השלב הרביעי

 

אמנון רובינשטיין, הארץ, 26.11.03

 

ההיסטוריה של שנאת היהודים, על פי הפילוסוף היהודי אמיל פקנהיים, מתחלקת לשלושה שלבים. בשלב הראשון המסר הוא: אינכם יכולים לחיות עמנו כיהודים; בשני: אינכם יכולים לחיות עמנו; ובשלישי: אינכם יכולים לחיות. השלב הראשון מתבטא בהמרת דת כפויה, השני בגירוש והשלישי בהשמדה.

 

המסר של השלב הרביעי הוא: אינכם יכולים לחיות גם במדינה שלכם. בשנות ה-30 התמלאו רחובות גרמניה בשני סוגי גרפיטי: יהודים החוצה ויהודים לפלשתינה. הקריאה היוצאת מהאנטישמיות החדשה, בת זמננו, היא: יהודים החוצה מפלשתינה. היא מאפיינת לא רק את שונאי ישראל המסורתיים אלא, בעיקר, חוגים הקרויים היום שמאל - בארץ, באירופה, וגם בקרב "ליברלים" בארה"ב.

 

האבסורד הוא ששלילת זכות קיומה של ישראל - המספקת גיבוי אינטלקטואלי לאיומי השמדתה - נעשה בשם הדוקטרינות היותר נעלות של זכויות אדם ושוויון. במלים אחרות: לכל העמים יש זכות להגדרה עצמית פרט ליהודים. אין הבדל מהותי בין תפישה זו לבין השלב הראשון של האנטישמיות המסורתית על פי פקנהיים: "אינכם יכולים להיות עמנו במשפחת העמים".

 

העובדה שהשמאל האינטלקטואלי הקיצוני נושא היום את הדגל שנשא בעבר הימין הפשיסטי באירופה, גורמת ליהודים רבים טראומה מהסוג שחוו יהודים בסוף המאה ה-19: נכון, אין פוגרומים ואין משפט דרייפוס, אבל הרב הראשי של צרפת, ז'וזף סיטרוק, מבקש ברדיו מהיהודים להימנע מלחבוש כיפה - פנייה שצריכה להרעיד גם את נפשו של היהודי החילוני ביותר. הפורום החברתי האירופי (FSE) מזמין לשורותיו את האינטלקטואל המוסלמי האנטישמי טארק רמדאן, והשמאל בכלל מעורר אכזבה עמוקה כשאינו מתייצב בהפגנותיו לצד יהודים היראים לחבוש כיפה והנרצחים בעת תפילה בבתי כנסת.

 

מי שיקרא היום את משה ליליינבלום ויהודה פינסקר - אם אינו נגוע בבורות אקדמית אופנתית - יחוש הזדהות נפשית עמוקה. לא רק יהודים נפגעים מהשילוב של מוסלמים קיצונים ושמאל אנטישמי: עיתוני צרפת - גם אלה המבקרים קשות את ישראל - נדהמים מהמתרחש. "לה מונד" מ-18.11 משבח, בצדק, את תגובתו המהירה של הנשיא שיראק בכינוס מיוחד של הקבינט לאחר שריפת בית הספר היהודי בפאריס ב-15.11, ומזהיר מפני השילוב של אנטישמיות איסלאמית אלימה ואנטישמיות צרפתית מסורתית. "לה פיגרו" מ-17.11 קושר בין האירועים באיסנטנבול ובפאריס לבין הסקר שבו הגדירו תושבי אירופה את ישראל כמדינה המסוכנת ביותר לשלום העולם, ומוסיף שההצלחה הגדולה ביותר של האנטישמיות החדשה היא הבנליזציה שלה.

 

ב"ליברסיון" מ-17.11 פתח ז'ראר דופו את מאמרו במשפט המרעיש: "ב-2003 אדם יכול להירצח פשוט בשל היותו יהודי - באיסטנבול, בג'רבה, בקזבלנקה". הוא מוסיף כי מי שמנסה להסביר את האנטישמיות הזאת, אף אם לא להצדיקה, בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלשתיני, טועה מוסרית, שכן מדובר במגמה רצחנית, ששורשיה בחברה המוסלמית, ושהסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא רק תירוץ לה. המשפטן היהודי-הצרפתי רובר בדינטר, לשעבר שר משפטים והיום סנאטור סוציאליסטי, זועק מרה בראיון עם היומון הקתולי "הצלב" נגד האנטישמיות החדשה, המופיעה בתחפושת של אנטי ציונות. וקנצלר גרמניה, גרהארד שרדר, מודיע על כינוס מיוחד של המועצה לשלום וביטחון באירופה שתדון באביב בנושא האנטישמיות החדשה.

 

אולי אותם אנשי שמאל ישראלים שמבטלים את הטענות בדבר גילויי האנטישמיות החדשה, צריכים לקרוא את הדברים הללו, המתפרסמים בחו"ל.