ב"ה, כ"ה באלו"ל, תשס"ו.    18.9.06

 

לחיימי,

שלום וברכה בשם ה'!

 

לאחר שהגיליון כבר התמלא בצבע, אני משנה משהו בסגנון הדיון, ומבקש לדון במכתב זה בנקודה אחת, והיא: הזהות היהודית. את תשובותיי לתשובותיך שמתי בהערות שוליים, ואליהן צירפתי תגובות שקיבלתי מכמה מן המכותבים שלי.

 

סוגיית הזהות היהודית, אשר נדברנו לדון בה בנפרד, טורדת את מנוחתי כבר מספר שבועות, וקורעת את לבי לגזרים. בשאלות עקרוניות ומהותיות כגון זו אינני נוטה לתת לעצמי "הנחות", ועל כן הקריעה הפנימית בין שתי שאיפות, אשר המצב המשתקף בוויכוח שלנו מציב אותן כמנוגדות זו לזו – כואבת לי עד מאד.

 

מחד גיסא, אני נאמן בכל לבי לזהות היהודית המקובלת מדורי דורות, והיא זהות הבנויה באופן מהותי על חפיפה מוחלטת בין דת ולאום. ומשום כך, כאשר אני מזהה אצלך או אצל חבריך תפיסות המובילות לביטולה של החפיפה הזאת, ברור לי כי אין לי, ולא יהיה לי, שום חלק ונחלה באותה זהות חדשה, יהיה שמה אשר יהיה. מאידך גיסא, אני לא מוכן לוותר על אחיי, אף אם הם חולקים עלי, אף אם הם מרגיזים אותי, אף אם הם פוגעים בציפור נפשי (ואינני יודע אם אתה מצליח לקלוט את מה שחשתי במהלך כל השנה האחרונה מאז חרב ביתי בגוש קטיף). חידוד של העמדות, מוביל לקרע. ערפול שלהן אינו יוצר אלא אחדות מזויפת, שאינה מחזיקה מים. ואני, אנא אני בא?

 

לאחר הקדמה זו, אפרש את שיחתי. אולם עלי להעיר עוד, כי בגלל עומקה הפילוסופי והרגשי של הסוגיא, אני חש שעוד לא הגעתי למיצוי של הענין, ועוד חזון למועד.

 

כאשר אני כותב את הדברים, וקורא לפני כן את דבריך בנושא זה, אני חש – אולי בטעות - שאתה מייחס משמעות רבה לדרך שבה אני תופס את הזהות היהודית שלך. ואני שואל את עצמי, בעצם, מדוע זה כל כך חשוב לך מה אני חושב. האם מישהו מינה אותי להיות "משגיח הכשרות" על יהדותך? האם אני יהודי יותר ממך, כדי שתהיה זקוק להכרה של "היהודי האותנטי" ב"יהודי החדש", כביכול? אתה יהודי. נקודה. אני יהודי גם כן. נקודה. את זהותי אני מגבש בעצמי. וכך גם אתה מגבש את זהותך בעצמך. ומדוע תחשיב את דעתי? ומדוע עליך להיעלב אם דעתי שונה משלך באשר למשמעותה של זהות יהודית?

 

במהופך, אני מכיר אנשים דתיים הזקוקים לאישור מחברים חילוניים, שלמרות שהם דתיים – הם "בסדר": משכילים, נאורים, הומאניים וכדו'. הצורך הזה נובע אצלם מחוסר ביטחון בזהותם. האם גם אצלך זה אותו הדבר מהכיוון השני?

 

כשלעצמי, אינני רואה את עצמי אפוטרופוס עליך ועל יהדותך. אני משתדל ללמוד לאט לאט להשתחרר מעמדה פטרנליסטית כלפי חבריי החילוניים. אמנם חשוב לי מאד שתחוש את עצמך כיהודי. אמנם אני מודה בגלוי בכך שאני חולם על הרגע בו תחליטו, אתה וחבריך, לקיים תורה ומצוות (כפי שאתה, מן הסתם חולם על הרגע בו אטוש את דרכי ואאמץ את עמדותיך הליברליות). אבל האחריות על כך היא שלך. ואם אתה מחליט להגדיר אחרת את היהדות או לשמור רק על חלק ממצוותיה – אתה אדם אוטונומי, ואני לא מתיימר להחליף את האוטונומיה שלך בפטרונות שלי או של מישהו אחר.

 

דווקא מתוך אותה עמדה, שאני מקווה שבאמת היא מבטאת כבוד כלפי עולמך הרוחני, ושכך היא נתפסת גם בעיניך, אינני רואה שום צורך להסוות את עמדתי שלי, על פיה אני מגדיר את זהותי כיהודי.

 

אצל כל העמים האחרים בעולם אין זהות בין דת לבין לאום. יש ערבי נוצרי ויש ערבי מוסלמי, יש גרמני קתולי ויש גרמני פרוטסטנטי, וכדו'. אולם אצלנו זה שונה. חלק מרכזי מייחודו של העם היהודי הוא הזהות שבין דת לבין לאום. היהדות היא הדת המונותיאיסטית היחידה בעולם ובהיסטוריה שהיא דת לאומית (בעולם האלילי-פוליתיאיסטי של העולם העתיק, יה זה דבר מובן מאליו). זהות זו מתחילה מן "הסיפור המכונן" של העם היהודי – סיפור יציאת מצרים כפי שהוא מתואר בתורה (ואשר גם אתה מספר אותו בליל הסדר), מעמד הברית בהר סיני, תופעת הנבואה החורזת את התנ"ך כולו, תודעת הבחירה והייעוד, והסוד הבלתי מפוענח של קיום העם היהודי לאורך 4000 שנות היסטוריה בתנאים בלתי הגיוניים בעליל, עד תחילת התגשמותו המופלאה של חזון שיבת ציון בדורות האחרונים.

 

כפועל יוצא מכך, מה שאפיין את העם היהודי בכל הדורות היה שמירת התורה והמצוות. זה היה המכנה המשותף היחיד שהחזיק את זהותנו הלאומית במשך כל ההיסטוריה שלנו. כמובן, לא כל היהודים שמרו את כל התורה. היו מי ששמרו יותר ומי ששמרו פחות. אבל יהודי היה כל מי שתורת ישראל הגדירה אותו כמי שמצווה לקיים אותה. כבר רב סעדיה גאון, המוגדר כ"אבי הפילוסופיה הדתית היהודית" הגדיר במאה התשיעית (למניין אומות העולם) כי "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה".

 

מן הסיבה הזאת, במשך רוב שנות קיומה של המדינה, הוגדר כיהודי: "מי שנולד לאם יהודיה ואינו בן דת אחרת, או שגוייר". היה ויכוח חריף ומתמשך על מילה אחת נוספת: "כהלכה". אולם כל העקרונות הקודמים היו מקובלים על הכול. גם "גיור" רפורמי או קונסרבטיבי מקבל כיהודי רק מי שמקבל עליו את הדת היהודית על פי הנהוג באותם זרמים. אך המדינה לא הכירה בהצטרפות לעם היהודי שלא על בסיס ההצטרפות הדתית, וכל מי שנרשם בתעודת הזהות כיהודי מבחינה לאומית, נרשם כיהודי גם בדתו.

 

על כן יהדות-חילונית, בעיני, היא לא פחות מאשר "ריבוע עגול", דהיינו: כשל לוגי המונה בהגדרה עצמה. (מעבר לכך, גם בשטח זה "לא עובד". פרופ' אליעזר שבייד הקדיש ספר שלם, בשם "לקראת תרבות יהודית מודרנית" לסקירת כל הניסיונות ליצור תרבות יהודית לא דתית, ולכישלונותיהן). לכן, כל מי שמוגדר כיהודי, אף אם אינו מקיים מצוות, הוא יהודי ב-100%. אולם מי שאינו יהודי על פי ההלכה, גם אם אביו יהודי, גם אם הוא דובר עברית ומשרת בצה"ל – אני יכול לראות בו בן ברית הגון וראוי, אני יכול לראות אותו כבעל זיקה לעם היהודי, ודאי שאכבד אותו כאדם ואתייחס אליו בהגינות, אך לא אתייחס אליו כאל יהודי. יש אתו ברית אינטרסים, אך הוא לא 'אח'. הגדרה מחודשת של הזהות היהודית, על פי מאפיינים לאומיים מקובלים, כמו: דם, שפה, אזרחות, שירות צבאי וכדו' – היא ליצור עם חדש. ומה לעשות? אני אמשיך לראות את עצמי חלק מהעם היהודי הישן בן ה-3,500 שנה, עם כל מי שיראה את עצמו חלק מזה. לא אראה טעם בניסיון לכפות את עמדתי על מישהו אחר, אבל עמדתי תישאר כמות שהיא ואינני רואה את עצמי זז ממנה כמלוא הנימה.

 

כפי שהבנתי אותך, גם אתה לא מעוניין ליצור עם חדש, וההמשכיות של העם היהודי עתיק היומין חשובה לך מאד. דווקא משום כך, עליך להשקיע מאמץ כדי להעביר את אותה תודעה אל הדורות הבאים במשפחתך. אך מכיוון ששמירת המסורת היהודית היא זו שמעבירה את הזהות מדור לדור, ישנה סכנה, שללא שמירת המסורת במידה מספיק משמעותית, תתקשה להעביר את אותה תודעה של זהות שאתה מעוניין בה. אמנם ילדיך ונכדיך יהיו יהודים על פי ההלכה, וגם אני, כ"משגיח הכשרות שלך" (כל זמן שתפטר אותי מתפקיד זה...) אראה אותם כיהודים ב-100%. אולם חוששני שהעוצמה בה יחושו את יהדותם והמשמעות שהם ייחסו לה תרד בהדרגה מדור לדור. לחילופין, הם יוכלו למצוא את עצמם מאפיינים את זהותם היהודית במאפיינים שאין בינם לבין היהדות ההיסטורית ולא כלום. על כן אני חוזר וטוען שאתה נמצא על מדרון חלקלק, שסופו נמצא במקום אליו הגיעו כל הכתות שפרשו מן היהדות ההיסטורית, למן הנוצרים הקדומים ועד הקראים, ובדורות האחרונים – כל התנועות שהביאו את רוב חבריהן להתבוללות מוחלטת: הקומוניזם, ההשכלה והרפורמה. האידיאולוגיה החילונית היחידה שהצליחה לשמר את הזהות היהודית היתה הציונות, אבל זאת דווקא בגלל שהמשיכה לדבוק בחלק גדול ממאפייני הזהות המקוריים של העם היהודי ההיסטורי.

 

אני מניח שלא נגיע בקלות להסכמה בשאלת הזהות, ואנו יכולים למצוא את עצמנו ממשיכים להיות עולבים ונעלבים תוך כדי המשך הוויכוח. השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא, כיצד, למרות חילוקי הדעות הקוטביים והחריפים, ניתן להגיע לאי אלו דברים מוסכמים. וכאן חוששני כי אנו מגיעים למבוי סתום.

 

ניתן לנסות להיחלץ ממבוי סתום זה על ידי להטוטנות של ניסוחים מעורפלים, בבחינת "יחי הטשטוש המאחד". אולם כפי שכתבתי בהקדמה, זה "לא מחזיק מים". התהליכים התרבותיים העוברים על חלקים שונים בחברה הישראלית הם צנטריפוגליים ולא מושכים למרכז. ומניסיון בעיסוק בשאלות של זהות בתוך הציונות הדתית פנימה, הגעתי כבר מזמן למסקנה שהפיתרון נמצא בעלייה אל המישור היותר גבוה, מישור החזון. אני מניח שתסכים אתי על כך שאחד המאפיינים של העם היהודי הוא: "עם שיש לו חזון", "עם הנושא אתו ייעוד". חזון וייעוד – אלו מילים שיש בהן קסם סוחף, קסם מלהיב. הדיון בהן נוטה ללכד ולא להפריד, לחבר ולא לנתק. חזון זה דבר שניתן להביט עליו מזוויות שונות ומנוגדות, ולראות כיצד הן משלימות זו את זו.

 

ומכיוון שהארכתי די בסוגיה טעונה זו, ועוד אני חייב בהתייחסות לסוגיות נוספות שעלו בדיאלוג בינינו, אותיר את פתיחת הדיון בשאלת החזון לאחת הפעמים הבאות.

 

בברכת כתיבה וחתימה טובה

 

עזריאל אריאל

 

 

שלום עזריאל                                                                                                      25.9.06

 

אתה עזריאל, מתייחס ארוכות, כאילו השתמע מדברי שאני זקוק להכשר שלך לגבי זהותי היהודית.

ממש לא.

 

מדבריך עולה כי למרות שאתה מקבל אותי "באופן אישי", אתה שולל נמרצות את לגיטימיות הזהות היהודית של הזרם החילוני אליו אני שייך ואפילו רואה בו סכנה להמשך הקיום היהודי!

 

"הזרם החילוני" מתייחס לדת היהודית כתפישת עולם ערכית, תרבותית ופילוסופית לעומת "הזרם הדתי" שמתייחס לדת  כתפישת עולם אמונית. (ואין זה אומר כמובן שהזרם הדתי נעדר ערכים! ובוודאי שאין זה אומר כי שיוך לזרם החילוני, מנכס  "ערכים" בעצם השיוך)

 

אין בכך חדש. הילל הזקן ראה את תמצית היהדות ב"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".

 

רבי עקיבא ראה את מצוות "אהבת לרעך כמוך" כמצווה החשובה ביותר.

 

דהיינו, תמצית היהדות עבורם היא התפיסה הערכית - מהות היחסים בין בני האדם (כל בני האדם באשר הם).

לפני קידוש הריבונות. לפני עבודת השם. לפני בידול היהדות.

 

אני מעז לומר, ששמירת תורה ומצוות הם "כלים יהודיים" שנועדו להכשיר את הנפש למדרגה ההומנית כפי שתיארו אותה הילל ורבי עקיבא.

 

היהדות, כתפישת עולם שמנהלת דיאלוג מתמיד עם חיי ההווה, מעולם לא הייתה דת "סגורה". היכולת והצורך להתחדש, תוך כדי המשכיות,  טבוע בדי.אנ.אי שלה. לפעמים עד כדי מהפכות, כפי שהייתה היהדות בעצם לידתה - מהפכה אנושית עצומה בעולם העתיק.

 

הציונות בתמציתה היא  תהליך של התחדשות שהביא למהפכה. בשיאה התחוללה שיבת ציון והוקמה המדינה היהודית מחדש לאחר 2000 שנה.

 

הזרם האמוני הוא זה ששמר על הקיום היהודי במשך אותם 2000 שנה, תוך תהליך מרתק של התחדשות. שרדנו פוגרומים, ביזוי, השפלה וגירוש. בסוף המאה ה-19 ניצבנו על "המדרון החלק" שעלול היה להביא לחיסולו של העם היהודי.

 

הזרם החילוני שמחולליו ראו את הכתובת על הקיר, הוביל את המהפכה הציונית. הוספנו את המרכיב השלישי של מדינה לתעודת הזהות שלנו.

 

ואכן, תעודת הזהות הלאומית שלנו מכילה היום, בנוסף ל"דת" ו"לאום" – גם "מדינה".

 

המציאות המחודשת של קיום מדינה שיעודה בית לאומי לעם היהודי, לא שינתה במאום את החיבור שבין הלאום לבין הדת, אבל החיבור המחודש למדינה יצר את הבלבול הגדול ובשני הצדדים.

 

לחלקנו, המדינה היא חזות הכול.

 

יש ב"שמאל החילוני" שמיתרים את הדת ומחברים את הלאום למדינה (ככל מדינות העולם) ויש ב"ימין הדתי" שהעמידו את ציווי הריבונות היהודית העכשווית על כל חלקי א"י, כצלע הראשית במשולש "לאום-דת- מדינה". צלע ששלמותה (על פי הגדרתם) היא בסיס ותנאי להמשך הקיום היהודי.

 

יש מדינה יהודית (בת קרוב ל-60!), המציאות השתנתה, האתגרים הם (גם) אחרים. כל הזרמים צריכים להפנים. תהילת עברם במקומה המכובד.  תהילתם היא מקור חיים ויניקה חיוני והכרחי, אבל היא לכשעצמה לא יכולה לכסות על משבר הערכים שמאיים לרסק אותנו. משבר שכולו כישלון בהתמודדות עם אתגרי ההווה.

 

האתגר הגדול של היום הוא מעבר לשרידות של קהילות יהודיות בעולם עוין.

 

האתגר הגדול של היום הוא מעבר להקמת מדינה יש מאין.

(למרות שהעולם עדיין עוין ואת המדינה צריך לבנות ולתחזק כל יום מחדש).

 

האתגר הגדול של היום הוא יצירת חברת מופת -  "אור לגויים" - שתביא קודם לכל, אור לעצמה ולכלל אזרחיה.

 

כדי לעמוד באתגר, שני הזרמים חייבים להתחבר וליצור חזון משותף.

 

כדי ליצור אפשרות של חיבור, הזרם החילוני יקבל עליו, בדרכו, את שמירת המסורת היהודית כאבן בנין לאומית.

 

הזרם האמוני יקבל ויפנים שהזרם החילוני מביא איתו התחדשות ולא התכחשות. התחדשות שהיא סם חיים להמשך הקיומי של העם היהודי.

 

המשבר הערכי-חברתי-פוליטי שפוקד אותנו, שורשיו במחלוקת על המשמעות של המרכיב השלישי - "המדינה" -  בזהות הלאומית שלנו. מחלוקת שמלווה אותנו יותר ממחצית שנותיה של המדינה ושואבת אליה את מירב  האנרגיות הלאומיות שלנו. זהו "המדרון החלקלק" שאנחנו נמצאים בו ולא זהותי היהודית כפי שהיא נתפשת בעיניך.

 

אנחנו עוסקים יותר מדי במיהו יהודי ופחות מדי במהי "התנהגות יהודית".

 

רוב אזרחיה של המדינה היהודית הינם, גם על פי ההגדרה האורתודוכסית - יהודים.

 

האם רובם גם עונים על הגדרת "ההתנהגות היהודית" כפי שראו אותה הילל הזקן ורבי עקיבא???

שנינו יודעים את התשובה. שנינו לא אוהבים אותה!

 

בברכת גמר חתימה טובה

חיימי שניידר