הנכבה היהודית: גירוש, טבח והמרת דת בכפייה

 

מדי שנה מציינים הפלסטינים את יום הנכבה, האסון שניחת עליהם עם הקמת המדינה. אלא שגם ליהודי מדינות ערב יש אסון, והוא קשה פי כמה

 

בן דרור ימיני, מעריב, 16.5.09

 

מספרים שיופיה היה מדהים. סול (סוליקה) חתואל הייתה בת 17 כאשר ראשה נכרת. ידידה מוסלמית טענה שהצליחה לאסלם אותה. כאשר התכחשה סול לטענה, היא הואשמה בכפירה באיסלאם ונדונה למוות. עניינה הגיע לסולטן.

 

כדי למנוע את מותה, ניסו בכירי הקהילה לשכנע אותה לחיות כמוסלמית. היא סירבה ואמרה: "נולדתי כיהודייה, אמות כיהודייה". גורלה נגזר. זה קרה בשנת 1834. היא הייתה מטנג'יר, והוצאה להורג בפס. רבים עולים לקברה. למרות שהאירוע הונצח בעדויות, בציור מפורסם ובמחזה – סיפורה נשכח. הכתבה שלהלן מוקדשת לה, ולקורבנות הנכבה היהודית.

 

כמדי שנה ב-15 במאי "חוגגים" הפלסטינים, ואיתם רבים אחרים בעולם, את "יום הנכבה". זה היום שמציין, מבחינתם, את האסון הגדול שהתרגש עליהם, בעקבות הקמת מדינת ישראל. מאות אלפי ערבים הפכו לפליטים. חלקם ברחו, חלקם גורשו. ה"נכבה" הלכה והועצמה לממדי ענק, באופן שמונע את פתרון הסכסוך.

 

בשנות הארבעים, צריך להזכיר, חילופי אוכלוסין ומעשי גירוש לצורך יצירת מדינות לאום היו הנורמה המקובלת. עשרות מיליונים עברו את החוויה. ורק הפלסטינים, והם לא לבד, הולכים ומנפחים את מיתוס ה"נכבה".

 

אלא שיש עוד "נכבה": הנכבה היהודית. באותן שנים בוצעה סדרה ארוכה של מעשי טבח, פוגרומים, הפקעות רכוש וגירוש – נגד יהודי ארצות האיסלאם. המסכת הזאת נותרה בצל. הנכבה היהודית הייתה חמורה יותר מהנכבה הפלסטינית. ההבדל היחידי הוא, שהיהודים לא הפכו את הנכבה הזאת לאתוס המכונן שלהם. להפך.

 

כמו עשרות מיליוני פליטים אחרים בעולם, הם העדיפו לרפא את הפצע. לא לגרד אותו, ולא לפתוח אותו, ולא להפוך אותו להרבה יותר מדמם. הפלסטינים, לעומת זאת, העדיפו דימום על שיקום. ולכן הם גם משלמים את המחיר.

 

תעשיית השקר העצימה את מיתוס הנכבה, והפכה אותו לפשע האולטימטיבי. הנכבה זוכה לאינספור פרסומים וכנסים, עד כדי עיוות מוחלט של המהלך ההיסטורי האמיתי. טבח דיר יאסין הפך לאחד מציוני הדרך בנכבה הפלסטינית. אין שום צורך להסתיר את מה שנעשה שם (למרות שעניין הטבח מצוי במחלוקת). חפים מפשע נהרגו. היו מקרים נוספים, לא רבים, של התנהגות שיש לחשוף אותה וראוי לגנות אותה.

 

היהודים נרצחו, נושלו וסבלו יותר

אלא שסדרה ארוכה של מעשי טבח בוצעו ביהודים בארצות ערב. הם לא הכריזו שום מלחמה על הארצות שבהן הם ישבו. הם היו אזרחים נאמנים. זה לא עזר להם. הסבל שלהם נמחק. הסיפור שלהם אינו מסופר. הנרטיב הפלסטיני השתלט על השיח ההיסטורי. אין צורך בנרטיב פלסטיני מול נרטיב ציוני. יש צורך להתנער מנרטיבים לטובת האמת. והאמת היא, שהיהודים נרצחו יותר, נושלו יותר וסבלו יותר.

 

עדות מדהימה מאותן שנים, דווקא מהצד הערבי, מבהירה את הדברים. בשנת 1936 שלחו שישה אישים עלאווים מסוריה מכתב לשר החוץ הצרפתי, ובו הם מביעים את חששם מעתיד האזור.

 

הם מתייחסים גם לשאלה היהודית: "היהודים הביאו איתם שלום ופיתוח והפיצו זהב ושגשוג בפלסטינה, ולא נישלו אף אחד. למרות זאת, המוסלמים הכריזו עליהם מלחמת קודש, ולא היססו לטבוח בנשים ובילדים, למרות עיניהם הפקוחות של שלטונות המנדט. גורל איום ונורא מצפה ליהודים אם המנדט יסתיים, והמוסלמים יתאחדו". מה שמעניין הוא, שאחד מחותמי המכתב הוא לא אחר מאשר אבי סבו של בשאר אל-אסאד, נשיא סוריה.

 

יום הנכבה, צריך להזכיר, הוא יום ההכרזה על עצמאות ישראל, ה-15 במאי. צריך להזכיר מה קרה שעות ספורות לאחר אותה הכרזה. מזכיר הליגה הערבית, עבד אל-עזאם פחה, הודיע בהכרזת המלחמה על ישראל: "מלחמה זו תהיה מלחמת השמד, ועל הטבח שייערך עוד יסופר כעל מסעי המונגולים והצלבנים".

 

המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, שהיה סמוך לשולחנו של היטלר בימי מלחמת העולם השנייה, הוסיף משלו: "אני מכריז על מלחמת קודש, אחיי המוסלמים! טבחו ביהודים! הרגו את כולם!".

 

הכרזת מלחמה על היהודים

מסמכים שונים, חלקם כאלה שהתגלו רק בשנים האחרונות, מגלים שהכרזת המלחמה הייתה הרבה יותר רחבה. למעשה, מדובר בהכרזת מלחמה על היהודים.

 

מחקר שנערך בין השאר על ידי פרופ' ארווין קוטלר, לשעבר שר המשפטים של קנדה, מגלה שהליגה הערבית גיבשה הצעת חוק, המטילה שורה של סנקציות על היהודים, ובכלל זה החרמת רכוש, עיקול חשבונות בנק ועוד. המבוא להצעת החוק מבהיר ש"כל היהודים ייחשבו כחברי המיעוט היהודי במדינת פלסטין". ואם גורלם של יהודי פלסטין נגזר, ברור מהו הגורל של יהודי ארצות ערב.

 

הצעת החוק אכן עמדה ברקע לסנקציות שננקטו נגד יהודי ארצות ערב – לעתים באמצעות חקיקה, כפי שקרה בעיראק, ובהמשך במצרים, ולעתים תוך נקיטת אותם אמצעים, בלי שום צורך בחקיקה. לפי תעשיית השקר, יהודי ארצות ערב חיו בשלום עם סביבתם, וזכו להגנת השלטונות. ורק בגלל התנועה הציונית, והפגיעה בערבים בפלסטינה, החלו היהודים לסבול.

 

השקר הזה זכה לאינספור פזמונים חוזרים, וגם הוא ראוי להפרכה. אכן, רוב יהודי ארצות ערב לא עברו את זוועות השואה. אלא שזה לא הופך את מצבם, גם לפני הציונות, להרבה יותר טוב. היו תקופות שבהן זכו היהודים לשקט יחסי תחת שלטון מוסלמי. אך תקופות כאלה היו היוצא מן הכלל. לאורך כל ההיסטוריה היהודית בארצות ערב היו מעשי השפלה, הגליה, פוגרומים ושלילת זכויות שיטתית.

 

התוכנית: לאסלם את היהודים

אפשר להתחיל, כמובן, מהקונפליקט בין מוחמד ליהודים. במסגרת התיקון החברתי שלקח על עצמו מוחמד, והוצאת הערבים מעידן הג'הלייה, שאב מוחמד את הרעיון המונותיאיסטי גם, ואולי בעיקר, מהיהודים. מוטיבים רבים מהדת היהודית מופיעים בקוראן. כך, למשל, האיסור על אכילת חזיר וברית מילה. אלא שמוחמד רצה לאסלם את היהודים. הם כמובן סירבו. התוצאה הייתה עימות שהסתיים בגירוש ובטבח של מאות.

 

ליהודים, כ"עם הספר", ניתנה זכות לחיות תחת חסות האיסלאם, ולקיים את דתם. מזמן לזמן, מדור לדור, התנאים עברו שינוי. במקרים רבים חיו היהודים תחת תקנות הח'ליף עומר.

 

תקנות אלה אפשרו להם להתקיים כבני חסות ("ד'ימים"), גם אם במעמד נחות. אך פעמים רבות, תחת שלטון מוסלמי, גם חיים נחותים לא אופשרו להם.

 

תור הזהב: אחת ההוכחות לדו-קיום בין יהודים למוסלמים היא השגשוג היהודי תחת שלטון המוסלמים בספרד, ועידן "תור הזהב". אלא שהמציאות הייתה שונה.

 

היא כללה סדרה של התנכלויות ליהודים. ב-1011 בקורדובה שבספרד, תחת שלטון מוסלמי, נערכו פרעות שגרמו לטבח שבו נרצחו, לפי הערכות שונות, בין מאות לאלפים; ב-1066 בגרנדה, הוצא להורג יוסף הנגיד, ויחד איתו בין 4,000 ל-6,000 יהודים. אחת התקופות הקשות ביותר החלה בשנת 1148, עם עלייתה לשלטון של שושלת אלמוהאד (אל-מוואחידון, מוחודונים), ששלטה בספרד ובצפון אפריקה במאות ה-12 וה-13.

 

מרוקו:  המדינה שסבלה מהסדרה הקשה ביותר של מעשי טבח. במאה השמינית נמחקו קהילות שלמות על ידי אידריס הראשון. ב-1033, בעיר פס, נרצחו 6,000 יהודים על ידי המון מוסלמי. עליית שושלת אלמוהאד גרמה לגלים של מעשי טבח המוניים: על פי עדות מאותם ימים נטבחו 100 אלף יהודים בפס, וכ-120 אלף במרקש. ב-1465 שוב בוצע טבח המוני בעיר פס, שהתפשט גם לערים אחרות במרוקו.

 

בטטואן נערכו פוגרומים ב-1790 וב-1792, שכללו רצח ילדים, ביזה ואונס נשים. בין 1864 ל-1880 בוצעה סדרה של מעשי פוגרום ביהודי מרקש, ומאות מהם נטבחו. ב-1903 נערך פוגרום בשתי ערים, טזה וסטט, בו נהרגו למעלה מארבעים יהודים.

 

ב-1907 בוצע פוגרום בקזבלנקה, ובו נרצחו כשלושים יהודים, ונשים רבות נאנסו. ב-1912 שוב נערך טבח בפס, ובו נרצחו שישים יהודים, וכ-10,000 נותרו חסרי בית. ב-1948 החלה שוב סדרה של פרעות נגד היהודים, שגרמו לטבח 42 מתוכם, בערים אוג'דה וג'רדה.

 

אלג'ריה: סדרת מעשי טבח ב-1805, 1815 ו-1830. מצבם של היהודים שופר עם תחילת הכיבוש הצרפתי, ב-1830, אך הדבר לא מנע התפרצויות אנטי-יהודיות בשנות ה-80 של המאה ה-19. המצב הורע שוב עם עליית שלטון וישי. עוד לפני כן, ב-1934, חדרו למדינה השפעות נאציות, שעוררו טבח של 25 יהודים בעיר קונסטנטין. עם קבלת העצמאות, ב-1962, התקבלו חוקים נגד התאזרחותם של מי שאינם מוסלמים, ורכושם הוחרם למעשה. רוב היהודים עזבו, בדרך כלל חסרי כל, יחד עם הצרפתים (פייה-נואר).

 

לוב: ב-1785, נרצחו מאות יהודים על ידי עלי בורזי פשה. ההשפעות הנאציות גרמו להחמרת ההתנכלויות ליהודים. רכוש היהודים בבנגזי נשדד, אלפים נשלחו למחנות, וכ-500 יהודים הושמדו. ב-1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה, החל פוגרום נגד היהודים, ומספר הנרצחים עמד על 140. ה"ניו יורק טיימס" דיווח על מראות זוועה של תינוקות וקשישים שהוכו למוות. במהומות שפרצו ב-1948 היהודים היו מוכנים יותר, כך שמספר הנטבחים עמד על 14 בלבד. בעקבות מלחמת ששת הימים פרצו שוב מהומות, ו-17 יהודים נטבחו.

 

סוריה: עשרות ילדים יהודים נחטפו

עירק:  בבוסרה בוצע טבח ב-1776. מצבם של היהודים השתפר עם השלטון הבריטי ב-1917, אך שיפור זה הסתיים עם העצמאות העיראקית ב-1932. ההשפעה הגרמנית גברה, והיא הגיעה לשיאה בפוגרום הידוע בשם פרהוד, ב-1941, שבו נטבחו 182 יהודים (על פי הערכת ההיסטוריון אלי כדורי, מדובר ב-600 נרצחים), ואלפי בתים אחרים נבזזו.

 

באותם ימים שהה במקום חג' אמין אל-חוסייני, שהטיף לפרעות ביהודים. לאחר הקמת מדינת ישראל, ב-1950, פעל הפרלמנט העיראקי בהתאם להצעת החוק של הליגה הערבית והקפיא את נכסי היהודים. על הנותרים בעיראק הוטלו הגבלות. הטבח בפרהוד, ההתנכלויות בשנים 1946-1949, הפכו את יהודי עיראק למגורשים ולפליטים לכל דבר ועניין. האלפים הבודדים שנותרו בעיראק סבלו מגזירות קשות. בשנת 1967 נשפטו 14 איש למוות, באשמת שווא על ריגול. מתוכם 11 יהודים. רדיו עיראק קרא להמונים לבוא לצפות בחגיגות התלייה.

 

סוריה: עלילת הדם הראשונה במדינה מוסלמית, ב-1840, שגרמה לחטיפת עשרות ילדים יהודים, עינויים, לעיתים עד מוות, וכן לפוגרום נגד היהודים. בשנת 1986 פרסם שר ההגנה הסורי, מוסטפה טלאס, ספר, "מצת ציון", שבו הוא טוען שהיהודים אכן השתמשו בדם נזיר נוצרי לצורך אפיית המצה. אותה אנטישמיות, במהדורה חוזרת. פוגרומים נוספים היו בחאלב ב-1850 וב-1875, בדמשק ב-1848 וב-1890, בביירות ב-1862 וב-1874, בדיר אל-קמאר הייתה עלילת דם נוספת, שגרמה גם היא לפוגרום, ב-1847. באותה שנה היה פוגרום גם ביהודי ירושלים, שהיה פועל יוצא של עלילות הדם. ב-1945 סבלו יהודי חאלב מפרעות קשות. 75 יהודים נרצחו, והקהילה נהרסה. הפרעות התחדשו ב-1947, והן גרמו לרוב יהודי סוריה להפוך לפליטים. אלה שנותרו שם חיו שנים רבות כבני ערובה.

 

תימן: היתומים אולצו להתאסלם

איראן: פוגרום נגד היהודים ב-1839, בעיר משהאד. המון מוסת הסתער על היהודים, וטבח בקרוב ל-40 יהודים. השאר אולצו להמיר את דתם. כך נוצרו אנוסי משהאד. ב-1910 הייתה עלילת דם בשירז שבאיראן, שבעקבותיה נרצחו שלושים יהודים, וכל בתי היהודים נבזזו.

 

תימן: גלים של יחס שנע בין סובלנות לקיום נחות, לבין התנכלויות ופרעות. "איגרת תימן" של הרמב"ם נשלחה בעקבות מכתב שקיבל ממנהיג יהודי תימן, שבו תוארו גזירות שמד קשות נגד היהודים (1173). גם בהמשך היו גלים של גזירות שמד, שתקצר היריעה מלפרטן.

 

אחד מציוני הדרך הקשים הוא גלות מוזע. שלוש שנים לאחר עלייתו לשלטון של האימאם אל-מהדי, בשנת 1676, הוא גירש את היהודים לאחד המחוזות הצחיחים של תימן. לפי הערכות שונות, בין שישים לשבעים וחמישה אחוזים מהיהודים מתו עקב ההגליה. גזירות שונות ורבות הוטלו על היהודים, כאשר ההבדל היה בעיקר בחומרת הגזירות. אחת החמורות שבהן הייתה "גזירת היתומים", שכפתה המרת דת של ילדים יתומים. בעדן הסמוכה, שהייתה תחת שלטון בריטי, התחוללו פרעות ב-1947, שגבו את חייהם של 82 יהודים. 106 מתוך 170 חנויות שהיו בבעלות יהודים נהרסו לחלוטין. מאות בתים וכל בנייני הקהילה עלו באש.

 

מצרים: כמו בשאר המדינות הערביות, גם במצרים חיו היהודים במעמד נחות לאורך מאות שנים. שיפור משמעותי חל במצבם עם עלייתו לשלטון של מוחמד עלי (1805). אך עדות של דיפלומט צרפתי, אדמונד קומב, אינה משאירה מקום לספקות: "בעיני המוסלמים אין גזע ראוי לבוז יותר מן הגזע היהודי". ודיפלומט אחר מוסף: "אין המוסלמים שונאים שום דת אחרת כפי שהם שונאים את זו של היהודים".

 

בעקבות עלילת הדם בדמשק, החלו עלילות דומות להיות מופצות גם במצרים, והן גרמו לסדרה של התקפות של המון מוסת: בקהיר ב-1844, ב-1890, וב-1901-1902, וכן באלכסנדריה, ב-1870, ב-1882, וב-1901-1907. התנפלויות דומות היו גם בפורט-סעיד ובדמנהור.

 

בהמשך התחוללו מהומות נגד היהודים בסוף מלחמת העולם השנייה, ב-1945 שבהן נהרגו עשרה ומאות נפצעו. ב-1947 התקבל חוק החברות, שגרם לפגיעה קשה בעסקי יהודים ולהחרמת רכוש. ב-1948, בעקבות החלטת החלוקה, החלו מהומות בקהיר ובאלכסנדריה. מספר הנרצחים נע בין 80 ל-180. עשרות אלפים נאלצו לעזוב. רבים תוך כדי בריחה ונטישת רכוש. מזלם של הנותרים לא שפר. ב-1956 התקבל חוק במצרים, השולל למעשה את אזרחות היהודים, ומאלצם לעזוב את המדינה ללא רכוש. זו הייתה פעולה מובהקת של גירוש והפקעת רכוש המונית.

 

"לא ניתן יהיה לרסן את ההמונים"

הדברים שלהלן הם מניין חלקי בלבד, מתוך סדרה ארוכה של מעשי טבח בארצות מוסלמיות. זה קרה לפני המפעל הציוני. זה המשיך עם המפעל הציוני. עשרות אלפים נרצחו רק משום שהיו יהודים. כך שהאגדה על חיים בדו-קיום, ואשמת הציונות בערעור הדו-קיום, היא עוד מיתוס חסר כל בסיס.

 

לקראת ההצבעה על הצעת החלוקה, בנובמבר 1947, איים שגריר מצרים באו"ם, הייכל פשה: "חייהם של מיליון יהודים בארצות מוסלמיות יעמדו בסכנה אם יוחלט על החלוקה ... אם דם ערבי יישפך בפלסטינה, דם יהודי יישפך במקום אחר בעולם".

 

ארבעה ימים לאחר מכן הבהיר שר החוץ העיראקי, מוחמד פדל אל-ג'מאלי: "לא ניתן יהיה לרסן את ההמונים בארצות ערב, לאחר ההרמוניה שבה חיו יחד יהודים וערבים". הרמוניה לא הייתה. הרי טבח ביהודים היה רק שנים ספורות לפני כן. אל-ג'מאלי שיקר כמובן. זו הייתה ממשלת עיראק שגם עודדה את ההתנכלות ליהודים, וגם הוציאה צווים להפקעת כל הרכוש היהודי.

 

בנוסף, המנהיג העיראקי של אותם ימים, נורי סעיד, הציג תוכנית לגירוש היהודים כבר ב-1949, עוד לפני היציאה החפוזה, ולמעשה כפויה, של יהודי עיראק. הוא גם הבהיר ש"היהודים הם מקור לצרות בעיראק. אין להם מקום בינינו. עלינו להיפטר מהם ככל שאנו מסוגלים לעשות זאת". סעיד אף הציג תוכנית להוביל את היהודים, דרך ירדן, כדי לכפות עליהם מעבר לישראל. ירדן התנגדה, אך הגירוש עצמו בוצע. סעיד גם הודה שמדובר, בעצם, בסוג של חילופי אוכלוסין.

 

הנה כי כן, הפרעות, הפוגרומים והגירוש הגדול של יהודים היה המשך לסבלם של היהודים תחת שלטון המוסלמים. תמיד היו מוסלמים שיצאו להגנת יהודים. גם אותם ראוי לזכור. היו גם תקופות שגשוג. אך נדמה שרוב השגשוג היהודי, כמו במצרים בשנות העשרים והשלושים, באלג'יריה במאות ה-19 וה-20, בעיראק בשנות העשרים – היה תחת שלטון קולוניאלי. ברוב המקרים, מצבם של היהודים היה רע לפני הפלישה האירופית, והוא הורע שוב עם סיום העידן הקולוניאליסטי.

 

הערבים נטבחו במסגרת פעולה צבאית

בכל מהלך היחסים בין יהודים לערבים, בארצות מוסלמיות, או במהלך המפעל הציוני, לא היה מקרה אחד של פרעות במוסלמים, בנוסח שבוצע על ידי ערבים ביהודים. גם המקרים הקשים, שראויים לגינוי, בנוסח דיר יאסין, התחוללו במסגרת העימות הצבאי.

 

אלה מקרים שראויים לגינוי, אבל נדמה שצריך לשים את הדברים בפרופורציה. הערבים טבחו ביהודים ללא שום עימות וללא כל תירוץ צבאי, רק משום היותם יהודים. אותם מתי מעט ערבים שנהרגו – נהרגו במסגרת מבצעים צבאיים. ולמרות זאת, כל פגיעה באוכלוסייה ערבית זכתה לאינספור מחקרים ואזכורים. הפגיעה הקשה הרבה יותר, של ערבים ביהודים – הושכחה ונשכחה.

 

נחזור לדיר יאסין, הסמל האולטימטיבי של הנכבה. אמרנו מעשה מגונה, ונחזור ונאמר זאת. אלא שלאותה פעולה, צריך להזכיר, קדמה סדרה של מעשי טרור רצחניים נגד אוכלוסייה אזרחית. גלים של מאורעות, שהם למעשה פוגרומים לכל דבר ועניין, של המון מוסת המתנפל על אוכלוסייה אזרחית. אלפי יהודים נטבחו. ילדים וקשישים ונשים. גם בבני עמם טבחו הפלסטינים. הרי במרד הערבי הגדול, בשנות השלושים, נהרגו 400 יהודים ו-5,000 ערבים. רובם מידי אחיהם.

 

החודשים שלפני דיר יאסין היו הקשים ביותר. 39 פועלים נטבחו בבתי הזיקוק בחיפה, 50 יהודים נהרגו בפיצוצי מכוניות התופת בירושלים ועוד ועוד. בסך הכל נרצחו בארבעת החודשים שבין החלטת החלוקה ועד הכרזת המדינה 850 יהודים. רובם לפני האירוע בדיר יאסין (9.4.1948), חלקם אחריו (טבח השיירה להדסה, 79 הרוגים, 13.4.1948). רובם אזרחים. רובם במעשי טבח וטרור. זה הרקע האמיתי. הרבה יותר נרצחים יהודים. אבל כולם נשכחו. ראוי להזכיר אותם. זו הנכבה היהודית, שקורבנותיה, בישראל ובעולם, מוזכרים פחות ופחות.

 

הפלסטינים שילמו את המחיר

קרוב למיליון יהודים חיו בארצות ערביות עם הקמתה של מדינת ישראל. בודדים חיים שם היום. רובם עזבו משום שסבלו מפרעות ומסכנת מוות. זה היה גירוש אכזרי יותר מהגירוש שממנו סבלו ערביי פלסטינה, ששילמו את המחיר על הכרזות המלחמה והשמד של מנהיגיהם. גם הרכוש היהודי שהופקע או ננטש כתוצאה מהגירוש – עולה בערכו על הרכוש הערבי שנותר בישראל.

 

חוקרים שונים ניסו להעריך את שוויו של הרכוש היהודי שהופקע, בעקבות העזיבה הכפויה של יהודי ארצות ערב, לעומת הרכוש הערבי שנותר בארץ, בעקבות העזיבה הכפויה של ערבים. הכלכלן סידני זבלודוף, מומחה בינלאומי בתחום, מעריך ששווי הרכוש הערבי עומד על 3.9 מיליארד דולר, לעומת שווי הרכוש היהודי שעומד על 6 מיליארד דולר (לפי ערכים של 2007). כך שגם בתחום זה, טענות הפלסטינים מופרכות. הם גררו את מדינות ערב למלחמה. הם שילמו את המחיר. והם אלה שגרמו ליהודים לשלם מחיר גבוה יותר. גם ברכוש. גם בדמים.

 

כתבה זו לא נועדה לטפח את הנכבה היהודית, והיא רחוקה מלהקיף את כל המקרים של פוגרומים, הפקעות רכוש, גזרות שמד ושאר התנכלויות. המטרה הפוכה. כאשר יבינו בעולם הערבי בכלל, ובקרב הפלסטינים בפרט, שהסבל, הגירוש, אובדן הרכוש, מחיר הדמים, אינם מונופול של צד אחד, הם ישכילו אולי להבין שהעבר הזה הוא עניין לשיעורי היסטוריה. משום שאם נעבור לחשבון המדיני והפוליטי, הרי שהם ביתרת חובה. הנכבה היהודית הייתה הרבה יותר גדולה. הסבל היה אדיר. אך זהו סבל של עמים רבים, ובתוכם גם יהודים וערבים שעברו את החוויה, במסגרת היווצרותן של מדינות לאום חדשות.

 

ראוי לכן להציג את סיפורה של הנכבה היהודית. לא לצורך הגדלת האיבה, אלא לצורך הצגה אמיתית של הדברים, ולצורך פיוס בין העמים. אינשאללה.