לחברים שלום

אני מעביר לכם את סיפורו של תדי כ"ץ, אירוע שעבר על חברים שלו.

שיפטו את הדברים עפ"י הערכים שלכם.

עמוס

 

עמוס יקירי,

אני מעביר לך ככתבו וכלשונו מה שקיבלתי מידידי, בסאם עראמין, מן הכפר ענאתה, שאת בתו בת ה – 10 רצחו חיילי צה"ל לפני קצת פחות משנתיים.

נראה לי שחומר זה מדבר בעד עצמו בהקשר למפגשנו הקרוב בניצן.

להתראות,

תדי

 

 

בר-מצווה פלשתינית

 

בסאם עראמין, ענאתה, 22.7.08

 

הבן שלי ערב הוא בן 14. שנה מבוגר יותר מהגיל בו היהודים הישראלים חוגגים את הבר מצווה שלהם. הטקס הזה בתרבות היהודית הוא המעבר שמסמן את הכניסה של הילדים למציאות ולאחריות של עולם המבוגרים. בשבוע שעבר, הבן שלי עבר חוויה שהיא הבר מצווה הפלשתינית.

 

היה זה יום שישי יפה בתאריך 12 ביולי כאשר ערב בני נסע יחד עם החברים שלו לחוף הים בטבריה. בימים שלפני הנסיעה הוא ניסה שוב ושוב לשכנע אותי להרשות לו לנסוע. בהתחלה סרבתי. הוא צעיר מידי מכדי לנסוע בקבוצה ללא ההורים שלו. אבל אז נזכרתי בחרטה שחשתי ואני עדיין חש בעניין המוות של הבת שלי אביר.

אביר היתה בת עשר כאשר היא נהרגה ע"י כוחות הכיבוש הישראלי ב-16 בינואר 2007 בחזית בית הספר שלה בענתה. באותו בוקר, כאשר היא ביקשה את רשות אמה ואת רשותי לשחק עם החברות שלה אחרי הלימודים, סרבתי. אמרתי לה: "אל תחשבי אפילו על לחזור הביתה מאוחר. חזרי הביתה מייד אחרי הלימודים על מנת שתלמדי לקראת המבחנים שלך" והיא ענתה לי. תשובתה היתה המילים האחרונות שאי פעם שמעתי ממנה: "אני כן אחזור מאוחר" היא כעסה עלי. היא אכן אחרה באותו יום, אבל לא בגלל שהיא שיחקה עם החברות שלה. כדור של סיור של מגב מצא אותה, והיא כבר לא חזרה הביתה. אני מתחרט שסרבתי לבקשה, בלי שידעתי שיהיה זה יומה האחרון.

כאשר ראיתי כמה ערב רצה ללכת, חשבתי על אביר ונתתי את רשותי שילך, בתנאי שהוא ישגיח וייזהר על עצמו ויהיה איתי בקשר טלפוני כל הזמן.

ערב והחברים שלו: רפעת, סלח ומוחמד הכינו את עצמם לכבוד היום על החוף. האוטובוס עזב בשבע בבוקר. על האוטובוס היו 45 נוסעים. ביניהם רפעת ותשעה נערים נוספים בני ארבע עשרה עד שבע עשרה. השאר היו משפחות עם ילדים וקבוצה של בנות בנות גילו של ערב. כולם אזרחים של מדינת ישראל עם תעודות זהות של מזרח ירושלים. שמחתי כששמעתי את השמחה עולה מתוך שיחות הטלפון שלו אלי משך הנסיעה. ערב אהב מאוד את אחותו אביר. המוות שלה היה נורא במיוחד עבורו, האח הבכור. שמחתי לשמוע שוב שמחה בקולו.

 

באחת עשרה וחצי בלילה התקשר ערב ואמר שהם בדרך חזרה והוא יהיה בבית תוך חצי שעה. השעה אחת עשרה וחצי עברה והוא לא חזר. בשעת חצות התקשרתי כועס, מפני שהוא מאחר כל כך. הוא ענה בקול מהוסה שהקפיא אותי.

יש כאן הרבה חיילים. המשטרה עצרה את האוטובוס, אנחנו לא יודעים למה. אנחנו בירושלים. החיילים ביקשו שלא נדבר בטלפונים אתקשר מאוחר יותר. הוא סגר את הטלפון. לא ידעתי את המיקום המדויק של האוטובוס והייתי במצב נוראי של אי ידיעה מה קורה עם הבן שלי. צלצלתי אליו ולא היתה תשובה. הוא ענה רק אחרי שעה וחצי. "אנחנו עכשיו בתחנת משטרה. הם עיכבו את כל נוסעי האוטובוס והם בודקים את כולם. אסור לנו לדבר איתך. הם ישחררו אותנו בקרוב. ושוב הוא טרק את הטלפון.

 

אי אפשר לתאר במילים את מצבי בכל אותן שעות כאשר אני מחכה לשיחת הטלפון הבאה שלו ומת מפחד שהשיחה הבאה לא תבוא. בשעה שתיים וחצי אחר חצות הוא התקשר שוב על מנת להגיד שהם בתחנת מעצר מסקובייה במרכז ירושלים. שאלתי למה הם מעוכבים והוא ענה שהוא לא יודע. אמרתי לו: לך לחייל ותגיד לו שהוא חייב לדבר עם אבא שלך מפני שאבא שלך אינו יודע איפה אתה והוא דואג לך. הוא ענה שהוא פוחד לגשת לחייל. החיילים כבר היכו חלק מהנערים מפני שהם דיברו. הדיבור היה אסור. אבל אני סומך עליך אבא" אמרתי לו שהוא אמיץ ושהוא לא צריך לפחד מהחיילים. "דבר איתו בעברית" אמרתי לו. אני לימדתי אותם עברית מגיל צעיר. יכולתי לשמוע את ערב הולך לחייל ואומר לו: "בבקשה, האם אתה יכול לדבר אם אבא שלי?" אבל החייל אמר לו לשתוק ולסגור את הטלפון. "אם אבא שלך רוצה לראות אותך, תגיד לו שיבוא לכאן". אני לא הייתי עצמי באותו רגע, וצרחתי בקול הכי חזק: "אתם רוצחים, איפה הבן שלי. האם אתם רוצים להרוג אותו כפי שהרגתם את אחותו לפני שנה?" אמרתי לערב להפעיל את הרמקול של הטלפון כדי שהחייל יוכל לשמוע מה יש לי להגיד. אבל היתה לו עין טובה יותר ממני כדי להבין את המצב והוא אמר לי: אבא, אל תדאג, אני בסדר, הם הולכים לשחרר אותנו בקרוב. אדבר איתך בקרוב. והוא סגר.

בשעה שלוש לפנות בוקר כוחות הכיבוש הישראלי שיחררו את הקבוצה. אני הייתי על קוצים עד השעה שלוש וארבעים, השעה שבה הוא הגיע הביתה. הוא היה מותש. אמרתי לו ללכת לישון ושנדבר בבוקר. הדבר החשוב ביותר היה שהוא חזר בשלום.

 

ביום שלמחרת חזרתי מהעבודה בערב ומצאתי את ערב ואת רפעת בבית ומהם שמעתי מה קרה.

 

באזור התעשייה של ואדי ג'וז בירושלים, קבוצה של כוחות מיוחדים של הצבא, רכובים על אופנועים, מלווים במשטרה וצבא עצרו והשתלטו על האוטובוס שנוסעיו היו כאמור תושבים חוקיים של ישראל בדרכם הביתה.אחד החיילים אמר שכל מי שיזיז את הראש יחטוף כדור בראש. ערב אמר לי שבאותו רגע הוא חשב על אחותו שבאמת חטפה כדור בראש.

החייל המשיך ואמר שהם שייכים לכוחות הביטחון הלאומי של ישראל. לאחר מכן הוא ביקש שכל הבחורים הצעירים, היו שם עשרה במספר, יפשטו את בגדיהם בעודם באוטובוס, בפני הנשים והנערות. לאחר מכן הוא הוריד אותם בזה אחר זה וציווה עליהם לשכב על האדמה המלוכלכת שעליה אבנים וחתיכות זכוכית. הם התחילו עם אחמד שהוא בן שש עשרה. לאחר מכן כל שאר הגברים הוכרחו להתפשט ולצאת מהאוטובוס ולשכב על האדמה. אחד מהם נפצע בבטנו מחתיכת זכוכית.

ערב שאל אותי: "איך הם יכולים לבקש מגברים צעירים להתפשט בפני נשים. אין להם ערכים?"

שאלתי אותו: האם אתה חושב שבכלל יש להם איזה שהם ערכים בסיסיים"?

הוא ענה ללא היסוס: אין להם כל ערכים. הסברתי לו שהשפלה ע"י ערטול כפוי לא קרה רק לחבריו. זוהי בעיה ארוכת שנים של הצבא הישראלי. כאשר היינו בכלא ללא שום דרך להגן על עצמנו, הסוהרים היו נהנים הנאה סדיסטית מהמצב בו הם ראו אותנו ערומים ומושפלים.

ערב, הצעיר בנערים, נשאר באוטובוס עם הנשים והילדים. ואז אחת מהחיילות עלתה על האוטובוס, קראה לחייל אחר במילים: עקיבא, תביא את הכלב.

ערב אמר שבהתחלה הוא חשב שעקיבא הוא עקיבא שרון החבר שלי בארגון "לוחמים לשלום" שחבר גם בארגון "שוברים שתיקה" ארגון שפירסם את הדרך הברברית והפושעת של הכוחות הכובשים בחברון. ערב לא היה כל כך מפוחד מהכלב הצבאי משום שחשב שעקיבא, שאותו הוא מכיר, ילווה את הכלב. אבל אז הוא ראה שהעקיבא הזה איננו מי שחשב והוא לא דמה לו בשום דרך לבד משמו הפרטי.

החייל הזה הפנה את הכלב לכיוון הנשים והילדים ומשך אותו מהן רגע לפני שנגע בהן. הוא נהנה מעצמו כאשר מארגנת הטיול, אום שמס, התעלפה והוא חייך כאשר שני ילדים בני ארבע וחמש השתינו מפחד. החיילים בדקו את כולם ואפילו בדקו בדיקה יסודית תינוק צעיר מגיל שנה. הם אפילו פוחדים מהתינוקות שלנו אמר ערב בבדיחות בתדהמה. הם קיללו אותנו במילים הכי מכוערות שיכלו להעלות על דעתם. הם ממש גזענים. אחד מהם אמר שכל הערבים הם זבל. לכל הנוסעים באוטובוס היתה זכות מלאה, כאזרחי ירושלים, לנסוע לאן שהן רוצים בתוך שטח ישראל.

אמרתי לבן שלי: לא כל הישראלים הם כאלה. יש ישראלים מעטים שלא הושפעו מהגזענות. אבל אתה צודק, הצבע הקולקטיבי של הישראלים הוא צבע גזעני.

לא פלא שהאו"ם הגדיר את הציונות כתנועה גזענית לפני שלושים שנה. נכון שהחלטה זו בוטלה מאוחר יותר. אבל הגזענות נמצאת עמוק מאוד בחברה הישראלית. הרוב לא רואה את האפליה המתמשכת נגד תושבי רצועת עזה והגדה המערבית כגזענות אלא כהתנהלות הכרחית שנובעת מצרכי ביטחון. אבל לפחות, כמה אנשים בחברה הישראלית רואים את האמת המבישה כפי שהיא באמת, ללא ניסיון להלבין אותה. והם אינם לבד. לאחרונה, משלחת של פעילים למען זכויות אדם, עורכי דין ושופטים מדרום אפריקה, מדינה שסבלה מאפרטהייד, ביקרה באזור. הם הצהירו שמה שהם ראו בישראל היה הרבה יותר מהפרדה גזענית. זוהי גזענות שהמדינה והממשלה אחראיות לה והשלטונות הם המעצבים את המדיניות הזאת נגד הפלשתינים.

 

ערב המשיך לשאול למה החיילים הישראלים עשו מה שהם עשו לפלשתינים. בשלב מסוים חשבתי שהוא עומד להתפוצץ מזעם. הקול שלו השתנה והוא אמר משהו לגמרי לא צפוי: "הלוואי שהיית שם איתנו אבא. אני בטוח שאתה היית מלמד אותם לקח ומונע מכולנו את חוסר הכבוד שכפו עלינו. היית מדבר אליהם בעברית וגורם להם להבין שהם טועים, כמו שאתה כל הזמן מדבר אל החיילים במחסומים. כמו בפעם ההיא שחייל צעק עלינו בוואדי נא במחסום כאשר הלכנו לבקר בגליל. אז, דיברת איתו והוא התנצל ואמר שהוא מקווה שנוכל לחיות בשלום ביחד.

 

ואז הוא אמר משהו מפתיע עוד יותר: אני רוצה שאתה תיקח אותי איתך להרצאות שלך בישראל. אני רוצה לספר לישראלים על ההתנהגות של החיילים שלהם בלילה. שאלתי אותו אם הוא רציני. ערב תמיד תמה למה אני כל כך רוצה לדבר עם הצד השני ולשבת עם ישראלים בפורומים כמו הפורומים של לוחמים לשלום. עכשיו הוא התעקש שאקח אותו איתי. הוא אמר: הם חייבים לדעת מה קרה. ההורים של החיילים האלה יכולים לאסור על הילדים שלהם להתנהג כך כלפי נשים וילדים.

 

אירוע משפיל אחר היה שהחבר של ערב, סלח, היה צריך לשירותים. הוא ביקש שוב ושוב לקום מתנוחת השכיבה על הבטן כשהוא על האספלט וללכת לשירותים. עקיבא סרב לבקשה בכל פעם. סלח דיבר בשקט עם רפעת שהיה משותק חלקית ביד וברגל. והם החליטו שרפעת יבקש ללכת לשירותים ושסלח יתנדב לעזור לו בגלל המוגבלות שלו. לבסוף עקיבא הרשה לרפעת ללכת ולסלח לעזור לו, בתנאי שסלח עצמו לא ישתין או יותר מזה. סלח לא ידע שהמגנים על מדינת ישראל עקבו אחריו. ובאמצע ההשתנה עקיבא התחיל להכות אותו בפנים וברגליים כדי שהאחרים יראו מה קורה למי שמפר את הפקודות של החיילים הישראליים. אני רוצה להזכיר שוב, שסלח ורפעת הם תושבים חוקיים של מדינת ישראל.

מה שקרה היה משפיל מאוד ומבייש מאוד אבל אמת. שאלתי את ערב: האם הם התנצלו כאשר לבסוף הם שחררו אתכם?

הוא ענה: בטח שהם התנצלו. הם אמרו, יופי, הייתם ערומים בחוף הים בטבריה ביום והייתם ערומים בחוף הים בוואדי ג'וז בלילה. עכשיו תסתלקו.

הוא חזר על המילים האלה בהבעה של אירוניה. הבעה כזאת לא ראיתי מעולם על פניו. וחשבתי לעצמי באותה מידה של אירוניה שהיום הוא הפך להיות גבר.

 

 

תגובות

 

 

23.7.08  7:45

נראה לי שיש לטדי חולשה לסיפורים בעלי אמינות מפקפקת.

לפני שאנסה בכלל לשפוט את הדברים לפי הערכים שלי הייתי רוצה לקבל דו"ח על חקירת העובדות מגורם אובייקטיבי.

יואב ברק

 

 

23.7.08  11:21

בס"ד

הכפר ענתא בו מתגורר ידידך יושב על אתר מקראי בשם ענתות. בשנת 1982 הוקם בסמוך יישוב יהודי בשם זה. הכפר היה ממוקם בדרך העתיקה היורדת מגבע אל עין פרת - (היום כ-5 ק"מ ממזרח לכביש 60 בקטע בין ירושלים לרמאללה). לפי הסברה, מקומה של ענתות הקדומה, עיר הלויים בתחום נחלת שבט בנימין שבה נולד ירמיהו הנביא, הייתה מצויה בגבעה "ראס אל-חָרוּ‏‏בָּה‏" - גובה 748 מטר - הנמצאת היום בכפר ענתא.

ידידך יושב אם כן על אדמה עם שורשים יהודיים עמוקים הנזכרת פעמים רבות בתנ"ך וכדאי שיברר לעצמו בעקבות איזה כיבוש הוא היגיע לשם.

מה שמכונה בפיו "הכיבוש הישראלי" הוא בעיני התנועה לשיבת ציון.

בתחילת דבריך כתבת שחיילים ישראלים רצחו... מזעזע בעיני לראות כך את הדברים. יש כאן מבט חסר כל אהדה למציאות הישראלית  וראייה חד צדדית  של הדברים מהצד הפלשתינאי.

החיילים הישראלים הם לוחמים המגינים על עם ישראל במאבק מול הערבים. אופי המאבק מורכב ומסובך ומאופיין באכזריות רבה מצד הערבים שמחפשים כל דרך לפגוע בנו. במלחמה יש נפגעים. מצידינו ישנו ניסיון לפגוע ככל האפשר במפגעים עצמם ולא בסתם אזרחים אך לא תמיד הדבר אפשרי. מכאן ועד הכינוי רוצחים הדרך ארוכה.

לגבי התיאורים במכתב, שכותבו מעיד על עצמו שישב בכלא ומן הסתם יש תיק שרצים התלוי לו.

ראשית אני ספקנית גדולה לגבי הדיווחים הללו, נתקלתי ביותר מדי תיאוריים שקריים שנמסרו ע"י ערבים.

במציאות הפוכה היו הילדים שנסעו לים הופכים לשבויים שגורלם לא נודע או מומתים בלינץ' כזה או אחר. עיין בתיאור חוויותיהם של מי שבטעות נקלעו לכפר ערבי... המחסומים כידוע נועדו למנוע פיגועים והם אף מצליחים בכך פעמים רבות. אם היתה אכזריות מיותרת מצד חיילי צה"ל בהחלט אין לה מקום אך יש לברר את הנסיבות לאשורם.

גם ביטויי השנאה שנשתלחו תוך כדי המכתב מעידים על מי עומד מולנו. בעיניו רק מי שמוכן להתחבר באופן מלא לראיית הדברים בעין פלשתינית תוך וויתור על המבט  היהודי בנושא - לו יש מקום.

הלוחמה לשלום כאן נראית בעיני כ"שלום עליך נפשי" (ולא להתראות...). כואב וחבל.

מיקי דגני

 

 

24.7.08   8:27

ב"ה

עקרונית רצח הוא רצח. אם במזיד או ברשלנות אדם או חייל הרג אדם תמים זהו רצח. בחברה הישראלית רצח הוא אסור פסול מזעזע ונורא. אך למדנו שגם להלבין פני חברו הוא סוג של שפיכות דמים או רצח. וזה מה שנעשה לחיילי מגב במקרה זה.

שאלת היסוד במקרה הזה היא מה הגישה הכללית לאירוע. האם הכיבוש לא לגיטימי וממילא ההתנגדות היא לגיטימית או שמדובר בריבונות לגיטימית ומוסרית של עם ששב הביתה למולדתו ההיסטורית וממילא ההתנגדות היא מרי אלים ורצחני ולא מוסרי תוך שימוש ציני בילדים. על כן לא כדאי להסיט את הויכוח העקרוני לשאלות צדדיות אף שהן טרגיות. אבל היות ומנגנים ברגישות המוסרית שלנו ומשתמשים בה באופן ציני למטרות אידיאולוגיות כדאי שנכיר את מורכבות האירוע.

מר עראמין מספר את סיפורו האישי בכישרון תעמולתי רב. מר עראמין הוא פושע שישב בכלא 7 שנים בגלל פעילות רצחנית. לאחר שחרורו הצטרף לארגון "לוחמים לשלום" המתוקצב ע"י מרכז פרס לשלום. הנ"ל מחובר לכל אמצעי התקשורת השמאלנים (כולל מכובדנו גדעון לוי). וסיפורו הופץ ושוחזר מעל כל במה שמאלנית אפשרית. ראה חיפוש בגוגל "עביר עראמין" או "בסאם עראמין".

הגרסה הרשמית מתארת אירוע שונה במהותו. ג'יפ של מג"ב נכנס לכפר במסגרת תצפית שערך. הם נתקלו ב"הפרות סדר" חמורות ובהפגנות אלימות. כל ארבעת שוטרי מג"ב שהיו מעורבים בתקרית נחקרו באזהרה. השוטרים הודו שירו כדורי גומי והשתמשו באמצעים לפיזור הפגנות לעבר מפרי סדר במקום, אך הכחישו שפגעו בילדה. הם טענו שפתחו בירי כדורי גומי משום שחששו שיבוצע בהם לינץ', ושפגעו רק בשניים מהמשתתפים בהפרות הסדר.

פרקליטות מחוז ירושלים סגרה את תיק החקירה ללא הגשת כתבי אישום, מפני שצוות החקירה הגיע למסקנה כי לא ניתן לקבוע אם הילדה נהרגה מקליע גומי שנורה על-ידי השוטרים או מאבנים שלטענת השוטרים נזרקו לעברם על ידי צעירי הכפר.

[1]מהבדיקה עולה, כי עביר עראמין בת ה-10 מתה כנראה מהדף של רימון הלם או מפגיעת אבן. מותה של עביר עראמין בת ה-10, לא נגרם ככל הנראה מירי כדורי גומי של שוטרי מג"ב. לדברי מקורות במשטרה, "מבדיקה שערך הפתולוג המשטרתי עולה שהיא נפגעה מחפץ קהה, אולי אבן שנזרקה במקום ואולי אפילו מהדף של רימון הלם" ".[2] בגופה של עראמין לא התגלו פצעי ירי חי, וגם הסבירות שנפגעה מכדור גומי מוגדרת נמוכה מאוד, שכן "הפציעה שהביאה למותה לא היתה פגיעה נקודתית, אלא פגיעה לרוחב הגולגולת, שאינה מאפיינת ירי גומי".

אם אכן מדובר בחשש שיבוצע בהם לינץ' הם היו צריכים להשכים ולהורגם. פעולה זו הינה מוסרית וללא כל דופי. ומדינת ישראל מחויבת להעניק צל"ש לשליחיה הנאמנים.

מיקי דגני

 

 

24.7.08  8:44

תודה מרובה ליואב ברק על האבחון המקצועי והאמין שלו לגבי "חולשתי". איזה מזל מן השמים שנפל בחלקי, על אבחון כה מדויק...

ההתעסקות ב"חולשה" שלי היא בהחלט דרך מקורית ביותר להתנער לחלוטין מן הנושא עצמו.

אפשר להמשיך ולאמץ זאת כשיטה לגבי עוד ועוד תופעות ומקרים לא נחמדים, כמו הירי על האיש הכפות בכפר נעלין – להטיל את האחריות ו/או האשמה על מי שמביא לך את הסיפור וחסל...

מסקרן אותי לדעת מיהו בדיוק הגורם ה"אובייקטיבי" שיואב כה רוצה לראות את הדו"ח שלו: אהוד אולמרט? אהוד ברק? הרמטכ"ל אשכנזי? ואולי איזה גנרל "אובייקטיבי" אחר?

אני מנסה להתייחס לדבריו של יואב ברק כאל סתם עקיצה, כי אינני רוצה אפילו להעלות על הדעת שזוהי, אכן, התייחסותו הרצינית של מישהו אל העניין עצמו.

ושניפגש גם בשמחות,

תדי כ"ץ.

 

 

24.7.08  16:02

כאשר רוצים לטפל בנושא הדורש טיפול צריך

א. לבדוק את אמינותו.

ב. לבדוק את סך המקרים שיש והאם זה פרומיל בודד, אחוז בודד, או אחוזים רבים ובהתאם - לדעת האם ואיך לטפל.

נראה לי שהצד המשייך עצמו לחלק השמאלי של המפה, במדינתנו, מצליח לגרום לכך שאנשי הימין:

א. מתנצלים על מציאות שכלל לא בטוח שהיתה.

ב. מתעסקים במשהו חסר פרופורציה לחלוטין.

להבנתי:קיימת אוכלוסייה בין הירדן לים שנגועה בהיבטים איומים ונוראים בכל מיני התנהגויות אישיות ולאומיות ומשווים אותה לא עלינו לאוכלוסיה אחרת שאם בכלל יש בה את אותם פגמים אז זה כלל לא נמצא על אותה סקלה ואינה נראית באמצעים רגילים מלבד במשקפת מגדילה מאד.

לכן לדעתי לא בטוח שכדאי כלל להגיב.

בברכה

יוסי נצר

 

 

ב"ה כ"א בתמוז תשס"ח  24.7.08

אינני מכירה את מידת האמינות של הכותב, אינני יודעת מה היו נסיבות מותה של ילדתו בת העשר אביר, ואינני יודעת דבר על הגורמים לעיכוב האוטובוס של המטיילים. אנחנו למודי מניפולציות מקוממות ומתסכלות החל מסיפורי הילד א-דורה וג'נין ג'נין המפורסמים, וכלה בסיפורים פחות מפורסמים המוכרים לי מידע אישי. מקוממים גם הדברים של בסאם על הגזענות במיוחד על רקע הפיגועים, היריות על יישובינו, ההתעללות הנפשית במשפחות של שבויים וכו' וכו'.

אבל הסיפור הוא נורא. היה קשה לקרוא אותו. ואפילו אם רק חלק ממה שנכתב בו נכון, יש לנו בעיה קשה ביותר. הלשון הגסה, הקללות, ההוראה להתפשט ההשפלות,  אסור לאפשר  שמעשים כאלה יעברו ללא תגובה. במצב המסובך שלנו שבו אנחנו נאלצים לשבש את חייהם של אנשים תמימים כדי להבטיח את חיינו – קצין חינוך ראשי של צה"ל צריך להעמיד בראש סדר עדיפויותיו את החינוך לאנושיות, ושרשרת הפיקוד של הצבא צריכה למצוא את הדרך להבטיח שכל חייל ידע שאלה מעשים אשר לא ייעשו ושמי שייכשל חלילה יספוג עונשים כבדים.

אני יודעת מה עלי לעשות בתוך ביתי כדי להבטיח שילדיי יעשו כל שביכולתם לשמור על צלם אנוש בכל תפקיד שייקלעו אליו. אבל אינני יודעת מה עלי לעשות כדי להבטיח שהחברה שאני חלק ממנה לא תיכשל בכישלונות מחפירים שכאלה. (בדיוק כשם שאיני יודעת מה עלינו לעשות  כדי להתמודד עם השחיתות שפשתה בכל מקום).

אני מודה לתדי ששיתף אותנו בסיפור הקשה הזה, ואני מקווה שבפגישה הקרובה נצליח להתייחס גם לשאלת השמירה על צלם האנוש שלנו בתוך הכאוס הנורא של חיינו.

לא ברור לי למה בסאם עראמין מצא לנכון לחזור ולהדגיש שהם אזרחים של מדינת ישראל עם תעודות זהות של מזרח ירושלים. שהרי ידוע לכולנו, ומתברר לצערנו ביתר שאת בתקופה האחרונה שאזרחות אינה ערובה להעדר כוונות זדון – מחד גיסא, ומאידך גיסא – וזה העיקר –  המעשים המחפירים שתוארו צריכים להדיר שינה מעינינו גם אם הקרבנות שלהם אינם אזרחי מדינת ישראל.

דינה גולדברג

 

 

25.7.08  6:05

תגובה ליוסי ומיקי

עמוס יקירי,

חשבתי, לתומי, שאפשר יהיה לדון במכתבו של בסאם ידידי בעת המפגש בניצן. מאחר והתגובות מופיעות כבר עתה ארשה לעצמי להטריחך כבר עתה בתגובתי, כלפי יוסי ומיקי, הגם שזה לא יהיה קצר כל-כך.

השיטה של אי מתן אמון בדבריו של המספר הפלסטיני אינה חדשה וכמובן אינה מוסיפה כל כבוד או רצינות למי שבמשפט הראשון עדיין דורש את בדיקת האמינות, אך במשפט השלישי כבר ממציא מיניה וביה שמדובר על מציאות שכלל לא בטוח שהיתה, ואז, כמובן שאין קל מלומר שמאבדים את הפרופורציה וכי קנה המידה הוא בכלל לא על אותה הסקלה ותיכף בכלל יתברר לנו שאלה הם הפלסטינים המתעללים ביהודים, מפשיטים אותם מבגדיהם, רחמנא ליצלן ועושים בהם שפטים...

אוי לאותה בושה! אפילו לא מילת גינוי אחת, ולו רק כדי לצאת ידי חובה! כדי כאילו לא להציג כה בגלוי את הגישה הבלתי מוסרית הנחרצת, האומרת כי לא די בכיבוש ה"נאור" המפורסם, שכה "מיטיב" ו"מועיל" לציבור הפלסטיני, אלא יש לעשות הכל כדי לנגוש בהם באותם החיים תחת הכיבוש בשוטים ובעקרבים, בתור נוהל ונורמת חיים!

ותיכף יאמר לי מישהו מכם שהמוסר הכפול הנורא הזה הוא בכלל מדאורייתא, שהרי כל מי שאינו יהודי קדוש - הריהו עמלקי מעצם ברייתו!

ואז מגיע גם הסיפור התנ"כי, שממנו ניתן להבין למי שאינו מצוי בדברים שבעצם את אדמת הכפר ענאתא המציאו אנשי ענתות, מולדתו של ירמיהו, אשר דומני שהיה מתמוטט ומת שוב הפעם מרוב בושה, אילו היה מסתובב בינינו ושומע את הסיפור המזעזע הזה.

ומה קרה באותו השטח עצמו עוד בטרם הוקם עליו הכפר המקודש ענתות? או שמא ענתות נוסד בצמוד לבריאת העולם ואזי איש מעולם לא זכה לחיות על אדמת הכפר הזה לפני חלקיהו אביו של ירמיהו נביאנו?

וגם אם נניח שסיפור ענתות המקראי נכון ומדויק הוא – איזה זכויות הוא מקנה לקלגסים יהודים צמאי דם ושפלי רוח להתעלל בתושבי ענאתא יותר מאלפיים שנה לאחר מכן. מה זה שייך בכלל לענייננו הנוכחי?

אני מצטער מאד להביא לידיעתך מיקי, שכאשר חיילים יהודים יורים למוות במכוון ומטווח קצר (כמעט אפס) בילדה בת עשר - זהו מעשה רצח לכל דבר ועניין, גם אם הרוצחים הם יהודים. ואמנם כן, מבטי כלפיהם הוא חסר אהדה לחלוטין. ומבט זה הוא כה חסר אהדה עד כי אני חושב שזה בלתי נסבל לחלוטין המצב הנוכחי, בו הרוצחים הללו ומפקדיהם אינם יושבים עדיין בכלא, כראוי לפושעים מסוג זה, בכל מדינה מתוקנת. זאת גם על פי עשרת הדיברות, שהענקנו פעם בטובנו לכל האנושות, חוץ מאשר לנו עצמנו. כי אנחנו, כידוע, העם הנבחר, ומשוחררים אנו מזוטות זניחות כאלה כמו הדיברה של "לא תרצח".

אגב בבית הספר ה"מעוות" היהודי-מסורתי שבו למדתי בילדותי, למדוני סתם "לא תרצח!". לא נאמר שם למשל (בתנ"ך הלא מעודכן שלי) "לא תרצח יהודי!"

הסיפור הפתטי של ההגנה על עם ישראל הנרדף, הנמצא בסכנה, וההתייחסות לילדים, קרבנות ההתעללות, כמְפַגְעִים הוא שיבוש חמור ומסוכן לעצם המשך קיומנו כאן. הרי לא יעלה על הדעת בי כל נשימה של ילד פלסטיני בתחומו ובין חבריו יהפכו פתאום לפיגוע, כי כך ניתן להסביר יותר בקלות את כל פשעי המלחמה המבוצעים השכם והערב על ידי חיילי צבא ההגנה הכובש, בשם ה"ביטחון" וה"הגנה" ושאר מליצות שאינן במקומן.

אין ספק שהעם הפלסטיני, הנתון תחת כיבוש ישראלי מזה יותר מ- 41 שנים, מנהל מאבק עיקש, אשר יש בו גם אלימות רבה (אשר היא פסולה מכל וכל בדיוק כשם שפסולה מכל וכל גם האלימות הישראלית), ושמטרתו שחרור והקמת מדינה עצמאית בצד וליד מדינת ישראל.

בסאם ידידי, שהיה שנים רבות חבר ב"פתח" נכלא בזמנו למספר שנים בגין פעילותו בארגון, שהתבטאה בהשתתפות בהפגנות וכו. אך בסאם הוא כיום, חבר מזה כשנתיים בארגון היהודי-פלסטיני "לוחמים לשלום", המורכב מלוחמים קרביים יהודים וחברי ארגונים פלסטיניים, שמטרתם האחת כיום היא על פי הגדרתם "אינתיפאדה משותפת" מתמדת עד להשגת השלום בין שני העמים. המדובר הוא במאבק משותף ועיקש, אך בלתי אלים במפורש, להשגת המטרה.

תוך כדי הפעילות הענפה של בסאם בארגון "לוחמים לשלום" נרצחה בתו בת ה-10, ואיש לא הועמד עד כה למשפט, על אף שידועים שמות החיילים המעורבים ברצח. עתה התעללו בבנו בן ה-14, וכתוספת יוקר לכל זה – הוא ובנו מואשמים עתה על ידי חברינו בכל מיני עלילות שווא, המוסיפות לו עוד ועוד שמן רותח למדורת מכאוביו.

בסאם הוא איש חזק, שעבר כבר הרבה בחייו, ואל נכון לא יישבר ממסע ההשמצות החדש שפרץ עליו לפתע על לא עוול בכפו. אך הדברים מעוררים מחשבות מאד עגומות באשר למידת ויכולת ההקשבה של אחדים מחברינו "המקשיבים".

אני מהרהר עתה באפשרות להזמין את השחקן שלמה וישינסקי להעלות בפנינו את המחזה שנכתב לאחרונה על פרשת הרצח של הילדה אביר ועל מה שהתרחש בעקבות כך במשפחת עראמין.

להתראות בקרוב,

תדי כ"ץ

 

 

מהי שאלת הייסוד?

דני מור, שער הגולן, 26.7.08

מאז שתדי כ"ץ פירסם את סיפורו של באסם עראמין כבסיס לדיון שיהיה בניצן והתגובות המידיות (לא יכולתם לחכות קצת עם התגובות), אני מחפש דרך להצטרף לדיון הזה.

אני יוצא מנקודת הנחה שהסיפור על בנו של בסאם הוא סיפור אמיתי ואני מאמין שביתו של בסאם נהרגה ע"י מג"ב (אם זה מהדף של רימון או מכדור גומי זה לא משנה) וכפי שמיקי כותבת "עקרונית רצח הוא רצח. אם במזיד או ברשלנות אדם או חייל הרג אדם תמים זהו רצח. בחברה הישראלית רצח הוא אסור פסול מזעזע ונורא." אבל, אנחנו חיים במלחמתששתהימים שנמשכת כבר למעלה מ-41 שנים ובמלחמה יש לגיטימציה לרצח. אין לגיטימציה לרצח חפים מפשע. אנחנו רוצחים אותם בטעות והפלשתינים רוצחים אותם בכוונה ואין לזה ובוודאי שלא לזה שום הצדקה. תפקידם של החיילים לשמור על הסדר ולפעמים הם עושים טעויות ואם נמצה איתם את הדין על כל טעות כפי שתדי רוצה הם לא יוכלו לעשות את עבודתם.

אני מבין שאף אחד לא חקר את המקרה של בנו של בסאם וזה אפילו לא כל כך חשוב לעצם הדיון. היו סיפורים יותר מזעזעים שנחקרו ומה יצא מזה? ועוד יהיו הרבה סיפורים כאלה וזה טבעי שמי שנקלע לסיטואציות של התעללות יחפש דרך למנוע את זה מאחרים או אפילו לנקום. הסיפור של בסאם כואב מאוד כמו סיפורים רבים אחרים ששמעתי, אפילו אם חלק מהם שקריים, זה לא משנה את התחושה הקשה שלי שחיילים ישראלים שמתעללים בערבים עושים את זה בשמי ואני לא יכול להתנקות מזה.

אני לא בטוח שאני רוצה להיכנס שוב לוויכוחים שאני מנהל כבר 41 שנים בשאלת השליטה בשטחים שכבשנו במלחמת ששת הימים – אנחנו צריכים להשתחרר משטחים מרובי אוכלוסיה ערבית, איננו יכולים לקיים מדינה יהודית דמוקרטית עם כל כך הרבה תושבים שאינם אזרחים ואפילו לא עם כל כך הרבה אזרחים שאינם יהודים ובוודאי שלא ניתן לקיים מדינה שאין לה גבולות ברורים.

ברור לי שאי-אפשר לשלוט באוכלוסיה עוינת בצורה "נאורה". הערבים, גם אלה שיש להם אזרחות ישראלית מלאה, חשופים ליחס אלים של משטרה וצבא יותר מהיהודים. אנחנו מבודדים אותם בכפריהם, איננו מעלים על דעתנו לשלב אותם באופן מלא בחיינו כפי שאנחנו עושים לרוסים שאינם יהודים, איננו מגייסים אותם לצבא, הם לא ישראלים בעינינו. יש בארץ ערבים נוצרים אבל לא יעלה על הדעת ערבים יהודים. אין דרך לחנך את בנינו לא לפגוע באוכלוסיה עוינת אך יש הרבה דרכים להפוך אוכלוסיה עוינת לאוכלוסיה אוהדת ותורמת לחברה.

שאלת הייסוד איננה "האם הכיבוש הוא לגיטימי" או לא לגיטימי. ארץ ישראל נכבשה מחדש על ידי היהודים כי היא שלנו והיא מדינה יהודית. אני חושב שאפילו תדי כ"ץ לא חושב שאנחנו צריכים לעזוב את הארץ כי היא לא שלנו. שאלת הייסוד היא איך אנחנו הופכים את שטחי ארץ ישראל שכבשנו למדינה יהודית דמוקרטית?

זאת היתה השאלה שעמדה לנגד בן-גוריון וחבריו כאשר שקדו על הקמת המדינה. הם ויתרו על הרבה שטחים וגירשו חצי מיליון ערבים מהשטחים שלא ויתרו עליהם. כי מדינה יהודית דמוקרטית יכולה להתקיים רק כאשר הרוב הגדול של תושביה יהודים.

לאחר מלחמת העצמאות נשכחה שאלת הייסוד. נשארו רק מאה אלף ערבים שהוכנסו ל"ממשל צבאי" וכך הם לא איימו על המדינה היהודית, המדינה גדלה והתחזקה, יהדותה היתה מובנת מאליה והדמוגרפיה הופקרה. מאז הקמתה של המדינה מתקיים מאבק בין שמאל לימין על יהדותה של המדינה: השמאל, מתוך תחושת כוח מוכן לוותר על יהדותה של המדינה למען מדינת כל אזרחיה דמוקרטית ואילו הימין מוכן לוותר על הדמוקרטיה למען מדינה יהודית פשיסטית. שניהם  לא מייחסים חשיבות רבה לדמוגרפיה ושניהם מסכימים ש"מדינה יהודית דמוקרטית" לא יכולה להתקיים.

לסיכום: אני חושב שהסיפור של בסאם איננו בסיס טוב לדיון בניצן. בניצן גרים מפוני גוש קטיף, מדינת ישראל הקריבה אותם למען מטרותיה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: מה הם מטרותיה של מדינת ישראל? האם יש לנו מטרה משותפת להציע למדינת ישראל? ועוד שאלות כאלה ועל זה לדון בניצן.

 

 

27.7.08

נקודות שונות - תגובה למכתבי בועז ודינה.

הקדמות: - איני כותב כתיבה ספרותית אלא מציין נקודות ( איתכם הסליחה)

-        אנו תושבים מעברו המזרחי של הקו הירוק כ 35 שנה ברוטו. (הרובע, גוש עציון ועטרת)

-        בשל עיסוקי בחקר תקלות למדתי להסתכל על המכלול ולהתייחס תמיד גם ליחסיות רב/מעט (קבלת הפרופורציה הנכונה).הפרט הבודד דורש טיפול אבל הפרופורציה עוזרת להחליט האם איך ומתי לטפל במקרה הבודד. 

הנקודות למחשבה

-        ערבים אינם חוששים לחייהם בתוך גבולות הקו הירוק ומחוצה לו. ניתן לראותם ממתינים לטרמפים. ניתן לראות זקנים נשים וטף, ליד ישובי המתנחלים "הקיצוניים" ביותר. כל יהודי שיעצור הם יעלו בשמחה. ( בעבר עצרנו כולנו – היום רובנו לא לוקחים סיכון).

-        פניות של ערבים לטיפול בתאונות ובמקרי צורך רפואי אחר הן נעשות יומיומיות(כולל שבתות וחגים) והאמבולנס היישובי שלנו יוצא מספר פעמים ביום לטיפול בהם(יואב ברק יעיד על עצמו).

-        אין הם חוששים להיות מטופלים על ידינו ואף מעדיפים שיועברו על ידנו לבי"ח יהודיים. לעומת זאת יהודים לא ייקחו סיכון לקבלת עזרה מ"הסהר האדום" ובוודאי שלא יעזו להיכנס לבתי חולים שלהם.

-        הצגת ה"פגיעות" של המתנחלים בערבים בעיקרה מאורגנת ונסמכת על גופים בשמאל הישראלי ולכן בהפגנות נראה בעיקר אנשי שמאל וגם ערבים. ואיני מתייחס כרגע לאמיתות ה"עובדות".פעמים רבות לערבי נודע על "קיפוחו או הפגיעה בו לכאורה" רק מידידו היהודי.

-        ערבי מעז ואף יוזם קניית דירות/שטחים באזורים מרובי אוכלוסיה יהודית. עם תחילת תופעת ההשתלטות היהודים יברחו ממקומות אלה(ראה: לוד, כרמיאל , נצרת עילית ועוד).

-        לא יעלה על דעת המדינה לאפשר ליהודי לקנות קרקע בתוך יישוב/התנחלות ערבית אבל היא בג"צ יאפשר זאת בתוך עמותות יהודיות.  

-        ארוע גולדשטיין משמש כדגל לנופף בו. להערכתי, אילו תיאורטית היו אנשי שמאל/קיבוצניקים/ יוצאי פלמ"ח מתגוררים באזור מוכה אינטיפדת ירי תוך היפגעות רבים מאד מכל יישוב, היינו עדים כנראה לארועי "גולדשיין" רבים. היה רק גולדשטיין אחד כיוון שהציבור המתנחל הוא סובלני ואף "יורמי". להשוואה – בשידור רדיו, נשאל ד"ר מאיר פעיל על "דין שדה" שבוצע על ידי חיילי הפלמ"ח כנגד אנסים ערביים(סירוס), תגובתו המיידית היתה אישור לכך, ובנוסף, הוא שר בשידור חי שיר על הנושא דבר המראה על כך שהתייחסות כזו היתה טבועה בהם.

-        בהתייחסות לאירועים שאינם מוסריים הנעשים לכאורה על ידי יהודים איני מציין את הסתייגותי. אני חושש שאמירתי תילקח כהודאה שלי באשמה.מניסיוני , עצם היותי שייך למגזר "דתי/ימני" גורם לכך שלוקחים את ההסתייגות ממעשה לא מוסרי כ"הודאה באשמה". הציבור הדתי לאומי מכה על חטא , כיוון שבתמימותו הוא אומר "כל הציבור היהודי צריך לבדוק את עצמו". למעשה, רק ציבור זה יכה על לבו וכל הסביבה תעזור לו להכות על חזהו אבל היא לא תבדוק את חטאי עצמה ולדעתי חטאי הציבור שאינו דתי/ימני אינם זניחים.

בברכה

יוסי נצר

 

 

28.7.08

בס"ד

לדני ולחברים המקשיבים שלום.

בעוד שבוע וקצת נפגש בע"ה בניצן לדיון בנושא: "ההתנחלויות, מה תרומתן למדינה, מה המחירים שהמדינה משלמת בעבורן?". ברור לכולנו שזה הנושא שהוחלט עליו ועליו יתקיים הדיון. אני רואה את התכתובת שמתקיימת באינטרנט כדו-שיח לגיטימי בין מפגשים, ולא כנושא המפגש. אם מישהו רוצה לדון בנושא אחר, אני מציעה לו להעלות את הרעיון שלו בפני הפורום המתאים, ואם דעתו תתקבל, הנושא יידון באחד המפגשים הבאים.

וכעת אבקש להתייחס לעצם הנושא של המפגש. הנושא -המציב קבוצה מסוימת תחת סימן השאלה: מה תרומתה למדינה, ומה המחיר שהמדינה משלמת עבורה, צריך שיהיה שוויוני. כלומר, אם לגיטימי לשאול את השאלה הזאת על ההתנחלויות, מן הדין לשאול אותה גם על מקומות אחרים וקבוצות אחרות במדינה.במילים אחרות, ייתכן ועלינו לשאול את השאלה הזאת גם על תל-אביב, גם על קריית שמונה ושדרות. גם על הקיבוצים יש לשאול את השאלה הזאת (ובמיוחד אולי היה עלינו לשאול את השאלה הזאת בעת הסתבכותם במשבר המניות). עלינו גם לשאול את השאלה הזאת על הדרוזים, על הבדואים, ועל הערבים בוואדי ערה, במזרח ירושלים.

אולי זהו גם סעיף של השאלה שנשאלה תמיד בגולה על היהודים בגולה, מה היא תרומת היהודים למדינה בה הם גרו (יכול להיות שרק היהודים שאלו את השאלה הזאת, אבל את הגויים לא עניינה לא השאלה וגם לא התשובה! והתוצאות ידועות).

האם אפשר לשאול את השאלה הזאת גם על קבוצות ואוכלוסיות של יהודים שמדינת ישראל העלתה אצה? האם ניתן לשאול את השאלה למשל על העולים מרוסיה? האם ניתן לשאול את השאלה על יהודי אתיופיה?

אני שואלת את עצמי, מה יקרה אם נגיע למפגש, וכתוצאה ממנו נגיע למסקנה שאין להתנחלויות שום תרומה למדינה, אז מה תהיה המסקנה?

ואם נגיע למסקנה שאין לשדרות או לתל אביב או לקיבוצים שום תרומה למדינה?

ואם נגיע למסקנה שלרבבות העולים הגויים שהעלנו ממדינות חבר העמים אין שום תרומה למדינה, אז מה, נחזיר אותם לארץ מולדתם?

ואם נגיע למסקנה זאת על העולים מאתיופיה, האם נוכל לומר להם: "טוב, המטוס מחכה לכם בשדה התעופה, נא לארוז חפצים"?

אינני נגד הנושא, להיפך. אני חושבת שזה נשוא חשוב וראוי, אבל אני מצפה שהוא ידון לגבי שאר האוכלוסיות במדינה ולא רק לגבי ההתנחלויות.

ובהזדמנות זאת עוד כמה מילות תגובה לתדי.

אינני מתפלאת תדי שנושא זה הוא כה קרוב ללבך. אינני מתפלאת משום שאני יודעת למי נתון ליבך. אבל ליבי שלי עדיין נתון בסערת כאב על הנערים שנרצחו ע"י ערבי בישיבת מרכז הרב, ולאלו שנרצחו בפיגועי הדריסה ע"י נהגי הטרקטור הערביים בעלי תעודת הזהות הכחולה (כפי שהיטבת כל כך להדגיש).

ליבי עדיין כואב על אחיי מגוש קטיף שגורשו מביתם על ידי חיילי צה"ל.

ליבי עדיין כואב ודווה על אותם אלו שנשברו, שחלו, שנפטרו (חבר שלנו נפטר לפני מספר חודשים), בעקבות הטראומה של הגירוש מביתם.

עוד לא הספקתי לעכל את התנהגותם של החיילים שחטפו ילדים תושבי הגוש שיצאו מביתם לזרוק את הפח, עוד לא התאוששתי כאשר הם לא נתנו לאנשים המגורשים לרדת מן האוטובוס לשירותים.

את ראשי פתחו אנשי יחידת הס"מ בעמונה. תבין ראשי עדיין פתוח מאז. גם עוד לא התאוששתי מדריסת אדם על ידי רוכב על סוס בעמונה, מהכאת ילד בראשו קסדה של שוטר שם. על טרקטורים של כוחות הביטחון ששפכו עם כף השופל שלהם ילדים שהפגינו בתוך הבתים  (אני מכירה ילדים כאלה באופן אישי).

עדיין לא משו מנגד עני התמונות של הערבים שרצחו את החיילים ברמאללה, וידיהם המגואלות בדם, וגם ידיו המגואלות בדם של השוטר שקרע את נחירי המפגין ברמת גן.

תבין תדי, ליבי מלא עדיין בצער על בני עמי, ואין לי די מקום לכאוב את הסיפור שלך על ילדי האויב שלי, גם אם הוא נכון (ואני בטוחה שהוא בלוף). אבל אני בהחלט מבינה את הכאב שלך על בן המחבל שישב בכלא. מעולם לא הסתרת למי נתון ליבך.

רינה נצר

 

 

28.7.08

לחברים שלום רב,

לגבי הנושא שיעלה בניצן. כמו שרינה הדגישה: הפעם מדברים על נושא שרבים רצו בו, נושא שבמרכז המחלוקת - כך אמרו החברים: "נעלה על היבלות" הכי כואבות.

נושא שנבחר ע"י צוות היגוי. בדרך זו אנחנו תמיד מעלים נושאים.

אם רבים ירצו לדבר על העלייה מאתיופיה וצוות היגוי ידון ויחשוב שזה הנושא החם והחשוב ביותר כיום, נדבר עליו. ואם ירצו לדבר על תל אביב, כנושא מרתק, מעניין, שבלב המחלוקת - נדבר עליו.

ואם יעלה נושא הקיבוצים והשאלה תהיה: מהם תרמו למדינה ומה התשלום שהמדינה צריכה לשלם עבור קיומם, אפשר יהיה לדבר על כך.

עמוס

 

 

29.7.08

שלום יוסי

חשבתי להישאר בסבב זה מחוץ למעגל הכותבים (אהבתי את רוח דבריו של דני) אך התייחסותך לדברי מזמינה אותי לשוב ולכתוב ולהתייחס גם להתכתבות אודות בסאם. הכרתי את בסאם עראמין עוד לפני שנהרגה ביתו. הוא איננו ציוני .נקודת מבטו שונה משלי ושונה מאד מזו של מרבית חברינו.

כולנו רואים את המתרחש סביבנו בצורה מעט שונה כאשר אנחנו מביטים על העולם מזווית שונה. דברי בסאם אמינים עלי לא פחות משאר הכותבים שלנו.

אני מאד מעריך את מאבקו הכואב והגאה למען הצדק שלו ולמען שלום בדרכים לא אלימות. הערכתי אליו אינה פוגעת בהערכתי לאחרים.

יוסי, אתה כותב על מעשים טובים ואנושיים שעושים המתנחלים למען שכניהם הפלסטינים. אני מודע לכך ומעריך זאת. גם בכרמל עליה כתבתי בעבר יש מתנחלים כאלה ושכניהם הפלסטינים מזכירים אותם בשמותיהם ומפרגנים להם.

אתה מנסה להוכיח שאנחנו "טובים" מהם, ושאנשי השמאל לא "יותר טובים" מהמתנחלים ובנסיבות הקשות שלכם היו אולי "פחות טובים" מכם

(אם כי הדוגמה שהבאת מתייחסת לימים שלפני קיומה של המדינה). התחרות הזו על המוסריות והצדק חוזרת כמעט בכל דיאלוג בין יהודים לערבים ובין ימין לשמאל.

ואני שמח על כך ששאלות מוסריות חשובות לרבים מהמתנחלים כמו לאנשי שמאל רבים.

גם התחרות על הקיפוח חוזרת בדיאלוגים האלה, לדעתך הערבים כנראה לא באמת מקופחים לדבריך נודע להם על קיפוחם לכאורה מידידיהם היהודים, ואילו אנחנו מקופחים על ידי הבג"ץ ופלישת ערבים לערינו.

אני מאמין שאתה יודע שהם מקופחים והדרך היהודית המשותפת שלנו לבחון זאת הוא הציווי היהודי היסודי "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".

אתה, אני ובני עמנו היקרים, לא היינו מסכימים לחיות תחת כיבוש פלסטיני רק בגלל שהם מאמינים שהארץ הזאת שלהם ובמקרה יש להם גם הכוח לכפות זאת עלינו.

הניסיון לשלוט בכוח על אחר (זה מוסרי?) מוליד בהכרח עימות שמביא אפילו את המוסריים שבינינו וביניהם (לא כל שכן הפחות מוסריים) למעשים מכוערים ולטעויות נוראות, כמו במקרה של הריגת ביתו של בסאם, וכמו מעשי אלימות אחרים של פלסטינים, מתנחלים וחיילים בשטחים וגם פרובוקציות של אנשים מהשמאל הרדיקלי.

אין אפשרות להסתיר את העוול שעושים מתנחלים בריונים ואת ההתבזות של חיילים ומפקדים בשרות העוול הזה ממי שרוצה לראות גם אם לא תודה בכך. (בפיגועים של הפלסטינים איננו מתקשים להבחין).

האם המציאות הזו נכפית עלינו? אני מאמין שלא. אילו היינו שואפים בכל ליבנו בכל נפשנו ובכל מאודנו למציאות שבה עם ישראל ישכון לבטח בארצו בשלום ובשלווה ומעדיפים זאת על פני החתירה לשליטה וריבונות על "ארץ ישראל השלמה" יש לכך סיכוי לא פחות טוב למרות כל הקשיים.

האם השאיפה לשלום בנבואות המופת של נביאי ישראל היא ערך פחות ביהדות מהשליטה על עוד חלקי ארץ יקרים?

על פי חוקרי ההיסטוריה היהודית עם ישראל זכה למעט מאד שנות עצמאות מלאה וריבונות בארצו (ולעוד פחות מכך אם בכלל לריבונות בארץ ישראל השלמה).

בואו נפעל ביחד לחזק את מדינת ישראל. סיום הסכסוך בהסכמת הרוב בשני העמים הוא השינוי החשוב ביותר כדי להשיג זאת.

בידידות

בועז כיתאין

 

 

30.7.08

עמוס יקירי,

השעה – שעת בוקר מאד מוקדמת. עלי לעוף לישון כי תיכף אני צריך כבר להתעורר, אבל איני יכול בלי משפטים אחדים של תגובה על הדברים האיומים שהפנתה כלפי רינה נצר, אולי אף מבלי שהרגישה בכך (ואולי דווקא כן הרגישה כך, ולכך התכוונה).

רינה נצר יקירתי,

אין לי מושג מנין ידוע לך "למי ולמה נתון לבי". אנו יודעים, על פי חינוכנו, מיהו "בוחן כליות ולב" ונדמה לי שלא קוראים לו "רינה".

אך אומר לך זאת מפורשות: יתכן כנראה שבניגוד לך -  יש אצלי מקום בלב גם לבני עמי וגם לבני עמים אחרים, אשר סובלים.

כשאנשים סובלים – הלב אצלי כואב, עוד לפני שבדקתי איך הם קוראים לאלוהיהם.

כאשר האנשים סובלים בגין עוולות ופשעים שמבצע בהם צבא ישראל הקדוש והטהור – אני מודה שאז אני סובל וכואב ודווה עוד יותר.

כאשר אנשים שומעים שפלסטינים הוכו ונורו והושפלו עד עפר ע"י שוטרים וחיילים ישראליים והם מפטירים כלאחר יד שהם בטוחים שזה בלוף – זה לא רק מכאיב בלב זה גם פוגע ומעליב!

אינני חש צורך להתנצל על כך, שמפריעה וכואבת לי כל פגיעה באנשים חפים מכל פשע, ללא אבחנה מהי דתם או לאומיותם.

אינני צריך לחזור שוב על תחושות העצב, הזעם והכאב המתעוררים בי כל אימת שמתרחש כאן במקומותינו אירוע אלים, בו מנסים, ולאסוננו גם מצליחים, מידי פעם, לפגוע ואף להרוג אנשים, נשים וטף, ללא שום עוול בכפם. זה נורא ואיום עד שאין בלשוני די מלים כדי לתאר עד כמה נוראה התחושה.

גם אינני צריך לחזור עכשיו שוב, בפעם ה-250 לפחות, מה שאמרתי בכל מקום ובכל הזדמנות, שממשלת ישראל והעומד בראשה ראויים למאסר עולם ללא חנינה ואולי גם לעבודת פרך, על התנהגותם והתנהלותם כלפי מתנחלי גוש "קטיף" לאחר גירושם. זאת - ללא כל קשר לכך, שההתנחלות ב"קטיף", כמו כל יתר ההתנחלויות הן שגיאה קשה של כל ממשלות ישראל לדורותיהן.

אלא שאין להאשים ולהעניש את המתנחלים , בניהם ונכדיהם בגין שגיאות הממשלות השונות, מעבר לצורך הבסיסי לפנותם, שעה אחת קודם.

אך מיד לאחר הגירוש – אלו הם אזרחי ישראל לכל דבר וענין ויש לטפל עד תום בכל הבעיות שנוצרו בעקבות הגירוש, שחל עשרות שנים מאוחר מידי, באשמת אותן ממשלות עצמן.

ובשורה התחתונה, רינה נצר יקירתי, איננו חייבים להיות באותן עמדות פוליטיות ואיננו מחויבים להאמין באותם הפתרונות אך אנו מחויבים גם מחויבים להיות בני אדם, על כל מה שהגדרה זו כוללת בתוכה. קודם כל ובראש ובראשונה כי אנו כבר כאלה, וזה מחייב! את כולנו!

מעבר לזה – גם המוסר היהודי שלנו דורש מאיתנו להיות קודם כל בני אדם, המחויבים לנהוג כך כלפי כל אחד שנברא בצלם, גם אם נדמה למישהו מאיתנו בטעות, שהמודל המיוחד שלו הוא נעלה ונשגב משל אחרים.

תדי כ"ץ

 

 

31.7.08

לחברים המקשיבים

שלום וברכה בשם ה'!

זמן רב התאפקתי מלכתוב. לאחר שהתנסיתי בשנה האחרונה בסגנון אחר לגמרי של שיח בין שמאל-ימין-דתיים-חילוניים, שיח שהיה הרבה יותר שיתופי ונטול התלהמות, קשה לי לחזור אל קרקע המציאות העגומה ולטעום עוד פעם את טעמו של שיח דוקרני. ועל כן תגובתי תנסה להיות קצת אחרת, ואתם תשפטו אם הצלחתי.

נתחיל במכנה המשותף לכל הכותבים.

לכולנו חשוב המשך קיומה של מדינת ישראל. לכולנו חשוב עתידו של העם היהודי. לכולנו חשוב להיות נאמנים לערכים יהודיים (הוויכוח הוא על תוכנו של סט הערכים ולא על עצם קיומו). לכולנו חשוב לנהוג בצורה מוסרית, הן כפרטים והן כעם. כולנו שוללים רצח מכל סוג שהוא. לכולנו חשוב שיהיה כאן שלום. לכולנו חשובה השמירה על הביטחון. לכולנו אכפת זה מזה, וכולנו רואים את עצמנו חלק מן הערבות ההדדית של העם היהודי. כמו כן, כולנו רואים את עצמנו כבני אדם המחוייבים לכל אדם הנברא בצלם א-להים. כולנו מסכימים על העובדה שקורה לפעמים שחיילי צה"ל עושים מעשים בלתי מוסריים כלפי ערבים. כולנו מסכימים שקורה יותר פעמים, שערבים שעושים מעשים בלתי מוסריים כלפי יהודים.

אם כן, על מה הוויכוח?

חבל להתווכח על השאלה אם האירוע בענתא היה או לא היה. כמי שמשמש לפעמים כדיין, למדתי מזמן שאין אפשרות לחרוץ משפט לפני ששומעים את שני הצדדים. לפעמים זה משפיע על עצם העובדות, ולפעמים זה משפיע על הפרשנות שלהן – האם ועד כמה הדבר חמור. אבל לא זאת השאלה. כולנו מסכימים על כך שאחד המחירים שאנו משלמים על מצב המלחמה המתמשך עם שכנינו הוא מחיר מוסרי, הנובע מהתנהגות חריגה של אנשים מתוכנו. וגם אם הסיפור בענתא איננו נכון או איננו מדויק, הרי כולנו יודעים שהיו מקרים דומים בזמנים אחרים ובמקומות אחרים, גם אם הם מעטים ביחס למה שנהגו ונוהגות אומות אחרות, וודאי עמי ערב. כבר גולדה מאיר ע"ה התבטאה פעם בערך בלשון זו: "לעולם לא אסלח לערבים על כך שהפכו את הבנים שלנו לרוצחים". ומורי ורבי, הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, זה שהקים את "גוש אמונים" – שיבח אותה בפומבי על אמירה זו.

השאלה שאני שואל את עצמי היא, לאור זאת, מדוע הפכה שאלה זו לסלע מחלוקת בין ימין ושמאל? יש להניח שהנחת היסוד המובלעת בכך שמספרים את הסיפורים הללו היא שהמשך השליטה ביהודה ובשומרון גובה מאתנו מחיר מוסרי בלתי נסבל מבחינתם, כאשר מנגד באים אחרים ואומרים: המחיר הוא נסבל (כי זה קורה רק מעט, כי חלק מהסיפורים לא נכונים או לא מדויקים, כי ויתור על ארצנו לטובת מי שהחזיק בה בגזל הוא בלתי מוסרי עוד יותר, כי האלטרנטיבה היא סכנה קיומית, כי סולם הערכים הנכון מוביל למסקנה הפוכה, וכדו').

וכאן אני מציע לעשות תרגיל בחשיבה: מה יקרה אם לשנה אחת נוותר על הקישור בין שתי הסוגיות - סוגיית שלמות הארץ תעמוד בפני עצמה, וסוגיית הסטיות המוסריות תעמוד בפני עצמה? הרי אז יוכל לקרות דבר מאד מעניין. שמתיישבי יש"ע יוכלו להיות בין הפעילים כנגד אותן סטיות. מן הסתם גם אז יהיה ויכוח על ההגדרות הראויות למוסר הלחימה שלנו – מה מותר ומה אסור במסגרת מלחמה בטרור הפועל בקרב אוכלוסיה אזרחית וזוכה ממנה לרמה כזו או אחרת של תמיכה והזדהות. אבל הוויכוח לא יהיה בין "רגישים" לבין "אדישים", אלא בין שתי גישות רגישות. אם אדע שחשיפה של סטיות מוסריות בפעילות צה"ל לא תשמש ככלי לגרש אותי מביתי, אשמח לתמוך בפעילות כנגדן.

ומכאן נגיע לעוד שאלות שעלינו לתת עליהן את הדעת: בראשיתה של הציונות, היה ויכוח עקרוני בין אנשי "הציונות הרוחנית" מבית מדרשו של אחד העם לבין אנשי הציונות המדינית. בוויכוח עלתה טענה מאד עקרונית. קיומה של מדינה מחייב הפעלת כוח. שופטים, שוטרים, סוהרים, פקחים וחיילים. כל כוח – משחית. אין שלטון בלי שחיתות. אין מצב בו כוח לא ינוצל לרעה. האם נכון לשלם את המחיר הזה כדי להקים מדינה? מי שעמד על הדילמה הזאת היה לא אחר מאשר הרב קוק, בספרו "אורות":

הנחנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות. זהו הזמן שאנו מקווים. מובן הדבר, שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכוחותינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן מביא: הכול יד א-ל בורא כל עולמים מנהלת. אבל האיחור הוא איחור מוכרח, בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין עצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה הא-להית הברורה. "יעקב שלח לעשו את הפורפירא" (=לבוש המלכות): "יעבר נא אדוני לפני עבדו", אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כישרון של רשעה. אנו קיבלנו רק את היסוד כפי ההכרח לייסד אומה. וכיון שנגמל הגזע הודחנו ממלוך, בגוים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר עת הזמיר הגיע וקול התור יישמע בארצנו.

ואני מניח שהרב קוק לא יכול להיחשב כ"שמאלן"...

לא ניתן להתחמק משאלה הרבה יותר עקרונית מאשר מוסר הלחימה ביהודה ובשומרון: האם אנו מוכנים לשלם את המחיר המוסרי הכרוך בקיום מדינה תוך מאמץ עקבי, נחוש וסיזיפי לצמצם את השחיתות והאלימות הפסולה למינימום, או שאנו מוותרים על החלום הציוני? ואם תשובתנו חיובית, מהו "הקו האדום" שלנו, שאם הוא ייחצה, לא נוכל להזדהות עם מדינה כזאת? – ואני מפנה לכל נבואות התוכחה של נביאי ישראל מסוף תקופת הבית הראשון, ובראשם – פרק א' בישעיהו.

זאת ועוד. כאשר אנו דנים במחיר המוסרי שאנו משלמים על קיומה ובטחונה של המדינה, מהו סדר הקדימויות שלנו? האם אלימות של שוטרים כלפי אזרחים? האם שחיתות שלטונית? האם פגיעה בלתי צודקת בבני עם אחר – אויב או לא? האם פערים חברתיים? האם קלקולים חמורים במערכת המשפט? ממה נכון לנו להזדעזע יותר? מאלימות השוטרים בעמונה, למשל, או מאלימות של חיילים כלפי ערבים? האם משני הדברים בשווה? מהו המבחן האמיתי למוסר הלאומי? – ההתנהגות כלפי האחד או כלפי האחר?

בכוונה אינני נותן תשובות לשאלות, ואני מעדיף להשאירן פתוחות כרגע. טוב יהיה אם ננהל דיון שיתופי על שאלות אלו, המטרידות בוודאי את כולנו, ונפסיק להתייצב באופן אוטומטי סביב המחנות המוכרים. התוצאה תהיה שכולנו נצא מן הדיון עשירים יותר, גם בפטריוטיות לאומית וגם ברגישות מוסרית.

נראה לי שאם נצליח לייצר סגנון דיון דומה גם במפגש בשבוע הבא, אזי באמת נפיק ממנו תועלת. ירייה הדדית של בליסטראות, אולי תוכל לספק קצת יצרים, אבל לא תביא לשום תוצאה של ממש.

מה דעתכם?

עזריאל אריאל



[1]  https://www.haaretz.com/hasite/spages/816042.html

[2]  המשפחה שכרה הפתולוג ד`ר חן קוגל ולו, כצפוי, מסקנות אחרות.  ראה מלחמת הפתולוגים: ממה נהרגה עביר? http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3357095,00.html