חמש שנים להתנתקות מעזה

 

4.8.10

 

ב"ה

חמש שנים אחרי... נקודות למחשבה ולדיון.

חמש שנים אחרי ההתנתקות, הוקרן במועדון של מעלה גלבוע הסרט "היינו כחולמים".

הסרט מתאר את  משפחת דמארי ממושב גן אור בגוש קטיף בחיי היום – יום בשנה האחרונה לפני התנתקות עד יום הפינוי. הוא ממחיש באופן בלתי אמצעי את כל מה שעבר על תושבי גוש קטיף בתקופה הקשה של אי וודאות. וגם אחרי חמש שנים הפצעים לא הגלידו. הדיון שהתקיים אחרי הקרנת הסרט העביר לנו כמה כאב ועצב יש אצל הנוער שנותק מנוף ילדותו.

אבל אי אפשר להימלט מדיון כללי ופוליטי על נושא ההתיישבות ביש"ע. מצד אחד, כל ממשלות ישראל עודדו או הסכימו - לפעמים לכתחילה ולפעמים בדיעבד -על הקמת ישובים במקומות שאף ממשלה לא רצתה לספח לגבולות מדינת ישראל. על רקע המחלוקות הפוליטיות בתוך מדינת ישראל, ויותר מאוחר על רקע של מו"מ עם הפלסטינאים, המדינאים שדרו למתיישבים מסר כפול: תתיישבו אבל אין שום בטחון שזו תהיה התיישבות קבע. הפרדוקס הזה, שקיים כבר 43 שנים, ידוע לכל ישראלי בכלל, ולכל מתיישב בפרט.

ניתן לחלק את המתיישבים לשלוש קבוצות:

-         המתיישב האידיאולוגי המאמין בכל ליבו שעצם ההתיישבות תקבע עובדות בשטח ותמנע כל נסיגה.

-         המתיישב שאוהב את המקום  ו/או את עצם הקמת יישוב חדש תוך עיסוק בחקלאות. הוא מאמין ש"יהיה בסדר".

-         המתיישב המחפש איכות חיים מחוץ לפריפריה במחירים זולים. הוא לוקח בחשבון שאולי יצטרך לעזוב תמורת פיצויים מהמדינה .

המשותף לשלוש הקבוצות הוא שההחלטה לגור  במקומות שהמדינה מסרבת להתחייב להחזיק אותם "לנצח" (אם המושג נצח בכלל קיים בפרספקטיבה היסטורית), היא באחראיות המלאה שלהם ובלקיחה בחשבון כל תסריט אפשרי, כולל פינוי.

חמש שנים אחרי ההתנתקות, ולקראת הבאות, הגיע הזמן שגם המדינאים וגם המתיישבים יפיקו לקחים וייקחו אחראיות על מעשיהם. על המדינאים לקבל החלטות על גבולות הקבע של מדינת ישראל ללא קשר למו"מ עם הפלסטינאים היודעים שהזמן עובד לטובתם. על המתיישבים לתכנן את צעדיהם תוך ידיעה שהם נמצאים במקום שבעתיד עלול לא להיות בתוך גבולות המדינה.

ההחלטות תהינה קשות וכואבות, אך על כולנו להתפקח. חכמים כבר לא נהיה כי ידוע ש"חכם לא נכנס למצב שפיקח יכול לצאת ממנו".

גיל אלכסנדר

 

 

4.8.10

 

גיל, שלום

     שמחתי לקרוא את דבריך.

     נכון שההתנתקות שלנו מעזה היה אירוע כואב, שהשאיר צלקות בחלק גדול מהעם – ולא רק אצל המפונים ותומכיהם. ההחלטה היתה חוקית ע"י ממשלת ישראל וראש הממשלה דאז, אריק שרון, היה מוכר כאיש נחוש בדעתו ובעל כושר ביצוע החלטי. בהתנתקות מגוש קטיף, אריק שרון טעה טעות גורלית, כאשר סירב לבצע את הפינוי בתיאום עם הרשות הפלשתינאית. לו עשה כן, חלק מהרכוש הציבורי היה עובר בצורה מסודרת לתומכי הקו הפרגמטי וניצחון החמאס היה נמנע או היה חלקי בלבד. עזיבתנו את עזה כצעד חד-צדדי, זיכה את החמאס בזרי הניצחון. תושבי הגוש המעטים שהתייחסו לפינוי כעובדה והכינו עצמם במועד, מסודרים כיום ללא הלם ונזק נפשי. חושבני שהתנהגותם של מנהיגי המתנחלים היתה עיוורת, משיחית ולא מציאותית. ישנם הרבה דוגמאות בהיסטוריה של מנהיגי עמים שבעיוורונם/אגו/פנטזיה הובילו עמם לאבדון. לאחר מספר חודשים של מאבק ציבורי ללא הועיל, מול נחישותו של אריק שרון, מנהיגים נבונים (מדינאים ולא פוליטיקאים) היו מתרכזים בלהכין את המחר בתחומי הקו הירוק ואזי, המפונים היו חוסכים מעצמם את הסבל, הכאב והאי-ודאות כהיום. אשמה כבדה רובצת על כתפיהם של מנהיגי המתנחלים אשר לא ניתחו את המציאות אז.

     לצערנו, אותם המנהיגים מובילים כיום את המתנחלים ביו"ש לאותו מבוך אומלל. מיד אחרי מלחמת ששת הימים, מעטים היו האישים בישראל שזעקו שעלינו לסגת מהשטחים הכבושים. ביניהם שני ענקים (לדעתי) מבני עמנו: ישעיהו לייבוביץ ודוד בן-גוריון. לא רק גילם, תבונתם וניסיונם, אלא בעיקר ראית הנולד הביאה אותם לזעוק את זעקתם לעזוב את השטחים. ברם, שיכרון הניצחון והכוח הובילה את הפוליטיקאים דאז ועד היום להעדיף את "ארץ ישראל השלמה" על  "עם ישראל השלם".

     אני מסכים עם המשפט המסיים את דבריך:  "ההחלטות תהינה קשות וכואבות, אך על כולנו להתפקח."  בפגישת הקבוצה בדולב, שמענו מאחד המנהיגים של המתנחלים את העמדה שעלינו להישאר ביו"ש, יחד עם הערבים, אך בלי לתת להם זכויות דמוקרטיות ("הם יצביעו לממלכת ירדן...").

     לא גיל, איש לא התפקח – כולל חברינו בקבוצה, ששנים רבות משתתפים במפגשים שמטרתם  לקרב בין העמדות. אך העובדות הן שכל אחד התבצר בעמדתו. לא שמעתי, לדוגמא, הסתייגות ולא התנגדות מצד חברינו על מעשי אלימות כלפי מסגדים, רכוש בכפרים הערבים או העדפת הוראת רב על פני הוראות מפקדי צה"ל.

     אינני איש בשורה ולא איש תקווה. כציוני עד היום, חושבני שאנו בדרך של ממלכת ישראל ששרדה 200 שנה בלבד.

משה סוקר

 

 

6.8.10

 

ב"ה

למשה סוקר

בדרך כלל אני קורא את הדברים הנאמרים ע"י החברים המקשיבים בינות המפגשים – ושמופצים לקבוצה ע"י עמוס, שמגיעות לו כל הברכות על המאמץ, הסבלנות, הנחישות וכו' – אבל אני רק קורא ולא מגיב. כבר למדנו שאנו מקשיבים, לא משכנעים, ומשתדלים להבין את החבר ש"כנגדו".

אולם על דבריך  משה, אני מרגיש צורך להגיב בקצרה מפני שגם הבאת עובדות הרחוקות מדיוק וגם התעלמת כליל מתפיסה ציונית-יהודית של השיבה לארץ ישראל, בניינה פיתוחה, קיבוץ הגלויות המופלא –שאתה הוא אחד המתקבצים הללו מדרום אמריקה בשנת תשי"ב- ומה הלאה אם בכלל קיים "הלאה כזה" או שכאן עלינו לעצור ורק להביט לאחור בגאווה, בצער או בגעגועים (מחק את המיותר...)

אז שתדע משה: דבריך " תושבי הגוש המעטים שהתייחסו לפינוי כעובדה והכינו עצמם במועד, מסודרים כיום ללא הלם ונזק נפשי" רחוקים רחוקים מהמציאות, ואולי ההפך הוא הנכון! דווקא הנאבקים  ש" שהתנהגותם ...הייתה עיוורת, משיחית ולא מציאותית" התאוששו מהר יותר, חזרו לעצמם – וממשיכים להיאבק על אמונתם ועל דמותה של המדינה!

דוגמא קטנה מיני רבות: משפחה שהתנהגה כפי שציפית, משה, התקשרה בשלבים מוקדמים עם מנהלת סל"ע, קבלה בית ועזבה את הגוש זמן רב לפני הגירוש- ראה את מצב ילדיהם, את ביעותי הלילה ואני מבקש לא לפרט.. נכון שיש משפחות שהסכימו ואף שמחו על המהלך, והם פזורים במקומות שונים, שמחים בחלקם וחלקם אף ירדו מן הארץ, אבל הרי לא אליהם אתה מתכון, שאתה שעשית צעד כה נועז ונדיר ועזבת הכל ובאת להשתתף בבניית מדינה שהייתה בחיתוליה כשהגעת...

מה רצית משה, שנארוז כולנו את עצמנו, נצא בגאון מאדמת ארץ ישראל שאותה הפרחנו ונלמד את  כל העולם כולו שארץ ישראל אינה בדיוק ארצנו  ושאולי בטעות הגענו לכאן??? (טעות בידך אם אתה חושב שמשנה למישהו בעולם הערבי ולא רק בו אם אתה יושב בחבל עזה, באשקלון או ביד מרדכי)

על כתפיהם של מנהיגי המתנחלים  לא רובצת אשמה כבדה על אשר לא ניתחו את המציאות אז.

להפך: הם עשו את המוטל עליהם והמצופה מהם ואני מתפלל שהכישלון הוא חד פעמי שניתן ללמוד ממנו ולנצלו למען עם ישראל, ארצו ותורתו.

משה, אני מוקיר אותך מאוד –ואתה יודע זאת, רק רציתי להזכיר לך שלא באנו לחברים מקשיבים כדי לחשוב ולפעול כמוך כדי שתוכל למחוא לעצמך כפיים ולבשר לכולם ש"התפקחנו"...

ואולי עלי לצפות ממך שאתה תתפקח ותבין שעם ישראל יותר גדול ממה שרבים חושבים, שיש לו תפקידים רבים בתוך עצמו ובעולם, שהדרך אינה סוגה בשושנים ולא הכל מתנהל כפי שהיינו רוצים וכו'...

אז כל טוב לך ולכולם והמון ברכות

מרדכי גרינבלט