10.8.08

יהודית,

בהמשך למפגש בניצן, את מוזמנת להפיץ את הכתבה לקבוצה.

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3578064,00.html

יעלי

יעל מיטל

כפר-הרא"ה

 

 

שלום עמוס

מעבירה לך קישור ל-ynet על חיילת שמבקשת סליחה שפינתה משפחות בגוש קטיף.

אשמח מאוד שתעביר לכל החברים.

התבוננות מעניינת מצד המפנים. הרבה חומר למחשבה.

תודה

יהודית

 

 

לחברים שלום

אני מעביר לכם קטע (כתובת באתר) אותו שלחה יהודית דגן

בעקבות המפגש שלנו בניצן

כל אחד יפרש את הסיפור של חיילת שפינתה אנשים מגוש קטיף עפ"י הבנתו, ערכיו ותפיסתו את הדמוקרטיה.

עמוס

 

 

13.8.08

שלום עמוס,

בסדנה של הבחורים, בניצן, ישבתי בין תדי למוטה.

תדי סיפר על הקיבוץ שלו שיושב על אדמת הכפר זייתא שנמצא מעבר לקו הירוק, הוא מוכן להחזיר לכפר את אדמותיו ואפילו להזיז את הקיבוץ שלו אם יהיה צורך. תדי, כידוע, פעיל ב"זוכרת" שמסמנים את כל הכפרים הערביים שנכבשו במלחמת העצמאות ומוכנים להחזיר את כל תושביהם וכל צאצאיהם לכפרים, אין לדעתו של תדי כל בעיה אם יהיו בישראל יותר ערבים מיהודים, ומתוך היכרותו הקרובה עם הערבים הוא משוכנע שיהודים וערבים יכולים לחיות ביחד בשלום ובשקט.

מוטה סיפר על היחסים הטובים שהיו לתושבי גוש קטיף עם ערביי עזה. תושבי הגוש הסתובבו בעזה בחופשיות, ערכו שם את קניותיהם, טופלו בטיפת-חלב והיו להם ידידים ערבים רבים. גם מבחינתו של מוטה אין כל בעיה אם יהיו בישראל יותר ערבים מיהודים.

שניהם מסכימים שלא צריך לפנות יישובים, יהודים או ערבים ואפשר לקיים יחסי שכנות טובים בין יהודים וערבים במדינת ישראל. אני מניח שהם חלוקים על אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל, אך ערבוב אתני מבחינתם הוא מתכונת טובה לשלום ארוך טווח.

אני רוצה להפנות אתכם למאמר של בן דרור ימיני בעיתון מעריב בשם "המוקש המולט-אתני", שיש בו מעט על מה שקורה במדינות שמערבבות את העמים השונים שבהן.

בסדנה, בניצן, הובהר לי שוב שהציונות האמיתית היא הציונות שאיננה מוותרת על מקומות קרובים לתל-אביב וירושלים, בעיקר אם יש להם עבר משמעותי יותר לעם היהודי. כלומר בית-אל חשובה כמו תל-אביב. לא ברור לי האם מוותרים על תל-אביב, כלומר מה עושים עם כל המקומות הלא-חשובים, כמו כל ארץ פלשת? כמו הגליל והנגב? כמו עמק הירדן? ומה היה הקשר בין רצועת עזה לארץ פלשת?

באנו לניצן ביום השנה השלישית לעקירה מגוש קטיף כדי להזדהות עם המגורשים ולא מספיק דיברנו על זה.

אני כואב את כאבם של עקורי גוש-קטיף, אבל צריך להפריד בין הכאב הפרטי לכאב הלאומי. מבחינה לאומית, אם חפצי חיים אנו במדינה יהודית דמוקרטית, אנחנו צריכים לשתף פעולה במציאת דרך לפנות יישובים יהודיים ויישובים ערבים כדי להפריד בין האוכלוסיות האתניות השונות, אם נמשיך לערבב אוכלוסיות לא נצא אף פעם ממעגל הדמים.

בברכה

דני מור

 

 

ב"ה

דני, שלום!

לא אמרתי ואיני מעלה על דעתי שיהיו בארץ יותר ערבים מיהודים! יחסים טובים עם ערבים יכולים להיות כשהם במיעוט, מקבלים את עובדת היותנו מדינה יהודית! אם אינם מקבלים זאת - אין להם כאן מקום!

דני, אתה יודע שאני מעריך אותך מאוד, ואני גם מבין שאתה יודע שלא אמרתי דברים אלו אלא דייקת אותם מתוך דברי. ההבנה הפעם אינה מוצלחת וצר לי שלא הובנתי כראוי.

בהערכה רבה.

מרדכי גרינבלט

 

 

שלום מוטה,

אני מבקש סליחה על שהבנתי לא נכון את דבריך.

האם גם על החרדים לקבל את "עובדת היותנו מדינה יהודית! אם אינם מקבלים זאת - אין להם כאן מקום!"?

בברכה

דני מור

 

 

14.8.08

רציתי להסב את תשומת ליבכם שהדיבור הזה על "הפרדה מוחלטת בין עמים וקבוצות אתניות", השאיפה "במציאת דרך לפנות יישובים יהודיים ויישובים ערבים כדי להפריד בין האוכלוסיות האתניות השונות," ועוד יותר מכך המונח "המוקש האתני" הם חלק מלקסיקון גזעני המניח שאדם ניכר על פי לאומיותו וכך מדורג הוא בעולם ההיררכי שבו יש שווים יותר ושווים פחות. כתוצאה מכך לא יוכלו בני אדם מעמים שונים לגור יחד. מוכר גם ממקומות אחרים. זהו פתרון קל כביכול אך איום ונורא מבחינת ערכי זכויות אדם המניחים שיווין וחירות בין אדם וכמובן כיבוד השונות (גם אם הם ערבים רחמנא ליצלן).

אמנון

 

 

15.8.08

אתה כופר בכך שאדם ניכר בלאומיותו. מה לעשות והבלגים שחיו יחדיו שנים רבות בשלום פתאום מגלים שהם בעצם שתי קבוצות אתניות יריבות וביוגוסלביה לשעבר, לפתע עמים שחיו שנים רבות תחת המכבש של רוסיה וטיטו, טובחים אחד בשני. ובגאורגיה ועוד. מה קרה?? האם זו נטייה לא טבעית של עמים, המוכתבת מלמעלה?? לא!!!

על אחת כמה וכמה לגבי עמים שחיו 100 שנה באיבה, (יהודים וערבים) ההולכת וגוברת עם הזמן, האם גם הם ימשיכו להתערבב אחד בשני ולטבוח אחד בשני, בתקווה שיום מן הימים הם ישלימו?

אני למשל לא רואה בערבים קבוצה נחותה מהקבוצה אליה אני משתייך, ותומך בהפרדה מוחלטת בשנים הראשונות. לאחר שנים של שלום יתרחש אולי תהליך טבעי, כמו בין שוויץ לאיטליה ולצרפת, כמו בין ספרד לצרפת, שאנשים מתחתנים בין העמים ועוברים מצד לצד וקבוצות קטנות מעם אחד מתיישבות בתוך עם אחר ללא בעיות. זה לאחר שנים של שלום ואחווה ביניהם.

לדעתי התפיסה של השמאל הקיצוני, מעודדת מתנחלים להמשיך ו"לכבוש" שטחים תחת הסיסמה אפשר לגור יחד, הערבים נמצאים באום אל פחם ואנחנו ביהודה ושומרון, הערבים מתרחבים בגליל ובוואדי ערה והיהודים ביהודה ושומרון, הנה לך מתכון קסם להמשך הסכסוך לעוד מאה שנה ויותר.

עמוס

 

 

לעמוס

אני מזועזע

האם הבנתי נכון מדבריך שאינך רואה בעיה בנישואי תערובת?

עזריאל

 

 

הרשו לי להוסיף מעט מחשבותיי.

רובנו, כך נראה לי, בעד זכות "השונות".

כמובן תוך שאנחנו מסייגים את הזכות ל"שונות" באי פגיעה באחר/ים או לכול הפחות בלא יותר מפגיעה נסבלת. (מי קובע?...)

זכות השונות עומדת, באותו התנאי, גם לקהילה ולא רק ליחיד.

מה לעשות וזכות השונות מתורגמת לא פעם לרצון ב"עליונות" ולהוכחתה ע"י הכרעת האחר.

על בשרינו "חווינו" זאת.

אצלנו, בחלקת אלהים הקטנה שלנו, החיכוך בין "השונים" מלווה במאבק בלתי מתפשר על הריבונות.

יש מאיתנו שמציעים לוותר על הייחוד ועל השונות כדרך לישוב המחלוקות.

זו גישה נאיבית עד מסוכנת.

יש מאיתנו, מתוך תחושת חוסר ברירה ו/או שליחות אלוהית, שמחפשים להביא להשלטת הריבונות המכסימלית והכרעת האחר.

זו גישה משיחית ומסוכנת.

האתגר – איך שומרים על הייחוד והשונות שלנו ועל הערכים שנוצקו לאורך דורות, תוך כדי שמירת צלם אנוש, שלנו ושל האחר.

איך עושים זאת תוך ידיעה שסכסוך הדמים עלול שיעיב על חיינו וימשך גם ימשך?

לעזריאל

אני מבין את חששך מ"נישואי תערובת". האם יביא לאובדן הזהות?

דיברנו בעבר על רות המואביה.

נדמה לי שבתקופות קודמות קיבלנו את רות בסובלנות ובגמישות יותר מאשר היום.

ירבו כמוהה!

שבת שלום

חיימי שניידר

 

 

שימו לב!! ילדי כל העולם לובשים "ג'ינס", אוכלים מקדונלד,

משוחחים יחד באינטרנט, מעשנים את אותו חומר, טסים לאותם טיולים,

מיישמים חיים של חופש כולל לאהבה ומין ללא איסורים,

מחפשים אמת ומשמעות בכל הדתות בדרכים רוחניות שונות,

מערבבים שפות אוכלים מאכלים מכל הסגנונות.

כל הדעות שאני שומע כאן שייכים לדור החושך שעבר,

כל האנושות כולה מתחדשת אל האור השוכן בלב כל אדם.

הדתות, ההבדלים, הגזענות, פשטו רגל ומשמעות.

הכל הולך אל האחד והאחדות.

חברה

תביטו קדימה ממבט עינם של ילדי העתיד

כל טוב

ירון ימיני

 

 

זו אותה השמש

אותם שמיים אותם המים

אותו עולם אותם חיים

באותה בועת אוויר אותה כולנו נושמים

זו אותה תזונה אותה הפרשה

זו אותה נשימה אותו כח מנשים

העיקר הוא משותף לכולנו לאנושות כולה

יום לידה ויום מיתה טיפשות גם החוכמה

מדברים בשפות שונות אך אומרים את אותו דבר

מתפללים באמירות שונות אך מבקשים את אותו דבר

ומעל לכל זה אותה זהות עם הדבר השוכן בלב כל אדם

זה אותו האור החבוי בתוכננו זו אותה אמת חרישית דוברת אהבה צדק ושלום

למה אנו מתעקשים בבורותינו להנציח את ההבדלים את ההפליה הגזענית שהיא בעוכרינו

למה להיאחז בכל הדברים חסרי הערך בעבורם אנו הורגים ונהרגים

זהות האדם עם כל קבוצה שפה או דת בעצם מוציאה אותו מהאנושות האנושיות מהאלוהים שהוא אחד

אהבה אחת יצרה את כולנו אז בואו נתאהב שוב באהבה ומתוכה נאהב את כל שהיא ילדה

ללא הבדל גזענות או הפליה

הערכה כבוד שלום וסגסוג

כל טוב משיפעת הטוב והמטיב

ירון ימיני

 

 

שירו של ירון

מזכיר לי את שירו של ג'ון לנון – "דמיין"

מקוצר זמן, אני מצרף דברים שכתבתי בהקשר לכך על פרשת "דור הפלגה" בספר בראשית. והמבין יבין:

"כל הארץ שפה אחת ודברים אחרים". לכאורה, מצב אידיאלי. חזון אחרית הימים, עליו כתב ג'ון לנון בשירו המפורסם "דמיין":

דמיין שאין מדינות

- זה לא דבר קשה -

שום דבר להרוג או למות למענו,

והיעלמות כל הדתות;

דמיין את כל האנשים

חיים חיי שלום.

מה רע בכך שכל האנושות חיה בשלום כזה? מה לא טוב באחדות שלמה שבה כולם מדברים באותה שפה ואף מביעים את אותה דעה? אחדות שאין בה שום חלוקה לעמים ולסיעות? וכי טוב יותר המצב שבו בכל מקום בו נפגשים שני יהודים קמות שלוש מפלגות?! הרי אותה גלובליזציה כלל עולמית יכולה רק לתרום לקידומו של הסחר העולמי ולשמור על השלום בין המדינות!

רמז לתשובה נמצא בפסוק הבא: "ויהי בנוסעם מקדם". לא נאמר לאן נסעו ומה היתה מטרתם? הרי אפשר היה לכתוב שהליכתם היתה 'לפאתי מערב אחורה...'. אולם הדבר היחיד שידוע הוא מאין הלכו, והדבר אומר דרשני. ואכן כך נאמר גם על לוט, בן אחי אברהם העברי: "ויסע לוט מקדם" – "שהסיע עצמו מקדמונו של עולם". הנסיעה 'מקדם' היא ניסיון לברוח מריבונו של עולם ומכל מה שקדם לעולם ונמצא מעבר לו. אותו 'מקדם', מסתבר שהוא הנזכר בפרשת בראשית: "ויטע ה' א-להים גן בעדן מקדם, וישם שם את האדם...". וראה זה פלא, בדיוק במילים אלה פותח ג'ון לנון את שירו:

דמיין שאין גן עדן

- זה קל אם תנסה -

שאין שאול תחתינו,

ממעל דוק עבה;

דמיין את כל האנשים

חיים בשביל היום...

דור הפלגה הוא דור של 'כאן' ו'עכשו'. אין מקור ומוצא בעבר הרחוק, ואף אין שאיפה אל העתיד ואל הנצח. אין עם ואין היסטוריה. אולם דבר אחד יש בידו: יכולת טכנולוגית. מן החימר הם לומדים לעשות חומר לייצור לבנים. בלבנים המלאכותיות הם משתמשים כמו באבני בנין טבעיות. במקום לחיות חיי טבע בכפר, בונים הם להם עיר, ובה מגדל המתיימר להגיע אל השמים ולנהל משם את העולם.

חברה אנושית מלוכדת ומגובשת, אשר אין לה מורשת עבר, ואין עיניה נשואות אל חזון העתיד, מה נותר בידה כאשר נגלה אליה סוד הפיתוח הטכנולוגי? שיגעון גדלות אוחז אותה. היא משקיעה את כל המרץ בהקמת גורדי שחקים אדירים, המביאים את כל הבא בשעריהם לידי התפעלות ממעשה ידי האדם. "קדמונו של עולם" נשכח, ולא נותר אלא לומר: "יתגדל ויתקדש שם האדם...". כך אומרים להם בני הדור: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם...", ממעשה ידינו להתפאר.

סופו של הגולם הטכנולוגי, שהוא קם על יוצרו. במקום שהאנושי שבאדם יעמוד במרכז, והטכנולוגיה תעמוד הכן לשירותו, נוצר מצב הפוך. האדם הופך להיות עבד למירוץ של הפיתוח הטכנולוגי. ערכם של חיי אדם מתחיל להימדד על פי מה שהם מסוגלים לייצר, ואדם בלתי יצרני, שיצא ממעגל העבודה, נדחק לשולי החברה כאדם מיותר. נפילת לבינה (או מניה בבורסה) היא ידיעה מצערת, בעוד מותו של אדם מהתקף לב ומעומס עבודה נדחק לשולי החדשות (כרזה במפעל: "אסור לעשן! העישון גורם מחלות. מחלות פוגעות בייצור"). כל זאת, עד שבא הקב"ה ומחריב את המגדל ואת כל התרבות שנוצרה סביבו.

על כך באה נבואת ישעיהו (פרק ב'):

ותימלא ארצו אלילים, לעשה ידיו ישתחוו, לאשר עשו אצבעותיו. וישח אדם וישפל איש... כי יום לה' צב-אות על כל גאה ורם ועל כל נישא ושפל... ועל כל מגדל גבוה ועל כל חומה בצורה... ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא...

שבת שלום

עזריאל אריאל

 

 

תוספת קטנה ל:"שום דבר להרוג או למות עבורו"

מעשה באיכר שהלך לטייל ביער.

מצא האיכר ציפור פצועה שוכבת על אם הדרך. הציפור גססה.

שאל האיכר את הציפור: "האם ברצונך שארפא אותך?".

"בודאי", ענתה הציפור, "וכי מי לא רוצה לחיות?!"

"ומה תתני לי אם ארפא אותך?" שאל האיכר.

"כל מה שתבקש" ענתה הציפור, "וכי מה יקר יותר מהחיים?!"

לקח האיכר את הציפור לביתו וריפא אותה.

לאחר שחזרה לאיתנה וכבר יכלה לעוף, הגיע זמן התשלום.

"מה תרצה שאתן לך תמורת הצלת חיי?" שאלה הציפור את האיכר.

"את כנפיך" ענה לה האיכר.

"זאת לא אוכל לעשות" ענתה הציפור, "אם לא אוכל לעוף אין משמעות לחיי".

"אם כך" ענה האיכר, "עופי לך לדרכך, ודעי שיש דברים יקרים מהחיים".

אם אין שום דבר למות למענו, אין גם שום דבר לחיות למענו.

יואב ברק