הפוסט ציונים האמיתיים

 

דניאל בן  סימון, הארץ, 10.5.04

 

 

הם הגיעו ביום ראשון שעבר, עם שחר, מכפר דרום, ממורג ומנוה דקלים והתנחלו בכניסה לקלפי של העיירה אופקים, במטרה לשכנע את התושבים להצביע נגד תוכנית ההתנתקות. בעודם עוסקים במלאכתם פשטה השמועה, שמשהו רע אירע בציר כיסופים. הטלפונים החלו לטרטר, וכעבור כמה דקות התחוורה מידת המפלצתיות של הפיגוע שבו נכחדה באחת משפחה שלמה.

 

במהרה התברר, שעשרות המתנחלים ששהו ליד הקלפי הכירו את המשפחה, אחדים אף מקרוב. שליחי חב"ד לקלפי החלו לקרוא פרקי תהלים, אחרים שבו מיד לפעילותם הקודמת. בתוך דקות התפוגג האירוע המזוויע. שוב נשמעו הקריאות לאנשי אופקים לבוא להצביע, והמתנחלים חזרו להתרוצץ על הכביש הראשי ולהיכנס לבתים כדי להאיץ בתושבים.

 

על הפעילות ניצח בנחישות, במראה אופייני של כיפה שמוטה, לבוש מרושל וסנדלים שידעו ימים יפים יותר - עוז קדמון, תושב כפר דרום. כמה שניות אחרי שנודע לו על הטרגדיה שהתרחשה מאות מטרים בלבד מביתו הוא זיהה את התועלת שאפשר להפיק ממנה למפעל ההתנחלות. "היום נתקע עוד חמש יתדות חזקות באדמת הגוש. היום יהיו באדמת הגוש עוד חמישה קברים טריים שאי אפשר יהיה להזיז".

 

כך הוכפף הכל לנושא שנתפש בעיני המתנחלים כמאבק של חיים או מוות. לא רק גורלו של גוש קטיף מוטל על כפות המאזניים, אלא המשך קיומה של תפישת עולם התנחלותית שמנווטת את דרכה של החברה הישראלית זה כמה עשורים.

 

במשך השנים נסחפו המתנחלים אחרי מעשי ידיהם ונטשו את המציאות הריאלית שהונחה בבסיס הציונות המעשית. בעבר היו הדתיים הלאומיים לכודים בין שתי נאמנויות, שהתקשו ליישב ביניהן: לתורה ולמדינה. הרב משה צבי נריה, מנהיג נערץ של הציונות הדתית, ביטא את הדילמה הקשה שנותרה בלא מענה: "כיצד לגשר על פני אותה הסתירה הנפשית הפנימית של הנאמנות הכפולה: נאמנות לתורת ישראל ונאמנות למדינת ישראל?"

 

בשנים האחרונות נמצא המענה. המתנחלים המירו את הנאמנות למדינה בנאמנות לתורה. היום אפשר לקבוע, שלא מתנהל כמעט שיח המתבסס על נימוקים רציונליים בין הציבור החילוני למתנחלים. בניסיון נואש לשכנע את המתנחלים, מזהירים אותם בני שיח חילונים מפני אובדן הרוב היהודי והסכנה לדמוקרטיה. אלא שהטיעונים הללו מעוררים גיחוך אצל המתנחלים. הדיבורים על דמוגרפיה ודמוקרטיה וזכויות אזרח מצטיירים כדיבורי סרק בעיני מי שנשבעו אמונים לתורת ישראל.

 

ציבור המתנחלים - כמו הנהגתו החדשה - השתנו. הם הפוסט ציונים האמיתיים במובן שאימצו עמדה, שלפיה העם היהודי נמצא מחוץ לגדר ההיסטוריה האנושית. לכן שיקולים ארציים וערכים ליברליים - כמו דמוגרפיה ודמוקרטיה - אינם חלים עליו. ממול ניצב ציבור חילוני, שבעיני חלק גדול ממנו מדינת ישראל שייכת למשפחת העמים, ועל כן חלים עליה הכללים שמנחים את הקהילה הבינלאומית, בהם הדרישה לצאת מרוב השטחים. זו הסיבה לכך, שלקראת המאבק הגדול על עתיד השטחים צפויים אנשי ימין חילונים ללכת בעקבות אריאל שרון, אהוד אולמרט ודן מרידור בהבינם את הסכנה שמהווה ארץ ההתנחלויות למדינת ישראל.

 

הציבור הדתי הלאומי, שעשה בעבר מאמצים גדולים להיות חלק מהציונות המעשית, נטש אותה. בעיניו היא נכנעה לעייפות ולערכים אוניוורסליים. זו הסיבה לכך שהציבור הזה ייסד לעצמו מדינה חדשה בארץ שהיא בעיניו ערש האומה, והוא מתכוון להילחם למענה. אין פלא איפוא, שרוב המתנחלים משתייכים לציבור הדתי הלאומי; שרוב הפעילים נגד ההתנתקות הם חובשי כיפה. אין להם זהות אחרת ואין להם ארץ אחרת. בהקימם את ההתנחלויות הם ייסדו את הפטיש הגדול ביותר בתולדות הציונות.

 

במאבק המסתמן, שתוצאותיו יחרצו את זהותה של המדינה ולמעשה את גורלה, ינצח מי שיהיה נחוש יותר, וכרגע נראים המתנחלים נחושים יותר. גם הם יודעים, שהמאבק על השטחים נוגע בבסיס זהותה היהודית של המדינה. באין התנחלויות, עלול הציבור הדתי הלאומי למצוא את עצמו חסר כל. "המאבק שלנו הוא לחיות בארץ ישראל על פי התורה", אמר אייל הנמן מאלון שבות שבגוש עציון, "לנו יש סבלנות, ונוכל לחכות עוד 200 שנה, אבל בסופו של דבר נקים פה מדינה יהודית שתתנהל על פי כללי היהדות, המוסר היהודי והסנהדרין. הערבים יוכלו לחיות כאן כגויים אחרי שיבינו שבעלי הבית הם היהודים". בלבו של כל יהודי דתי אמיתי, הוסיף הנמן, פועם החלום הזה. מי שאומר אחרת, חוטא לאמת.