הקולקטיוויות הישנות וההנהגה אינה מסוגלת לספק צורות חדשות. לעת כזאת עשויות להתרחש מהפכות גדולות או מחיקות גדולות. בדרך זו ירדו כמה ציוויליזציות ותרבויות מבימת ההיסטוריה האנושית. הבסיס לצורות החדשות נעוץ בהתאמה בין יהדות לאוניוורסליות על פי דחפים רוחניים וערכים של אסתטיקה תרבותית. כלומר, הטענת היהדות במקסימום משמעות רוחנית רלוונטית הוא שיהיה הבסיס לקיומה הרוחני, ומתוך כך, למי שמעוניין בכך, יהיה גם הבסיס למינימום הריטואל הדרוש למנוע את היכחדות גוף היהדות.

 

בדרך כלל נערך עדכון כזה בהקשרים של קבוצות יהודיות, שאף כי היו חדורות תודעה אוניוורסלית (כגון יהדות גרמניה ובדרכים אחרות חסידות פולין, או ההשכלה ברוסיה), היו חלק מהותי ממרקם חיים באזור תרבותי גדור ומוגדר. ואילו עתה, עדכון היהדות, זו המצומצמת לתוך הישראליות וזו המופשטת עד כדי היטמעות באמריקה, צריך להיערך מול הכפילות של מדינה אזורית מחד גיסא ומרחב עולמי בעידן הגלובליזציה מאידך גיסא, מרחב שהמזרח הרחוק הוא גורם חדש וממד מרכזי בעיבוד האוניוורסלי שבו. יש להדגיש שסינכרון זה נערך תמיד בכל שכבות היהדות, כל אחת בדרכה היא, ועצם העדכון כלל תמיד קבלה ודחייה של תרבות הרוב שהיהדות היתה שרויה בה, הטמעה והדיפה, גם אם כל קבוצה היתה משוכנעת שדרכה היא הנכונה באופן בלעדי. העדכון כשלעצמו אין משמעו פריקת עול תורה ומצוות, אלא יכול הוא לשמור את כל מערכת קיום המצוות יחד עם מחשבה רדיקלית חדשה, כפי שהדגים למשל ישעיהו ליבוביץ והדגימו לאורך הדורות פילוסופים ומקובלים.

 

במקביל לסינכרון המחודש נחוצה פרימה של היחסים בין יהדות הגולה לישראליות, באופן כזה שבו המרחב הישראלי ינסה לשוב ולהגדיר את עצמו שלא רק דרך המדינה ולא רק דרך האדמה, אלא יפתח מודלים חדשים (למשל משיחיות רוחנית או משיחיות של שלום), והמרחב היהודי בגולה ינסה לשוב ולהגדיר את עצמו לפחות דרך השפה. אף על פי שהשפה העברית בגולה היא שפת מיעוט, היא עודה המפתח לחשיבה האוקיינית, הסימבולית והדיאלוגית שהיהדות נתברכה בה. פרקטיקת השפה היא הראשונה לשם תחימתה של היהדות המופשטת לגבולות החיוניים כל כך לשם הגברת המתח בין אוניוורסליזם ופרטיקולריזם, ולשם התחדשות הגרעין העצמי של היהדות מול מרחב עולמי.