סיפור קטן על חמורים בחג הפורים

 

בועז כיתאין, נווה שלום, ט"ז אדר ב' התשס"ח, 23.3.08

 

 

ביום החג נלוויתי אל חברים שיצאו לבקר מכרים בארץ ישראל שמחוץ לגבולות המדינה. נסענו לדרום הר חברון, אזור יפה בעונה זו למרות החורף השחון, והגענו בדרך חתחתים למבנה חלוצי צנוע מאד ובו קיבלו את פנינו בני משפחה חביבה. הגברים הלכו לתפילה ואנחנו שוחחנו עם נשות המשפחה, בהן בלטו שתי צעירות שסיימו או מסיימות תואר ראשון בעבודה סוציאלית.

 

בתיה המתנשאים של התנחלות כרמל לצידם ישבנו, משרים תחושה של עוצמה ואופטימיות לעם הנבחר ולא מעט תסכול למי שלא נבחר. לכן מארחינו אינם יכולים לקבל אישורי בנייה על אדמתם, גם לא חיבור לעמוד החשמל הסמוך או חיבור למים זורמים וכל זה בגלל שבמקרה נבנתה ההתנחלות מטרים ספורים מאדמתם, שבבעלותם החוקית.

 

עוד אנו משוחחים וצופים בנוף המרשים של פאתי המדבר, מתברר שצרה גדולה נפלה על מארחינו – שני חמוריהם עברו את המטרים הספורים עד לכביש המחבר בין ההתנחלות להרחבה שלה, ועכשיו, אם יהינו להתקרב לשם הם צפויים למכות ולהסתבכות עם המשטרה.

 

מייד התייצבנו להציל את המצב – הרי אנו שייכים לאדוני הארץ ובנו איש לא יפגע. מיהרנו להחזיר את החמורים (ואולי אתונות) לבעליהן וחשבנו שבכך מנענו תקרית מקומית לא נעימה. אך לא כך חשבו בני עמנו מההתנחלות הקרובה. מייד הוזעקו כוחות הביטחון המקומיים ואלה הגיעו על טרקטורון וטנדר הסיור של הרבש"צ וגם חיילת מפטרלת (שנזרקה מהמקום בבושת פנים), וכן מ"פ הגזרה ואנשיו, ועוד נקבצו ובאו להם אנשים, נשים וטף מההתנחלות כרמל. עתה חששנו שבגלל ההתקהלות וההתלהמות יבולע להם, למארחינו, ולכן חזרנו וניגשנו בביטחון אל כוחותינו, כדי להשכין שלום ופיוס על הארץ ועם בני המקום.

 

מייד זכינו לחוויה עזה של שנאת חינם – צעיר על הטרקטורון מודיע לנו באומץ שבפעם הבאה יירה במי שיתקרב למקום וגם בחמורים; הרבש"צ, איש בוגר עטור זקן, עומד ומצווח ככרוכיה: 'פרובוקציה! פרובוקציה!!', ואינו מקשיב להסברינו שההיפך הוא הנכון, הרי פעלנו כדי למנוע פרובוקציות.

 

עד מהרה מגיע ג'יפ משטרה ושוטר מחרים את תעודות הזהות שלנו, כיוון שהתקבלה נגדנו תלונה על השגת גבול. 'הכיצד יתכן?' אנו שואלים, 'עיניכם הרואות כי אין כאן לא גבול להשיגו, לא גדר ולא שלט, ובכלל, גם אילו היינו נכנסים לתוך הישוב, הרי בארץ ישראל אין בכך משום השגת גבול כידוע'. אלא שהתלונה כבר הגיעה לדרגים בכיריים ואת תלונת המתנחל ופקודת מפקד המרחב לא ניתן לשנות (כמקובל מאז ימי המלך אחשווראש).

 

צעירים מההתנחלות שבאו לדבר עימנו הסבירו לנו בין השאר למה אסור לוותר "להם", כי זה מתחיל בחמור ונגמר בטבח כמו בחברון. סיפרתי להם על משפחתי – סב וסבה, אבא ודודה, שניצלו בנס מאותו הטבח בזכות שכנים ערבים. בהמשך, קיבלו ילדי המקום חינוך של כאן ועכשיו ממבוגר בעל הופעה מכובדת שהטיח בנו עלבונות ספוגי שנאת חינם ואסר עליהם לדבר עמנו.

 

אראלה, שותפתי מקיבוץ שובל, היתה חייבת לחזור לסעוד משפחה שבנם, לוחם השייטת לשעבר, חולה בסרטן ובמחלות אחרות ועומד לקבל טיפול אחרון לפני שינפח את נשמתו. אך כל תחנוניה לא עזרו ואנחנו הובלנו אחר כבוד לחקירה במשטרת קריית ארבע. בראש השיירה נוסע שמחה הרבש"צ כאומר: 'ככה ייעשה לאיש אשר מתנחל אינו חפץ ביקרו', אחריו ג'יפ המשטרה ואני בתוכו מלווה בשלושה שוטרים ואחרינו שאר "החשודים".

 

לאחר יותר משעה של המתנה התנצל בפנינו החוקר וטען כי אמנם לא היתה עילה להבאתנו לחקירה, אך הם רצו להגן עלינו מפני המתנחלים. (האם זו הסיבה שהחזיקו אותנו שם שעה ארוכה ולא שחררונו מייד? תמיהה בליבי...).

 

רציתי לשוחח עם שמחה הרבש"צ, אך זה נעלם כל עוד נפשו בו. מסתבר שמבוכה תקפה אותו כאשר מאחורי גבי אמר לו בני, עמית: 'רשום לעצמך צל"ש על שהצלחת להגן על המולדת מפני אב שכול ויהודים טובים שניסו לחלץ חמורים מתקרית מיותרת'.

 

אני מניח שאנחנו עוד נשוב לשם, כדי לנסות ולסייע במעט שנוכל ואולי גם להנמיך את אש שנאת החינם בעמנו. וכי איזו ברירה יש בידינו? אולי אם נעשה זאת בכל נפשנו, בכל לבבנו ובכל מאודנו, יחד עם חברינו הדתיים ושאינם דתיים, נצליח למנוע את החורבן השלישי?

 

בערב התקשרו המארחים שלנו וסיפרו שמתנחל שיכור השתולל בנחלתם, אך מתנחלים אחרים הוציאו אותו משם עוד בטרם הגיעה המשטרה. באמת התרשמתי שמדובר באנשים רגילים, אפילו שמחה הרבש"צ, אבל הבנאליות של הרשע לא מבחינה בין העמים הנבחרים ולכן נגזר עלינו להבחין בעצמנו בין טוב ורע. בינתיים צריך להודות שאנו עדיין רחוקים מהצלחה.

 

 

 

תגובות:

 

 

בס"ד

6.4.08

כפי שסיפרתי לך בטלפון יש לנו חברים טובים שהיו ממקימי כרמל וגרים בה עד היום. העברנו להם את הסיפור של בועז ומצ"ב תגובה שלהם.

אגב, כרמל, כמו רב הישובים בדרום הר חברון מצטיין בצניעות הבנייה שלו. כמו כן המארחים החביבים של בועז (שבתחילת הסיפור טעיתי לחשוב שהוא מתמוגג מאירוח אצל משפחה יהודית בכרמל... כל הפרטים יכולים להתאים...) הם בדואים שהיו ביחסי שכנות מעולים עם אנשי כרמל עד לאינתיפאדה שבה נטו להאמין כי השלטון עובר לפלשתינאים ופשוט ייטב להם אם יעברו לצד ההוא.

שמחה הרבש"ץ כלל לא נסע עם השיירה למשטרה וחלק מהתיאור הוא פרי דמיונו של בועז.

קיימת נטייה מכוונת מצידם לשלוח חמורים לעלות על שטחים מעובדים ואין זו תקלה מקרית.

מניסיון של כרמל ושל ישובים אחרים, השותפות היהודית החוברת אליהם מלבה את הסכסוך ובהחלט ולא משכינת שלום. (באזור שלי אני מכירה זאת מאירועי בילעין).

 

האמת והשלום אהבו

מיקי דגני

 

 

בס"ד

8.4.08

שמחתי מאוד לקרוא את דבריו של בועז כיתאין, משום שהם מהווים הוכחה נוספת לטענתי מזה זמן, שהבסיס המשותף למשתתפים במפגשים שלנו, הוא הבסיס האוניברסלי ולא הבסיס הלאומי (מי שיש לו לב חלש או אולקוס, כדאי שיפסיק לקרוא כאן). אני מבקשת להתעלם מכמה וכמה "אי דיוקים" שבדבריו (אתייחס אליהם בסוף דבריי), משום שהשאלה המרכזית והמשמעותית העולה מדבריו היא: למי נתון ליבו?! וליבו של בועז אינו נתון למתנחלים היהודים אלא לערבים. הדבר זועק בכישרון רב מכל מילה ומכל הערה צינית בסיפור שלו. זאת הוכחה נוספת לטענתי, שבמדינת ישראל קיימים כבר שני עמים. עם אחד הוא העם היהודי, והעם השני הוא העם שהקשר היחיד שלו ליהדות היא מוצאו היהודי. לא רק שההלכה והמסורת היהודית הם חסרי רלוונטיות לעם זה, אלא גם ההשתייכות היהודית-לאומית הינה חסרת משמעות עבורו.

 

כאשר התחילה הציונות החילונית, והשילה מעליה כל סממן של יהדות, היתה מחשבה שבכל זאת יש לה קשר לאומי חזק לכל יהודי (היום אנחנו כבר יודעים שמחשבה זאת לא תאמה את המציאות ב-100%. נדמה לי שהיו מראשי הציונות שקראו ליהודים באירופה: "אבק אדם"). אבל נניח שבכל זאת למרות שלא היה לחלוצים הציוניים אז קשר ליהדות, היה להם קשר ליהודים. היום דבר זה כבר לא כל-כך קיים. הערבים שנלחמים בנו, בקאסמים בשדרות, ששולחים מחבלים לישיבות בירושלים, לרחוב בדימונה, שמקימים סוכת מנחמים למשפחת המחבלים, הם לא ה"אויב" שלנו. ה"אויב" שלהם הם המתנחלים. ואולי טוב שכך. הדבר גורם לי ולשכמותי לפקוח את עינינו, להתעורר מאשליית השותפות המדומה, ואולי בהמשך אף להסיק מסקנות מעשיות.

 

באשר לפרטי המקרה ואי הדיוקים שבו אני מבקשת להעיר:

א. הטענה המוזרה שהערבים לא יכולים לבנות משום שיש לידם התנחלות. ובכן, כולם מוזמנים לגבעון החדשה, ולראות איך בתוך היישוב ממש מתנוססת לה הווילה הענקית של הערבי. ואז גם אפשר לראות כמה מיליונים מדינת ישראל חסכה מסל התרופות לחולים, והשקיעה אותם ברווחת חייו של ערבי זה וצאצאיו.

ב. הערבים אינם מאבדים את החמורים שלהם. כאשר ערבי רוצה לשמור על החמור שלו, הוא קושר אותו בצווארו, וליתר בטחון הוא קושר לו גם את הרגליים. מי שלא מאמין שיש דבר כזה, מוזמן לטייל בכבישים שבאזורנו. אם חמור מהלך חופשי, זה סימן ברור שמישהו רצה שהוא ילך כך! הערבים אוהבים לשחרר את החמורים שלהם בקיץ כאשר יש יותר מדיי חמורים והם אינם רוצים להאכיל את כולם, או כאשר הם רוצים לנסות ערנות של הצבא.

 

חג שמח

רינה נצר

 

 

בס"ד

ז' ניסן תשס"ח 12.4.08

לרינה נצר שלום,

לפי דבריך, אנשים שחושבים שמפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון הוא הטעות ההיסטורית הגדולה ביותר שעשתה מדינת ישראל מאז הקמתה, אינם שייכים לעם היהודי! בועז כיתאין וגיל אלכסנדר מצטרפים לשורה נכבדה של אנשים כמו פרופ' אבי רביצקי, פרופ' לייבוביץ, לובה אליאב ועוד רבים וטובים, ושייכים לדברייך לעם ש"לא רק שההלכה והמסורת היהודית הם חסרי רלוונטיות לעם זה, אלא גם ההשתייכות היהודית-לאומית הינה חסרת משמעות עבורו." מגוחך!

לגבי העובדות: העברתי את המכתב לידיעת מח"ט כפיר, שחייליו משרתים באזור. הוא אישר לי את כל העובדות והוסיף שלצערו, התנהגותם של הרבה תושבים יהודים בחברון ובדרום הר חברון מחפירה כלפי האוכלוסייה הערבית ומעמידה את חייליו בדילמות מוסריות לא פשוטות.

לצערי, השנאה כלפי האחר, יהודי, ערבי, מתנחל,שמאלני, קיימת בכל מחנה . החלוקה הכל כך מקוממת בין מתנחלים טובים וערבים רעים, בין יהודים לחילוניים ממוצא יהודי, רק מגבירה את השנאה.

 

בידידות,

גיל אלכסנדר

 

 

ב"ה ח' בניסן תשס"ח 13.4.08

לגיל ולכולם שלום

 

קראתי את מכתבו הכועס של גיל. אני מבינה את כעסו אבל אני מוכרחה להודות בצער שגם אני כמו רינה אינני בטוחה שאנחנו עם אחד ולא בגלל "מי הוא יהודי" אלא בגלל "מי הוא אח".

 

כולנו מודעים לעובדה שיש בינינו מחלוקות תהומיות בנושאים עקרוניים ומהותיים. ואני – בגלל החשש מפני תהליכי הניכור והריחוק שיוצרת המחלוקת ובזכות הביטחון המוחלט שלמרות הכול אנשים אחים אנחנו, הפכתי להיות חברה פעילה ביותר בעמותת "בסוד שיח", ובעקבות מוליק ז"ל הגעתי גם אליכם. היתה לי מוטיבציה אדירה ליצור קשר, להשקיע במפגשים, בהכרה הדדית, בהקשבה ובניסיון להבין את העמדה שכנגד.

 

מאורעות קיץ תשס"ה פגעו פגיעה אנושה במוטיבציה הזאת.

התמונות של נחילי החיילים והחיילות לבושי השחורים ואטומי הפנים, אלה שעברו את ה"הכנה המנטאלית", הפושטים על היישובים הפורחים, ואיש מהם אינו מרגיש שהוא מבצע פקודה בלתי מוסרית בעליל, הפגיעה הברוטאלית של מערכת אכיפת החוק בזכות ההפגנה של הנפגעים וההתגייסות של מערכת המשפט ושל התקשורת להכשיר את כל השרצים בהליך האנטי דמוקרטי הזה, ובעיקר: המחשבה על היעילות המדהימה בתהליך הפינוי מחד גיסא ואזלת היד המבישה בתהליך השיקום מאידך גיסא – כל אלה אינם נותנים מנוח. הם ערערו את הביטחון ב"אנשים אחים אנחנו" ושברו את הלב.

 

קשה להבין מה הניע את כל המערכות לשתף פעולה עם המעשה האכזרי הזה? ולשם מה? האם מישהו העלה בדעתו שהחורבן שהוא ממיט על חייהם של תמימי הדרך, החלוצים והגיבורים שישבו בגוש קטיף יצליח לקדם אותנו לקראת שלום? האם מישהו באמת השלה את עצמו שהפלשתינאים ינצלו את השטח שנפל לידיהם לשיפור רמת החיים שלהם ולא כדי לשפר את יכולות הירי שלהם על יישובינו? הרי הכתובת היתה כתובה על הקיר כפי שהיא ממשיכה להיות כתובה גם היום, ואם כך, איך ייתכן שהתכנית הנפשעת הצליחה לצאת לפועל בלי שאבירי הדמוקרטיה ושוחרי זכויות האדם התמרדו נגדה?

 

אני חוששת שאין מנוס אלא להכיר בעובדה העצובה שיש כאן פשוט שנאה. ושכדי שיהיה קל לשנוא עוברים סוג של "הכנה מנטאלית" הכוללת בין היתר דלגיטימציה של מושא השנאה, הכפשה וגם סוג של דהומניזציה. קשה לחיות עם ההכרה הנוראה הזאת. אבל אני מרגישה שאי אפשר להתחמק ממנה. האמת היא שכל מי שזוכר את אלטלנה היה צריך להבין שהזוועה עשויה להתרחש שהרי היו דברים מעולם. ובכל זאת...

 

ושאלה לא פחות קשה מן השאלה איך קרה מה שקרה ומה זה אומר על מידת האחווה והסולידריות היהודית שלנו, היא השאלה לאן מועדות פנינו? האם מישהו באמת מאמין שאם חלילה תקום המדינה הפלשתינאית, שרבים כל-כך בקרבנו חולמים עליה ודוחפים להקמתה, היא תנהל לצדנו חיי שלום? האם המייחלים להקמת המדינה הפלשתינאית בטוחים שפרנסיה לא ינצלו את השיפור במעמדם ובעמדותיהם לייעול יכולותיהם להרוג בנו ולהפוך את חיינו לגיהינום כי "טרם מילאנו אחר כל דרישותיהם הצודקות"?

 

והפלשתינאים (מפי רבים מהם שמעתי שכך הם מגדירים את עצמם) תושבי ישראל שבתוך הקו הירוק – האם ימשיכו לאורך ימים להשלים עם הריבונות היהודית? האם לא יחריפו את מאבקם (הצודק מאין כמוהו מנקודת ראות דמוקרטית) להפוך את המדינה היהודית, היוצרת אפרטהייד בעצם הגדרתה, למדינת כל אזרחיה?

מה קרה ליצר החיים שלנו? לגאווה היהודית האומרת שדם יהודי וגם רכוש יהודי לא עוד יהיו הפקר? מדוע אנו משלימים עם הירי בדרום הארץ, עם הרציחות בדרכים, עם הגנבות החקלאיות הבלתי נסבלות? לשם מה הוקם צבא הגנה לישראל אם אנחנו לועגים לסיסמה "תנו לצה"ל לנצח"?

 

מה קרה לנאמנות שלנו לערכי הלוחמים? מדוע הפקרנו כל-כך בקלות את אנשי צד"ל? מדוע הנחנו למדחת יוסוף לדמם למוות בקבר יוסף המוקף פלשתינאים משולהבים ולא שלחנו כוח צבאי להצילו? ומדוע אנחנו מקבלים בהשלמה את העובדה האיומה שיונתן פולארד ממשיך להירקב בכלא? מדוע אנחנו מפקירים את גלעד שליט ולא עושים למענו אפילו את המינימום המתבקש: להטיל סנקציות על ביקורי משפחות ועל זכויות אחרות של אסירים פלשתינים, עד שיתאפשרו ביקורים מסודרים אצל גלעד?

 

מדוע העמדנו את הדמוקרטיה על פי פרשנותה של אסכולת ברק כערך עליון בחיינו גם במחיר רמיסת כל הערכים האחרים שהזכרנו לעיל?

 

מה קורה לנו? מדוע אנחנו מתעקשים להפוך את מדינת היהודים לאפיזודה חולפת בדברי ימי עם ישראל? מה בדיוק רודף אותנו?

 

אני כל-כך חרדה מן האופן שבו אנחנו דוחפים את עצמנו לאבדון עד שאני תוהה על עצמי מדוע אינני מניחה את כל עיסוקיי, לובשת שק ואפר ויוצאת להפגין בשער בת רבים נגד מה שאנחנו עושים לעצמנו ולדורות הבאים אחרינו. אבל אני, כנראה, לא אעשה שום דבר דרמטי, אלא אמשיך בחיי השגרה בדיוק כמו אותו יהודי שחי בירושלים ערב חורבן בית שני, שראה איך אחיו הַנִּצִּים שורפים זה לזה את מחסני המזון בתוך המצור הנורא שהטילו הרומאים על ירושלים ובעצם ימי הרעב שבאו בעקבותיו – ולא עשה דבר. כמותו, גם אנחנו נמיט על עצמנו את החורבן במו ידינו, והדורות הבאים כשילמדו בהיסטוריה על מה שעשינו בימים אלה יתמהו לא רק על הדוחפים את המדינה אל אובדנה אלא גם עלינו, השותקים, שאפשרנו זאת...

 

תודה למי שהתמיד לקרוא והגיע עד הלום.

מתנצלת על הייאוש. אבל זה מה יש אצלי היום בלב.

בתקווה לבשורות טובות ולחג שמח לכולנו (בשלב זה הטיטניק עדיין על הים, ועדיין יש סיכוי שמישהו יעמוד על הסכנה ויצליח לבלום את ההידרדרות לעבר השרטון הקטלני...)

 

                                              בידידות ובדאגה

                                              דינה

 

 

14.4.08

דינה, עמוס ושאר החברים שלום רב,

 

לא אכנס עתה לסוגיה הכל-כך מדוברת בימינו האם אנו עם אחד, או לשאלה הכללית יותר האם אנו עם בכלל. אני ממליץ למתעניינים בנושא זה לקרוא את ספרו החדש של הפרופסור שלמה זנד "מתי ואיך הומצא העם היהודי". לא חייבים להסכים לכל מה שזנד כותב, אך הוא מרחיב את היריעה לתחומים מעניינים רבים ונוספים.

 

ברצוני לנסות להתייחס לכמה מן השאלות הקשות והנוקבות שאת מעלה דינה, במכתבך, אשר מבקשות תגובה והתייחסות.

 

דווקא בגין דעתי הנחרצת, כנגד כל ההתנחלויות שצמחו בעשרות השנים האחרונות בעקבות כיבוש הגדה המערבית, סיני, רצועת עזה ורמת הגולן הסורית (זו שנקראה פעם בעבר "הרמה הסורית"), אני רוצה לומר במלוא החריפות, ומבלי להיכנס לפרטי פרטים ופלפולים של מי אשם ולמה: הניגוד הקוטבי כל-כך בין היסודיות והיעילות של הפינוי-גירוש לבין הזלזול המופקר והמתנשא בגורלם של המגורשים, דקה אחת לאחר שגורשו ממקומותיהם הוא כה מקומם וכה מעליב (גם אותי, שאינני מעורב ישירות בעניין), עד כי רק על כך, מעבר לעוד עניינים רבים אחרים, הייתי שולח למאסר עולם ללא קצבה וללא חנינה את כל שרי הממשלה האטומה הזו, המתנהלת לה בשלווה כאילו לא היו הדברים מעולם.

 

אלא שלמרבה הצער מחדל מתמשך זה קשור, בצורות שונות למחדל אחר, חמור לא פחות, והוא האשליה שניסתה ממשלת שרון לטפח בקרב תושבי ישראל, ואשר נסמכה על מכתבו של בוש לשרון משנת 2004 (מכתב שהביא עורך הדין המפולפל דב וייסגלס), ובו הבטיח בוש לשרון, "בשם העולם הנאור", שלאחר פינוי גוש קטיף לא תהיה יותר שום דרישה כלפי ישראל לפנות אזורים נוספים, ורבים וטובים בארצנו התפתו להאמין בהבטחת השווא הנואלת הזו. דהיינו: נמצאו בארץ לא מעט אנשים שהיו נכונים להאמין שפינוי גוש קטיף הוא המחיר שישראל נתבעת לשלם כדי להוריד מעל לפרק, אחת ולתמיד את רעיון המדינה הפלסטינית.

 

אלא שכל החפץ חיים בינינו – שומא עליו לקבל, להסכים ואף לדחוף למען הקמת המדינה הפלסטינית! ולמען טובת כולנו יש לעשות זאת בדחיפות ובהקדם, כי כבר איחרנו בכך מאד, וכבר הפסדנו כל-כך הרבה חיים של אנשים ונשים וילדים חפים מכל פשע, יהודים ופלסטינים. יש להפנים, בשם ההיגיון הפשוט והצרוף: על המדינה הפלסטינית לקום, בגבולות 1967, עם ירושלים כעיר בירה משותפת ועם כניסה ויציאה של יהודים ופלסטינים אנה ואנה, כפי שיחפוץ כל אחד ואחד, כמקובל ברבות מארצות העולם.

 

חבל לבזבז עוד ועוד זמן יקר וחיי אדם יקרים עוד יותר על דיונים עקרוניים בנושאים כמו זכות השיבה, כאשר המציאות, החזקה מכל ההחלטות העקרוניות תפסוק, בסופו של דבר מי יגור איפה. אפשר, כמובן, להתחיל בדיון עקרוני גם על זכות השיבה, בשאלה כמו איך ייתכן שליהודים יש זכות שיבה מורחבת, מוחלטת ומעדיפה (גם לגבי נוצרים מבטן ומלידה), לאחר 2000 שנה, בעוד שלפלסטינים אין שום זכות כזו, לאחר 60 שנה, ולעתים, בגין אכזריות של פקיד ממשלתי כלשהו, גם לא לאחר 60 יום, והדברים ידועים. אין פה עניין עקרוני, אלא יש פה החלטה שרירותית שראוי גם ראוי לבטלה. לית מאן דפליג כי לא צפויה התנפלות המונית של מאות ואלפי פלסטינים על שטח ישראל גם אם תותר כניסתם לארץ. בראש ובראשונה לא צפוי הדבר מצד פליטי מלחמת 1948, ה"שומרים על לוח לבם את מפתחות בתיהם". הם יודעים היטב שהבתים הללו, חוץ ממקרים נדירים ביותר, חרבו מזמן, בכוונת מכוון.

 

ומה צפוי בכל זאת? מרגע שיבוטל מצב המלחמה, יינתנו פיצויים לפליטים במקומותיהם ותוקם המדינה הפלסטינית בגבולות קווי 1967, יש לצפות למגמה משותפת, ישראלית-פלסטינית, לנורמליזציה של היחסים ההדדיים, ליחסי עבודה, תרבות, תיירות, ספורט ועוד, כפי שקורה בהרבה מקומות אחרים בעולם. אמנם כמעט הכל בשמים, גם לדעתי, אבל במקרה זה ובעניין זה – לא רק בשמים!

 

מבחינתי – זו תהא הגאווה היהודית האמיתית, אם היא כה חסרה למישהו, להביא את האזור הזה לחיי שלום, לא בכוח הזרוע אלא בשכל, בשום שכל, היודע, שלעולם ומעולם, השימוש בכוח היה ויהיה האמצעי של החלש ולא של החזק! זה נשמע אבסורדי אך זוהי האמת העירומה והפשוטה.

 

יצר החיים שלי אומר לי כבר מזמן, שדי הרגנו ודי נהרגנו, על דברים מאד חשובים לפעמים, אבל הגיע כבר מזמן הרגע שנתחיל גם לחיות פה בארץ הזו, למען כמה וכמה מטרות, ולא אכנס עתה לדיון החשוב והלגיטימי למען מה. בואו ננסה, בשלב זה, לקדש את החיים כל אחד למען המטרות הנחשבות בעיניו, או בעיני אלוהיו.

 

בתור שלב ראשון – זה נראה בעיני די והותר וזאת לא מזלזול, חלילה, בטעם החיים, אלא מן הסיבה שיותר מדי חיים הלכו פה לאיבוד בגין "קדושת המטרה", ויש כיום בארץ יותר מדי יהודים, גם צעירים מאד וגם מבוגרים מאד, המטילים ספק גדול בערכה של המשוואה הזו, המציבה את חייהם עצמם מול איזושהי מטרה, נעלה ככל שתהיה.

 

אני נעצר כאן בעיקר בגין מגבלות זמן, אם כי רציתי גם להתייחס למצוקות נוספות שמנית, דינה, כמו צבא, ערכי לוחמים, פולארד, שלושת שבויי (לא חטופֵי! נא לא להתבלבל! שבויים כתוצאה מכישלונות צבאיים ישראליים בצפון ובדרום) צה"ל, וגם כאלה שלא מנית, כמו 12,500 או 13,000 האסירים הפלסטינים, הכישלונות החברתיים הישראליים והפערים הכלכליים שבינינו, שאין דומה להם בעולם כולו, ואשר דומני, בהם קשה להאשים את הפלסטינים, לא כן? אך לא אספיק את כל אלה ולכן, אסיים בכך שאני מאד אופטימי ומאד נחרץ באופטימיות זו.

 

לא ייתכן שאנשים שכל-כך איכפת להם מן הנעשה סביבם, שכל-כך מבינים (אמנם כל אחד בדרכו!) את הרעות החולות המתרגשות עלינו חדשות לבקרים, לא יעשו מעשה! אני בטוח, שלמרות שעוד נשגה ונִטעֶה, ונַטְעֶה גם את האחרים – בסופו של דבר אנו קרובים היום יותר מאי-פעם לסיומו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כי יותר ויותר מן המשתתפים בו מתחילים להפנים יותר ויותר את מחירו הנורא של סכסוך זה ואת האיוולת שבהתמשכותו מנוגדת השכל.

 

אני לא נרשמתי למפגש בגבעת חביבה כי הייתי די בטוח שלא אוכל להגיע. לאחרונה הסתבר לי שאולי אוכל בכל זאת להגיע לחלקו, אם תסכימו בכלל לקבלני, לאחר קריאת מכתבי... נראה לי שאנו מחויבים בהתעסקות מעמיקה בנושא שהייתי מנסח אותו, באופן ראשוני כ: "פתרונות ומחיריהן של הסכמות, תוך שמירת הניגודים".

 

ודינה, אל נא, בשם השם, תפליגי ב"טיטניק"! אנחנו כבר יודעים לאן היא הגיעה. קחי לך איזה חסקה. זה יותר בטוח!

 

ואסיים, הפעם באמת, באיחולי חג פסח שמח לכולנו!

 

תדי כ"ץ

 

 

 

17.4.08

אנחנו לא ממש עצמאים

 

לחברים מקשיבים, לדינה ותדי שלום רב,

 

זמן קצר לאחר שפרצה האינתיפאדה השנייה, בסוף שנת 2000, התכנסנו, מספר קטן של אנשים שהיו פעילים ב"ארבע אמהות" וחברים נוספים, והתלבטנו בנושא "מי הוא אח", כלומר, שאלנו את עצמנו "מי נפגע מהאינתיפאדה ובמי נתמוך בפועל?" לאחר וויכוחים נוקבים החלטנו לתמוך באחינו המתנחלים. כי למרות שכבר קרוב לארבעים שנה הם עושים ככל יכולתם כדי לחסל את המפעל הציוני, הם אחינו, הם נמצאים בצרה, ועלינו לתמוך בהם.

 

ב-4.7.01 השתתפתי בכנס, בגני יהושע, בשם "אנשים אחים אנחנו" שמטרתו היתה לקרב בין השמאל והימין, היו בו למעלה מאלף אנשים, אך הוא היה הפגנת כוח של הימין. ולא היתה בו הידברות בין אחים.

 

כבר למעלה מ-40 שנה מתנהל מאבק קשה בין היהודים בארצנו על דמותה של המדינה היהודית בארץ ישראל. במאבק הזה מנצחים המתנחלים שכל אבן שהם בונים נלקחת ישירות מאבני הבניין של מדינת ישראל היהודית דמוקרטית. גם רצח רבין שפגע קשות ביכולתה של מדינת ישראל להיות יהודית-דמוקרטית וכמעט גרר אותנו למלחמת אחים לא הרפה את ידיהם של המהרסים – ההתנחלויות ממשיכות לפרוח – דם וכסף נשפכים שם לחינם.

 

בחרתי לפתוח במונולוג קצר זה כדי לחדד מעט את ההבדלים בין התומכים והמתנגדים להתנחלויות. כלומר, מה שדינה מרגישה בשנתיים האחרונות אני מרגיש כבר ארבעים שנה. אני חושב שאני לא שונא מתנחלים, אבל לא אתפלא אם השתרבבה מעט שנאה בלבי שאינני יכול לכובשה. מתיישבי גוש קטיף אינם "חלוצים וגיבורים" בעיני, גם שאר מתיישבי ההתנחלויות אינם כאלה. העובדה שמדינת ישראל מתקיימת למרות ההתנחלויות זה אולי בגלל שאנחנו "עם קשה ערף" שמתעקש לחזור לגלות.

 

זה שאנחנו אחים, זו עובדה, אחים לא בוחרים, גם זה שאנחנו עם זו עובדה. אחים יכולים לשנוא זה את זה, עם יכול להיות מפולג ומסוכסך ולהלחם זה בזה, כדי שלא נגיע לשנאה ולמלחמת אזרחים כדאי לנו "להשקיע במפגשים, בהכרה הדדית, בהקשבה ובניסיון להבין את העמדה שכנגד" ואני מקווה שנוכל פעם לדבר על "היעילות המדהימה בתהליך הפינוי... ואזלת היד המבישה בתהליך השיקום...". אין לי תשובות לרוב השאלות של דינה (למה אני צריך להשיב עליהם?). גם אני כמו דינה שואל "מדוע אנחנו מתעקשים להפוך את מדינת היהודים לאפיזודה חולפת בדברי ימי עם ישראל?".

 

קיומה או אי-קיומה של מדינה פלשתינית לא צריכים להטריד אותנו.

פעם חשבתי שהקמתה של מדינה פלשתינית יכולה להועיל לנו כדי שנוכל להפנות אליה את כל המאווים הלאומיים של ערביי ישראל. כנראה שהפלשתינים הבינו את הצורך שלנו בקיומה של מדינה פלשתינית והם עושים ככל יכולתם למנוע את הקמתה.

אינני מבין על סמך מה מצפה תדי "למגמה משותפת, ישראלית-פלסטינית, לנורמליזציה של היחסים ההדדיים, ליחסי עבודה, תרבות, תיירות, ספורט ועוד, כפי שקורה בהרבה מקומות אחרים בעולם". האם הוא רואה את זה בשלום שקיים בינינו לבין מצרים וירדן? אנחנו שונים מ"הרבה מקומות אחרים בעולם", אנחנו נמצאים על התפר שבין העולם המערבי לעולם הערבי ואנחנו צריכים להיזהר מאוד שלא להיסחף ב"שלום" שיאפשר לתרבות של העולם הערבי לבלוע את התרבות שלנו. כבר היום לאחר 60 שנה של שלטון יהודי בישראל כובש העולם המוסלמי את כל שאר הערבים בישראל ומי שלא מצטרף אליהם עוזב את הארץ. כדאי לו לתדי לבדוק את מצב הערבים הנוצרים בישראל שעוזבים בהמוניהם ומפקירים את כפריהם ועריהם בידי המוסלמים, כדאי לו להסתכל על מספר המסגדים ההולך ומתרבה ביישובים הבדווים...

 

בהיסטוריה הארוכה של קיום העם היהודי בישראל לא הצלחנו אף פעם להיות מעצמה עצמאית, תמיד ניווטנו בין המעצמות, פעם זה היה בבל, פעם זה היה מצרים ופעם רומא. עכשיו זה ארה"ב. זה כל מרווח העצמאות שיש לנו. אם ארה"ב לא היתה תומכת בנו במלחמת יום כיפור, אינני רוצה לחשוב מה היה קורה לנו. למרות שאנחנו מדינה עצמאית וגם אם נהיה מאוחדים בדעותינו איננו יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים ואיננו צריכים לקחת את כל האשמה עלינו. מדיניות החוץ של בוש מתנהלת על ידי קונדוליסה רייס בצורה מאוד מסוכנת – היא מנסה ללמד את כל העולם מה זה דמוקרטיה, היא נכשלה אצל הפלשתינים, היא דוחקת את הרוסים בחזרה לדיקטטורה, היא מנסה לכפות דמוקרטיה על עירק ומפקירה את הערבים בידי השיעים. נקווה שתקופת בוש תחלוף בקרוב וארה"ב תנהל מדיניות פחות מסוכנת. עד אז כדאי שנמשיך להיפגש ולדבר בינינו, נמשיך לחזק את המשותף ולא להתעלם מהשונה.

 

בברכת חג חירות שמח

דני מור

 

 

 

 

18.4.08

לדינה ולחברים המקשיבים שלום (במהרה בימינו אמן)

 

קראתי בהתפעמות את דבריך היפים והנוגעים.

הרגשתי את החיבור המתהווה בי עם הכאב, הייאוש ויפי הנפש הנובעים מכתיבתך הרהוטה.

גם האיכפתיות והרצון לפעול למען כלל העם בדרך של הדברות אנושית על המחלוקות בנינו גורמים לי לראות בך שותפה (ועבורי את מייצגת במידה לא מבוטלת רבים מן המתנחלים ואנשי ימין בעמנו).

 

לכאורה לא התייחסת לסיפור שלי אך למעשה דבריך הם תשובה עשירה מתחילתם ועד סופם.

לי נראה כי אמונותינו השונות לגבי עתיד העם והארץ הן הגורמות לנו לראות ולהראות את המציאות בצורה כה שונה וברור שמנקודות מבט כה שונות אנו רואים דברים אחרים ואחרת.

 

אני סיפרתי על שנאת אחים של מתנחלים ועל חטאי כוחות הביטחון המשתפים עימם פעולה במשך עשרות שנים ואת על שנאת המחליטים וכוחות הביטחון המפנים מתנחלים מבתיהם. (ברור שניתן למצוא שנאה בעם אבל האם את באמת חושבת ששנאת אחים היא שהובילה את שרון ואת כוחות הביטחון לפעול לפינוי גוש קטיף?)

 

את מטילה ספק בלגיטימיות של ההחלטה הדמוקרטית לפנות את הישובים ומגנה את מי שתמך בכך ואינך מזכירה את מי ששילמו מחיר על ההחלטות הדמוקרטיות והלא דמוקרטיות בהקמת התנחלויות ומאחזים. אני רואה מעשי עוול מתמשכים ומחדלים של ממשלות ומתיישבים בשטחים את מונה מחדלים מכוננים של ממשלותינו וכוחות הביטחון לדורותיהם. (אין בנינו מחלוקת של ממש על המחדלים שאת מונה. האם את רואה גם את העברות על החוק, העוולות והמחדלים שמביא עימו מפעל ההתנחלות?)

 

את מונה ובצדק את הסכנות בניסיון להגיע עם הפלסטינים לשלום. ברור שאין בטחון מוחלט שהם יוכלו למנוע כל ניסיון הרג. האם אנחנו יכולים להיות בטוחים שלא יקומו מאיתנו רוצחים כדי למנוע הסדר למרות ההבדל במצבנו?

 

כרמל, כמו רבים מישובי יהודה ושומרון, שמה נשמר בפי התושבים הלא יהודיים באזור מאז חרבה הישות לאומית של בני עמנו האם יש על כך ויכוח?

 

עתידה של מדינת ישראל ואזרחיה הוא המדאיג את כולנו והויכוח הוא האם אובדנה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית עלול לבוא לה כתוצאה מהפיכתה למדינה אחת לשני עמים (פתרון ממנו אני חושש אך מתנחלים,שמאל רדיקלי ופלסטינים לא מעטים מייחלים לו), או כתוצאה מהניסיון להגיע להסכמי שלום עם הפלסטינים והעולם הערבי כפי שרוצים רוב הישראלים והפלסטינים כיום? (ניסיון שאת ואחרים כנראה חוששים ממנו ומתנגדים לו).

 

איזו תקווה יש במדינה שתספח שטחי מולדת יקרים ותהייה מעט יותר גדולה אבל ללא רוב יהודי משמעותי וכנראה שגם ללא דמוקרטיה וללא שלום ובטחון?

 

איזו תקווה, לעומת זאת, יש במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית שחיה בשלום עם שכנותיה.

 

איננו יכולים להיות בטוחים מה יקרה כאן אבל אנחנו יכולים לבחור למען מה נפעל.

 

לעיתים כאשר אמונתי בשלום הקרוב קצת מתערערת עקב מעשיהם ומחדליהם של הפלסטינים, הישראלים ומנהיגיהם אני נזכר בחזרתי הביתה ממילואים חצי שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים. כמחנך צעיר ניסיתי לשכנע את חניכי הכואבים וחסרי התקווה בסיכויי השלום. "הייתכן שלום עם ערבים?" שאלו אז ותוך שנים ספורות הסיכוי התממש בזכות אנשים כמו בגין שהבינו ששלום עדיף והחזירו את רוב השטחים שנכבשו.

 

ערב חג הפסח אנו מצווים לזכור אירוע מכונן בהיסטוריה של עמנו, היציאה מעבדות לחרות וחובה עלינו לראות עצמנו כאילו אנו יצאנו ממצרים. שאלה חשובה היא מה נלמד מכך. אנחנו חייבים להגן על עצמנו אבל האם אנו יכולים להיות בני חורין כאשר אנו שולטים על אחרים בניגוד לרצונם? האם אנחנו צריכים להתנגד לחירותם של אחרים? האם בסולם הערכים היהודי שלך דינה הסיכוי לצרף עוד שטחים שבעבר הרחוק חיו בהם בני עמנו קודם לסיכוי לחיים בשלום כלומר לחיים ולשלום, לחרות של אנשים ועמים, לשגשוג...?

 

ביהדות שלי הערכים האחרונים קודמים ללא ספק.

אני ריאליסט. אני יודע שהסיכוי לשכנע יהודים, שרבים מהם מלח הארץ בעיני, שהשקיעו את כל מעיניהם בהקמת מפעל ההתנחלות המרשים בהישגיו בתחומים רבים, לשכנע אותם שמפעלם המזהיר טומן בחובו אסון למדינת ישראל ועוול לרבים, אפילו אם טענות אלה מתחברות לחששות כבדים, רק מעטים יוכלו להסכים לכך.

 

לכן אני חוזר למשותף שבינינו והוא הרצון לשמור על שלמות העם והמדינה ועל טובת אזרחיה. אם נאמין שגם האחר טובת העם והארץ חשובים לו כמו שהם חשובים לנו וננסה להמשיך את הדיאלוג בנינו ברוח ובחיבור הרגשי שאת דינה מביאה בכתיבתך דיינו ואם נדע להתחשב באחר ולהגיע להסכמות או לקבל החלטות דמוקרטיות ולו הקשות ביותר בעד ונגד התנחלויות בעד ונגד שלום החלטות שהן בנפשנו ונדע להתנהג כפי שנהגו המפונים התנהגות המהווה בעיני אחת התרומות החשובות בתולדות המדינה... דיינו.

 

חג שמח וכשר לכולנו.

בועז

 

 

 

דיבורים חמוּרים בעקבות סיפור על חמוֹרים
התייחסות לדברי כמה מהמגיבים

 

בועז כיתאין, נווה שלום, 10.5.08

 

חזרתי ממפגש "חברים מקשיבים" בגבעת חביבה בהרגשה נעימה של התחברות, למרות אי הסכמה ברורה בשיחות הלא-פורמאליות שהיו לי עם מספר חברים וחברות מההתנחלויות. בבית פגשתי לראשונה את מכתבה של רינה נצר, שגיליתי באסופת ההתייחסויות לסיפור על החמורים שחולקה לנו, וליבי נחמץ. נוכחתי שהקובץ אינו מכיל התייחסות למייל שלה ולמיילים של מיקי ושל משה מכרמל. בלב לא קל ניגשתי למשימה, אלא שבינתיים התקרבו ימי הזיכרון הקשים שלנו והחלטתי לדחות את המענה בתקווה שעדיין יהיה רלוונטי.

 

רינה נצר כותבת על "אי דיוקים" בסיפור ו"למי נתון ליבו" של בועז. משימה יומרנית למדי למי שאינה מכירה אותי ואת ליבי ולא היתה עדה ל"סיפור החמורים", והתוצאה של כתיבתה בהתאם. שורה של טענות שגויות  לדעתי, שחושפות לא מעט גישות מביכות שלך, רינה, ומגלה לנו מעט מאד על נושא כתיבתך. “במדינת ישראל קיימים כבר שני עמים", את כותבת בטעות, מוחקת את בני העם הערבי הפלסטיני בישראל ומנסה לעשות דה-לגיטימציה לי ולחברי, כשאת קובעת שההלכה, המסורת ואפילו ההשתייכות הלאומית הינם חסרי רלוונטיות ומשמעות עבורנו. טעותך במקרה זה לא רק מצערת אלא גם מכאיבה, כי לא קל לי להעלות בדיון כזה את זכרם של בננו תום ושל דַוִד אח, לוחם השייטת שהוזכר בסיפור, ובינתיים נפטר מסרטן עקב שירותו. למען מה לדעתך שרתו הם בצבא? ולמען מה לחמו ואיבדו את חייהם?

 

לדברייך, ליבי אינו נתון למתנחלים היהודים, שהפכו להיות "אויב" שלנו (השמאלנים), אלא לערבים ולמשפחות המחבלים שהם לא "האויב שלנו", כדברייך. “פעם היה לנו קשר ליהודים", את אומרת (מי הם היהודים?), “היום לא כל כך". היומרה להבין את ליבו של מי שאינך מכירה שוב מכשילה אותך וחושפת אי הבנה עמוקה. דברי התורה כמו "ואהבת לרעך כמוך", “ואהבתם את הגֵר", והמצוות הנגזרות מהם, הם עבורי בחירה כחלק מתרבותי ומערכַי. ועבורך? האם הפכו ממצוות "עשה" למצוות "אל תעשה", כפי שעולה מדברייך?

 

בעינַי, את והדומים לך בדעותיהם (ולא כל המתנחלים בדעותייך), יהודים הם, וגם יהודים מהשמאל הרדיקלי (שאולי ניסית לתאר בדברייך) יהודים הם, כי ישראל גם אם חטא ישראל הוא. נכון, אתם מיעוט, בקצות הקשת הפוליטית, מיעוט המסַכֵּן את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, פרשנותך למקורותינו התרבותיים לעיתים מביכה, ואף עלפי כן, אין לַרוב בעמנו, השוחר שלום, זכות להדיר אותך מהשתייכותך לעם היהודי, אם את רוצה להיות חלק ממנו, באותה מידה שלך אין זכות כזאת. על כולנו להיזהר מאד כדי שלא נגרום לדה-לגיטימציה אלה לאלה ולא נדרדר עוד את היחסים המתוחים בעמנו.

 

גם בין הפלסטינים קיים רוב שרוצה בשלום ומיעוט, שחלקו אלים, שאינו רוצה בשלום והוא ה"אוייב" בשבילי. שוחרי השלום הפלסטינים הם עבורי בהחלט שותפים לדרך, על אף שאינם בני עמי, ובמיוחד הפלסטינים חברי בני המשפחות השכולות, המאמינים כי אין דרך אחרת לשלום, השלום עבורם הוא הדרך.

באשר לפרטי הסיפור ולאי הדיוקים:

 

א. רצית לספר, רינה, על מקרה בגבעון החדשה, כאילו הוא מעיד על יכולתם של הפלסטינים לבנות בתיהם על אדמתם. לצערם של הפלסטינים שכרמל נבנתה בסמוך אליהם, אין הם יכולים להיכלל בתכנית מתאר לבנייה באזורם והספור על גבעון אינו עוזר להם.

 

ב. אם נצרף את דברייך לדברי מיקי חברתנו, יתברר לנו שאני לא הבנתי את האירוע בו נוכחתי. כי הרי "ערבים אינם מאבדים את חמוריהם", ו"לא מדובר בתקלה מקרית" – כאשר הם אינם רוצים להאכיל אותם בקיץ, הם משחררים אותם על שטחים מעובדים.

 

מה לעשות ואני, בניגוד לאחרים, הייתי שם ומעדות ראייה אני יכול לבשר לכם שאיש לא שיחרר ולא שלח את החמורים, שהיו קשורים ברגליהם, הם לא הלכו לעבר שטחים מעובדים וזה לא היה בקיץ.

 

האם גם במקרים אחרים "אי דיוקים" של מי שלא ראו ואינם מכירים את המקרה מייצרים הצהרות בלתי מבוססות כאלה, על מנת להשקיט את המצפון ולהשפיע על מי שאינו יודע?

 

משה מכרמל כותב שלא היה באירוע ומוסיף פרטים מלפני 15 שנה ויותר השייכים כנראה לסיפור שלו. מדוע אתה מתפלא שהם לא חלק מסיפור שלי מלפני מספר שבועות?

 

עוד אתה כותב כי "כל בר דעת יכול להבין שהתרומה שלנו (של השמאל) היא בליבוי אש ולא בהנמכתה", ולסיום אתה כותב "היו כאן יחסי שכנות טובים הרבה יותר...” לפני שהחלטנו להגיע, וזאת בניגוד למה שכתבת בתחילת דבריך, שהיחסים התקלקלו ביניכם הרבה לפני כן, וגם בניגוד לדברי מיקי, שמצטטת חברים בכרמל המנסים להסביר את הרעת היחסים ביניכם בשינוי באמונות הפלסטינים באינתיפאדה הראשונה (הרבה לפני שהגענו). ובאמת, מה צריך להבין מכך בר דעת?

 

א. אנחנו (השמאל) אשמים. הכל היה כאן נהדר לפני שהגענו.

 

ב. הפלסטינים אשמים. הם קלקלו את היחסים הרבה לפני שהגענו (תוך גילוי כפיות טובה ליחסם הטוב של המתנחלים).

 

ג. והמתנחלים??? מישהו שמע על שגגה שנפלה במעשיהם? ומדוע נעמיד פנים? האם מישהו חושב שאפשר לממש את חלום ארץ ישראל השלמה ולהשתלט על שטחים מבלי לעבור על החוק? ללא שימוש בדרכים לא דמוקרטיות? ללא אלימות וללא גרימת עוול לתושבי המקום? אני מניח שרובכם, ידידי, הייתם רוצים לצמצם את העוולות, תוך השלמה עם השבבים שניתזים כשחוטבים עצים.

 

מ"הסיפור הקטן על חמורים" מתברר שהעוול נעשה תוך שיתוף פעולה מצער עם משטרת ישראל, שעיכבה אותנו לחקירה למשך שעות, ללא כל עילה, כפי שהודה בפנינו חוקר המשטרה. (לכאורה לדבריו, הם רצו להגן עלינו מפני המתנחלים. האם המתנחלים מסוכנים ליהודים לא אלימים?) דברייך מיקי, על כך שהרבש"צ כלל לא הגיע לחקירה, מעצימים את הביזיון עליו כתבתי, כאשר שוטרי ישראל, שניסו להיראות נחמדים, הופכים שותפים למיצג שווא בשירות המתנחלים. אם הרבש"צ שיצא בראש השיירה, כלל לא הגיע לחקירה, הרי שהשוטרים, שדרשו מאיתנו לחכות עד שיסיים את מסירת עדותו, אינם אנשי אמת, ולא עמדו על משמרה גם כשסיפרו לנו על קריעת עדותו חסרת הערך וזריקתה לפח.

 

משה היקר, השכול הוא נקודה רגישה, כדבריך, אך הוא אינו מצדיק מעשה עוול, גם אם שמחה קשור למשפחת השכול, כפי שעולה מרמזיך. העובדה שאנו משפחה שכולה המאמינה בדרכי שלום אינה מצדיקה פגיעה בנו, פגיעה שהעצימה בנו את תחושת העוול. אין סיבה להסתיר זאת ולכן איני מתפלא שעמית, בני, בחר לציין זאת במחאתו. חבל שאתה מנסה להפוך את היוצרות ולעשות מגורם העוול קורבן, במקום לבקש ממנו לקחת אחריות על המעשה.

אני, בכל הצניעות, דווקא מוצא חיזוק לדברי התוכחה שלי במספר פסוקים בפרשת השבוע "קדושים", ובהם הפסוק "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" (ויקרא י"ט, י"ז).

 

אין שנאה בלבבי לאיש. ראיתי את אי הנוחות והעצב בעיניו של שמחה במהלך המהומה שהוביל, וגם שמעתי דברים לזכותו מהשכנים הפלסטינים (לפחות עד שהיה לרבש"צ). המעשה שעשה רע בעיני, ולאו דווקא האיש.

 

ועוד סיפורון, למיקי, שיצאה כנגד התיאור "בתיה המתנשאים של התנחלות כרמל". רחל שפירא התבקשה על ידי הזמרת המבצעת (ירדנה ארזי) לשנות בשירה "דרישת שלום" את המילה "מחורצים", כתיאור לעצי הזית, שזו מילה קשה להגייה. חזרה המשוררת ואמרה, 'הלכתי אל המקורות ומצאתי כי אמנם מחורצים הם'. ' מה הם המקורות?', שאלה הזמרת, 'עצי הזית עצמם', היתה התשובה.

 

כך גם אני חזרתי אל בתיה של כרמל והם אמנם מתנשאים בגובהם מעל בתי שכניהם הפלסטינים. לגבי הפרשנות האחרת של המילה, הבחירה בידי כל אחד.

 

 אולי צריך לכך משהו מה"תום", אבל אני מאמין באהבת האדם ובדרך השלום ומקווה להמשיך ללכת בדרך זו, גם אם אמשיך ואינגף באבנים מימין ומשמאל.

 

בידידות, בועז

 

 

 

ב"ה  ו' בתמוז תשס"ח   9.7.08

 

לבועז היקר שלום

 

אני "מסתובבת עם" המכתב שלך הרבה זמן. רוצה בכל מאודי להספיק עוד סיבוב של דיון לפני הפגישה המתוכננת בחודש אב.

יש לי הרבה שאלות אל השמאל, מהן נוקבות וקשות. אבל לא תמיד אני מוצאת בתוכי את העוז להעלות אותן במלוא עצמתן, אני חוששת מפני הכעס והמרירות שהן עלולות לעורר.

היכולת שלך לדון בנושאים מסעירים באופן מכובד ומכבד ולהגיב על דברים שמקוממים אותך ללא טיוח אבל בסגנון מתון ומתוך אהבה ואחווה - נושאת הבטחה לבירור המחלוקת הקשה שלנו באופן מעמיק ואמיתי. ואני שמחה על שנפלה בחלקי ההזדמנות לדון בנושאים הטורפים את חיינו עם בן פלוגתא כמוך.

 

אני מאמינה שבסיפור על החמורים אכן היו הרבה דברים חמורים שרבים מאתנו, אנשי ימין כאנשי שמאל היו שמחים אילולא קרו. יותר מזה: אני בטוחה שיש עוד הרבה תקריות שבהן ערבים ללא כוונות זדון הם קרבן חף מפשע  וחסר ישע.

אני מסכימה אתך שמי שאינו נכלל בתכנית מתאר לבנייה באזורו מתקשה להתנחם בעובדה שמישהו אחר מבני עמו, הגר באזור אחר  אינו סובל מן הבעיה.

לעומת זאת, נראה לי שאני לא הייתי רואה בבתי כרמל הגבוהים יותר מבתי הערבים הגרים בשכנותם – בתים מתנשאים כפי שהם נראו לך. וההבדל הזה באופן ההסתכלות שלנו על גובהם של הבתים (אם כעובדה פשוטה או כסמל) נובע לדעתי מן ההבדל בין התשובות של כל אחד מאתנו על השאלה  מה מחפשים היהודים בדרום הר חברון ומדוע החליטו להתיישב שם. על ההבדל החשוב הזה אשמח לדון פעם אחרת. הפעם אני רוצה לשאול שאלות על ההבדל בין הדרך שבה אתה מסתכל על כל מיני סיפורים טובים ורעים שמתרחשים בארץ שלנו ובין הדרך שבה אני מסתכלת עליהם. אתה מתייחס לכל סיפור לגופו ומתפלא על משה מכרמל שמצא לנכון להוסיף פרטים מלפני 15 שנה ויותר שמבחינתך אינם שייכים לסיפור שלך  ואילו מבחינתי הפרטים הרלוונטיים לכל סיפור מגיעים רחוק הרבה יותר מאשר "לפני חמש עשרה שנים". הם מתחילים מהבטחת הקב"ה לאברהם אבינו ועוברים בין היתר גם במה שקרה כאן בארץ בינינו לבין הערבים ב 100+ שנות ההתנחלות הציונית: כולל פרעות תרפ"ט ותרצ"ח, כולל תגובת הערבים לתכנית החלוקה של האו"ם ועוד ועוד - כל מה שאנחנו מכירים ויודעים. מבחינתי הפרטים הרלוונטיים לכל סיפור כוללים גם את כל מה שקורה היום בינינו ובין הערבים לא רק מחוץ לקו הירוק אלא גם בתוכו. הם כוללים את העובדה שיש אזורים בתוך הקו הירוק שהם ערביים לחלוטין כמו ואדי ערה למשל ואת העובדה שבנגב ובגליל מתנהלת מלחמה, לפעמים סמויה ולפעמים גלויה, על השאלה אם יהיה באזור רוב יהודי או רוב ערבי. (לי נראה שזאת עובדה. היש מי שחולק עלי? האם עלי להחליף את המילה "עובדה" במילה "הערכה"?) וגם את העובדה שרבים מאזרחי המדינה הערבים אינם משלימים עם יהודיותה של המדינה. וחותרים בגלוי (ובצדק, לדעתי, מבחינתם) להפוך אותה למדינת כל אזרחיה.

לצערי הרב, אני חוששת שגם אם הערבי  המסכן שיושב ליד כרמל רוצה רק "להגיע הביתה בשלום" ולגדל את משפחתו בתנאים אנושיים, איננו יכולים להרשות לעצמנו לקבל את הדברים כפשוטם וללכת בעקבות לבנו המאמין באהבת האדם ובדרך השלום. אני חוששת שאם חפצי חיים אנחנו, איננו יכולים להרשות לעצמנו לנתק את הסיפור הזה מן ההקשר הכללי של שאיפת הערבים  למחוק אותנו מן המקום הזה.

נכון שאם חפצי חיים אנחנו, אסור לנו לאטום את לבנו בפני סבל אנושי, שכן חיים של רשעות ואטימות אינם חיים לא רק בעיניך אלא גם בעיניי. אבל לפעמים אי אפשר להיענות לצורכי הזולת (למשל, לוותר על מחסומים ההופכים לגיהינום את חייהם של הערבים הנחסמים), כי ההיענות הזאת מסכנת את חיינו.

גם בחיינו הפרטיים איננו מוותרים על ביתנו למען חסרי בית שחיים בסביבתנו ואיננו נותנים את כל כספנו לנזקקים.

לסיום אני רוצה למקד את השאלות שעליהן אני אשמח מאוד לקבל תשובה.

1.      האם גם אתה (כמוני) חושש מפני שאיפתם של הערבים למחוק את הריבונות היהודית שלנו וחושב שצריך לעשות כל שביכולתנו שהדבר לא יעלה בידם?

2.      האם גם אתה (כמוני) חושב שצריך לעשות כל שביכולתנו כדי להבטיח את קיומנו הפיזי כולל "הבא להורגך השכם להרגו"?

3.      האם אתה חושב ששאיפתם של הערבים למחוק אותנו מכאן היא תוצאה של מלחמת ששת הימים או שהיא הייתה כאן כל הזמן?

4.      האם גם בחייך הפרטיים אתה מצליח להרגיש אמפתיה לסבלו של גנב שחדר לביתך כי הוא מכור לסמים וזקוק לכסף או שאתה מצפה מהמשטרה שתנקוט אמצעי הרתעה שימגרו את התופעה?

      ושאלה אחרונה בשלב זה ...

5.      האם אמונתך בדרך השלום בין שני העמים היושבים כאן מבוססת על עובדות והערכות אובייקטיביות או שהיא בחזקת משאת נפש שבלעדיה החיים אינם חיים, ולכן לא תרפה ממנה גם אם העובדות יוכיחו ששלום אי אפשר להשיג אבל אפשר בהחלט לבצר את הביטחון בעזרת אמצעי הרתעה ומדיניות תקיפה (לא בלתי הוגנת, אבל תקיפה ואוכפת)?

 

אני מקווה שהשאלות האלה אינן מכבידות יותר מדיי. ובכל מקרה אפשר כמובן להשיב רק על חלק מהן, ועל החלק האחר – בפעם הבאה ...

 

בידידות ובברכה

דינה

 

 

 

יום שישי 18 יולי 2008

 

שלום לך דינה,

תודה על הדברים שכתבת ועל הרוח המאפשרת דיאלוג.

 

הרושם שלי ממכתבך הוא כי המחלוקת והמפריד הרב בינינו אינם יכולים להסתיר קירבה גדולה בין עמדותיך לעמדותיי בעניינים מהותיים.

 

עיקרי הדברים שאני מבין מדבריך הם:

ראשית טובת עם ישראל וקיומו בראש מעיניך ואת מייצגת ראיה ריאליסטית ואמיתית של המציאות. אמנם  אינך מתנגדת  ליחס אנושי כלפי הערבים, אבל פיקוח נפש דוחה יפי נפש ואם  חפצי חיים אנו אין לנו ברירה אלא להלחם בהם, בערבים. ואני לעומת זאת לא ממש רואה ומבין את המציאות האכזרית בה אנו חיים ולכן עמדתי, שנובעת כנראה מתמימות וממשאת נפש בלתי ריאלית, למעשה הפוכה כלומר יפי הנפש בשבילי קודם לפיקוח הנפש ואולי עתידו של עם ישראל קצת פחות חשוב לי.

 

הערבים רובם ככולם לפי הבנתך, רוצים למחוק אותנו ואת ריבונותנו על הארץ ולכן הם נלחמים בנו בארץ ומחוצה לה  ולנו כאמור אין ברירה אלא להלחם בהם.

בנוסף לכך הערבים הם כמו גנבים שחדרו לביתנו, מכורים לסמים הזקוקים לכסף ולכן אין מקום לגילוי אמפטיה כלפיהם, כפי שאני נוהג, אלא לטיפול משטרתי מרתיע.

 

את רואה את המכלול, את מתייחסת להיסטוריה שלנו מימי אברהם אבינו דרך פרעות תרפ"ט ועד מלחמתם של הערבים, הצודקת מבחינתם, נגד מדינה יהודית כיום, וכל זה בשונה ממני שאיני מתייחס כלל להיסטוריה שלנו אלא לכל סיפור לגופו, כאן ועכשיו, ואפילו חזרה 15 שנים לאחור תמוהה ואינה שייכת בעיני.

 

אמונתי בשלום היא משאת נפש בה אתמוך גם אם העובדות יוכיחו שהדבר בלתי אפשרי, אולי אפילו על חשבון הביטחון, בעוד שאת מעדיפה לבצר את הביטחון על ידי מדיניות תקיפה ומרתיעה.

 

צר לי על שאינך מעיזה לשאול את כל אשר על ליבך וגם נמנעת מלהציג חלק ממה שאת מאמינה בו. אני מקווה שבכל זאת הבנתי את דבריך נכונה ואוכל להתייחס אליהם כהלכה.

 

ובכן אני שמח שגם לך חשוב מאד עתידו של עם ישראל במדינה יהודית בארץ ישראל. ואני מאמין שהדבר חשוב לך לא פחות מאשר לי על אף שעמדותיך לדעתי מסכנות השגת מטרות אלה (הסבר בהמשך). טוב בעיני שאינך מתנגדת לגישה אנושית, יהודית ואמפטית לערבים במצוקה. בשונה ממך איני חושב  שגישה זו מסכנת את המטרות החשובות לנו.

מתאים לי שגם את מנסה לייצג עמדה מציאותית הנשענת על עובדות החיים, על אף שאיני בטוח שאת באמת מצליחה בכך. לצערי נראה לי שראיית המציאות שלך מושפעת מאד מאמונתך, הבלתי נאמרת, בארץ ישראל השלמה ומיחסך המאד לא מחמיא לערבים.

 

לא ברור לי מהיכן לקוחה הנחתך השגויה כאילו ההיסטוריה של עם ישראל חשובה לך בגיבוש עמדותיך יותר מאשר לי. אני שמח שגם לך היא חשובה. אני רואה בארץ ישראל בה חי העם היהודי את המולדת ההיסטורית שלי ושל עמי.

ברוב המוחלט של השנים מאז נולד עם ישראל הוא לא נהנה מריבונות מלאה על ארצו וגם במעט השנים שהייתה לו ריבונות כזו, ספק רב בכמה מהן חפפה הריבונות הזו את גבולות ההבטחה השונים. ומטרה זו, ריבונות מלאה על כל המולדת ההיסטורית, לא הפכה למטרת על בתרבותנו. הגבולות נקבעו על פי האפשרי לתקופה. טוב בעיני שגם ההיסטוריה של הציונות חשובה בעיניך אך לא ברור לי מדוע טעית לחשוב שפרעות תרפ"ט, בהן ניצלה משפחתי בנס מהטבח בחברון, אינם חשובים לי וכך גם מלחמת העצמאות בה נכבש הקיבוץ של אימי בגוש עציון?

 

אני שמח שגם את רואה את הסכנות לקיומה של מדינת ישראל מצד אויבינו המחייבות את כולנו לתרום את חלקנו להגנתה גם כאשר לעיתים המחיר הוא נורא, ואולי גם את מעדיפה שכולנו נהייה מחויבים לתרומה מלאה להגנת הארץ ולא רק חלקית או אפסית כדרך רוב הדתיים, הסרבנים והחמקנים האחרים.

 

אמירותיך המכלילות בגנות הערבים מצערות אותי. הן נכונות בערך כמו אמירות מכלילות על היהודים. האם כולנו תומכים ברצח ערבים כמו גולדשטין ומעריציו? האם כולנו תומכים בטרנספר לערבים בנוסח כהנא וממשיכי דרכו? האם כולנו תומכים בצדקתם המלאה של הפלסטינים ובאשמת היהודים כמו השמאל הרדיקלי? האם כל היהודים תומכים במטרות שלום עכשיו או בארץ ישראל השלמה? האמת, דינה, שאני מנסה לעקוף תחושה קשה וריח לא נעים שעולים מדבריך ומתחדדים עוד בהשוואת הערבים למסוממים ולגנבים שחדרו לבתינו. והרי יש הרבה יותר יהודים שחיים על אדמות של ערבים ובבתיהם, וגם לנו מכורים לא מעטים לסמים. האם לא יהיה נכון לבדוק מחדש יחסינו אליהם ולהיות זהירים יותר בהתבטאותנו?

 

אני מאמין באהבת האדם, כולל יהודים וערבים. מאחדים מהם אני נפגע לעיתים קרובות אולי יותר מהרבה אחרים אבל אני משתדל שתופעות אלה לא יעוורו את עיני.

למשל לא נסתרה מעיני העובדה שלפני שש שנים בערך החליטה הליגה הערבית בה חברות כל המדינות הערביות להציע למדינת ישראל שלום כולל ונורמליזציה עם כל מדינות ערב תמורת חזרת ישראל לגבולות ששים ושבע והחזרת זכויות לפליטים בהסכמת ישראל, החלטה ללא מתנגדים עד כמה שאני זוכר. זה שינוי דרמטי משלושת הלאווים של ועידת חרטום לאחר שישים ושבע: לא מו"מ, לא הכרה, לא שלום. כיצד מתיישבת ההצעה הערבית עם ה"עובדה", שחוזרת בדבריך ובשאלותיך מספר פעמים, שהם רוצים למחוק אותנו? בעוד שהעולם הערבי התקרב, הפלסטינים התרחקו עם עליית החמאס, אבל הבעיה העיקרית היא בלגיטימיות של המנהיגים ולא ביכולת להגיע להסכמה.

 

אולמרט ואבו מאזן, שלשניהם אין היום מנדט לעשות שלום, מודיעים שהם קרובים מאי פעם להסכמה על הגבולות, בעיית הפליטים וירושלים. גם המחיר לשלום בשיחות עם סוריה ידוע ועקרונית הוסכם עליו בעבר על ידי כמה ממנהיגינו.

 

מכיוון שהארכתי הרבה מעבר למה שרציתי אוסיף לסיום מעט ממה שכבר נאמר בעבר.

 

הצלחת הציונות, כלומר, קיום מדינה יהודית בארץ ישראל, תלויה כיום קודם כל בהצלחתנו להשיג שלום עם מדינה פלסטינית ושאר מדינות ערב. לכן ברור שאני אתמוך בניסיונות להגיע לשלום והרי כל הסכסוכים מסתיימים ברבות הימים ועדיף אפילו יום אחד קודם והרוג אחד פחות. האם את עדין מעדיפה את א"י השלמה על אפשרות זו?

 

רוב העם בישראל, רוב העם הפלסטיני ורוב ההנהגות של מדינות ערב תומכים בהסדר. הבסיס להסכם ידוע לכולם ובכל זאת הקושי להשיג זאת הוא אדיר. כנראה בגלל המטענים הכבדים שנובעים מהסכסוך, בגלל חולשת הרוב התומך מול המיעוטים המתנגדים מסיבות שונות. כמו למשל אליטה בין הערבים בישראל שרוצה מדינה אחת דמוקרטית ולא יהודית. כמו המתנחלים ואנשי ימין שרוצים מדינה אחת יהודית ולא כל כך דמוקרטית, במיוחד אם כצפוי יהיו כאן הערבים רוב או קרוב לכך. כמו החמאס שרוצה מדינה אחת מוסלמית ולא כל כך דמוקרטית ועוד.

 

קשה להאמין שתוכלי לוותר עתה על מפעל ההתנחלויות המרשים גם אילו היית משתכנעת שהוא מסכן את מטרותינו המשותפות, כלומר עם ישראל במדינה יהודית בא"י ישראל.

ולכן אם לא יקרה הנס, אולי נסתפק בכך שתכירי בכך שהמטרות הנ"ל חשובות לך לא יותר מלאחרים, כמוני למשל, שאת מוכנה לעשות למענן הרבה, בדומה לאחרים שחושבים אחרת ממך, שההיסטוריה של העם שכה חשובה לך חשובה לאחרים לא פחות. ולכן אם  בחרנו בדרך שונה משלך, לא בגלל אובדן ערכים בחרנו בה, לא בגלל שנאת מתנחלים והעדפת ערבים, אלא בגלל אמונתנו, המבוססת לא פחות משלך, כי זו הדרך להשגת מטרותינו המשותפות. ואם העם יחליט ונגיע לכך בעתיד, אולי זה לא יהיה כל כך רע לעם ישראל אולי אפילו טוב יותר מהאלטרנטיבות.

 

בברכה בועז