הרפובליקה השלישית

 

אלוף בן, הארץ, 27.1.06

 

ביום העצמאות הבא תציין ישראל 58 שנים להקמתה, ולא צריך להאמין בנומרולוגיה כדי להבחין בסימטריה מעניינת: התקופה הזאת מתחלקת בדיוק לשניים. 29 שנים בשלטון מפא"י-העבודה, ועוד 29 שנות התיקו בין הליכוד לעבודה, שנעו בין תחרות מרה לשיתוף בממשלות האחדות.

 

עתה נכנסת ישראל לעידן פוליטי חדש, שאפשר לכנות "הרפובליקה השלישית". מחלתו של אריאל שרון האיצה את התהליך. אילו היה בריא, מתמודד וכצפוי גם זוכה בבחירות, השינוי היה קטן מזה שעברה ישראל בשלושת השבועות האחרונים. כמעט בלי משים, התחוללו חילופי אישים ודורות בהנהגת המדינה. המנהיגים הביטחוניסטים, שנצרבו במחתרות ובשדות הקרב, פינו את מקומם לדור צעיר של אזרחים-פוליטיקאים, העומדים בראש מפלגת שלטון חדשה. התוצאה היא, שהבחירות הבאות מצטיירות כמשאל עם לאשרור המהפך שכבר התרחש בפועל.

 

במבט היסטורי, חילופי התקופות בפוליטיקה הישראלית הושפעו בעיקר מהמלחמות. הרפובליקה הראשונה, הבן-גוריונית, קמה במלחמת העצמאות כיורשת "היישוב" המנדטורי. הרפובליקה השנייה, הבגיניסטית, נולדה מהטראומה של מלחמת יום הכיפורים, ובכל שנות קיומה נקרעה בין החזרת שטחים לכיבושם. את הראשונה איפיינו המחיקון, הפרויקטים הלאומיים הגדולים והכלכלה הריכוזית, ואת השנייה העלייה מרוסיה, מתעשרי ההיי-טק וההיפתחות לעולם. הראשונה סיפקה תשובות ואמונה בממלכתיות, והשנייה מותירה אחריה בעיקר שאלות ולבטים.

 

אינתיפאדת אל-אקצה צרבה בתודעת הישראלים את ההערכה, שהפתרונות המקובלים - כיבוש והתנחלויות או ברית עם אש"ף - רק מסבכים את הסכסוך. ייסורי המלחמה בפלשתינאים הולידו את רפובליקת ישראל השלישית, שקמה על חורבות גוש קטיף. מייסדה, שרון, היה שריד מימי דוד בן-גוריון, שמילא תפקיד מפתח בשני המהפכים: הוא יזם את הקמת הליכוד, שאיפשרה את המהפך הראשון, ולימים פירק אותו. ספק אם למישהו אחר היו הכוח והאומץ הפוליטיים לעשות זאת. אבל שרון לא זכה לראות את תוצאות מהלכיו; הקומה השביעית ב"הדסה" היתה להר נבו שלו.

 

מה תעשה הרפובליקה השלישית? הציפייה העיקרית היא, שתנסה לסגור את התיקים הפתוחים שהורישו לה קודמותיה. לקבוע את גבולות ישראל במזרח, עם הפלשתינאים והסורים, ולהחיש את צירופה של ישראל כחברה נורמלית בקהילה הבינלאומית; לקלוט מחדש את המתנחלים שיפונו מהגדה המערבית, בלי להחריף את המתחים בין יהודים לערבים בתוך הקו הירוק; לכונן משטר יציב ואפקטיווי יותר, ואולי אפילו חוקה, ולהציע עתיד כלכלי וחברתי מפתה לצעירים מול פיתויי הגלובליזציה.

 

האתגר העומד לפני "קדימה" אינו פשוט. עליה להראות יוזמה ולחשוב בגדול כמו מפא"י ההיסטורית, אבל בלי הכלים הריכוזיים שעמדו לרשות בן-גוריון. שחרורה מכבלי המוסדות וחברי המרכז יפה לשעתו ומרענן את השורות הפוליטיות, אבל יהיה עליה להתמסד אם תרצה לשרוד.

 

אהוד אולמרט, ציפי לבני וחבריהם יצטרכו לשכנע בחודשיים הבאים, שהם בנויים למשימה הכבירה הזאת. הציבור, לפי הסקרים, מוכן לתת להם אשראי ומעדיף את קדימה על העבודה והליכוד, המפלגות שמתעקשות לשמר את הסדר הפוליטי הישן. ואז, ב-29 במארס, יגיע המבחן האמיתי של מימוש הציפיות הגדולות.