הקשר הצרפתי

 

אמון רובינשטיין, מעריב, 20.8.04

 

השמאל הצרפתי מתנגד לניאו-נאציזם רק כשהוא בא מימין, אך לא כאשר הוא בא מ"עולם המדוכאים" של הערבים. זו הבגידה הגדולה של השמאל הצרפתי, שבאה כמהלומה ליהודים שראו בעבר בשמאל ידיד-אמת

 

בשנת 2000 עלו ארצה 1,156 יהודים מצרפת. בשלוש השנים הבאות מספרם גדל פי שניים. נכון, מספר העולים הוא שבר קטן של יהדות צרפת, אך יש לצרף אליהם כ-40 אלף תיירים יהודים, הבאים לישראל מצרפת בקיץ זה, וכן מאות שרכשו דירות בישראל.

 

למעשה, כל עולה הוא בבחינת פלא. בשנים 2004-2001, שבהן עלו קרוב לעשרת אלפים יהודים, לא נרצח יהודי אחד בצרפת על רקע אנטישמי (וגם לא מאז סיום מלחמת העולם). באותן שנים נרצחו 1,000 יהודים בישראל ואלפים נותרו נכים. צרפת היא גם גן עדן כלכלי וחברתי, ואילו בישראל הענייה יחסית, יש מיתון ומתח חברתי גדול.

 

מה קורה כאן? ההסבר האינסטינקטיבי הוא שהיהודים בורחים ממדינה אנטישמית. אך זה פשוט לא נכון. יהודים מצויים היום בצמרת החברה הצרפתית, וצודק ז'אק אטאלי ("ל'אקספרס", 26 ביולי) באומרו כי בצרפת יותר טוב להיות יהודי מאשר מוסלמי. בכלל, ראוי לזכור כי צרפת היא לא רק מולדת שוויון הזכויות ליהודים, אלא גם המדינה היחידה שבה היו שני ראשי ממשלה יהודים - לאון בלום ופייר מנדס-פרנס-וכמעט נשיאה (סימון וייל, אילו רצתה בכך).

 

יש, אכן, גם צרפת אחרת, זו של פרשת דרייפוס, של דרנסי ווישי. אבל יש גם צרפת של אמיל זולא-שמאמרו בעד דרייפוס נתלה כשלט ענק על בניין האסיפה הלאומית במלאות לו 100 שנה. הנשיא שיראק לא רק שאינו אנטישמי, אלא עשה מה שלא עשו קודמיו. בעת חנוכת האנדרטה במקום ריכוזם של יהודי פריז ב-17-16 ביולי 1942, בדרך לשילוחם למוות, התנצל שיראק בשם העם הצרפתי על מה שאירע. ובנאום אמיץ לפני זמן קצר בשמבון-סיר-ליניון - הכפר שהציל יהודים - חזר על דברים דומים.

 

מה, אם כך, פשר העלייה ורכישת הדירות? מעשי ונדליזם נגד יהודים אירעו גם בעבר. ההבדל הוא בגישה של השכבה האינטלקטואלית ושל השמאל למעשים אלה. כאשר ב-1990 חיללו גלוחי ראש בית קברות יהודי בקרפנטרה, התקיימה שם הפגנת ענק, שבראשה צעד נשיא צרפת. כאבם של יהודי צרפת הוא שהפגנות כאלה לא מתקיימות היום, משום שהוונדליזם מתבצע ברובו על ידי מוסלמים.

 

השמאל הצרפתי הוא נגד ניאו-נאציזם רק כשהוא בא מימין אירופי, אך לא כאשר הוא בא מ"עולם המדוכאים" של הערבים. זוהי הבגידה הגדולה של השמאל הצרפתי, שבאה כמהלומה ליהודים שראו בעבר בשמאל ידיד אמת. גרוע מזה: האינטלקטואלים הצרפתים והעיתונות הצרפתית הכניסו עצמם להיסטריה אנטיישראלית שתוצאותיה לעתים נלעגות. פסקל בוניפס, יועץ לשעבר של המפלגה הסוציאליסטית, כתב ספר בשם "המותר לבקר את ישראל?" - בעת שהשאלה הנכונה היא, האם בכלל מותר בצרפת שלא לתקוף את ישראל?

 

אך העניין עמוק יותר: ממשלות צרפת, מימין ומשמאל, עשו הבחנה בין היחס ליהודים לבין היחס לישראל. אין צורך לומר שמותר לבקר את מדיניות ישראל, ושבעניין ההתנחלויות - חובה לעשות כן. אך אי אפשר להיות נגד ישראל כמדינה יהודית, ולהיות בסדר עם היהודים. צרפת קיבלה החלטה לתמוך בעולם הערבי והמוסלמי מסיבות שלה, אך בגלל הגזענות של שליטי ערב-תמיכה כזו חייבת אצלם להתבטא בהתנגדות לישראל. ארצות הברית ניסתה להפריד בין השניים - ונכשלה.

 

אבל מדיניות צרפתית כזו גובה מחיר פנימי. כותב אנג'לו פנביאנקו ב"קוריירה דלה סרה" האיטלקי: "ייתכן קשר בין ההתפרצויות האנטישמיות בצרפת לבין עמדת צרפת בסכסוך הישראלי-פלשתיני". מילים קשות למציאות קשה.

 

למעשה, ממשלות צרפת נתנו ביטוי מודרני לדברים שאמר הברון סטאניסלס קלרמונט-טונר, חבר האסיפה הלאומית, בימים שלאחר המהפכה: "ליהודי כאדם - הכל; ליהודים כעם - לא כלום". הגרסה המודרנית היא "ליהודים, כבני אדם וכקהילה צרפתית-הכל; למדינת היהודים - לא כלום". אך נוסחה כזו פשוט אינה עובדת: ישראל, גם כשהיא שוגה, מייצגת עבור היהודים בתפוצות שני געגועים - געגועים לציון וגעגועים להגדרה עצמית. אינך יכול להיות פרו-יהודי ולתת כור גרעיני לסדאם חוסיין. אינך יכול להיות בעד היהודים שם - ונגד מדינת היהודים כאן.