המוליך אותנו אחורה

 

דני רשף, חוסן, 26.8.02

 

 

מטבעם של משברים לאומיים, שבצד הרע שבהם, צומחות מהם גם תבניות חשיבה חדשות ויצירתיות הנועדות לתת מענה לעתיד. מן חשבון נפש והפקת לקחים לאומית לאו דווקא בתהליך מודע. בכך לא שונה המשבר בינינו לפלשתינים בשנתיים האחרונות.

 

בצד הישראלי מתחדד הוויכוח על צביונה של המדינה והגדרתה והנכונות לפעול, בלי תלות בפלשתינים, באופן חד צדדי למען מדינה יהודית דמוקרטית. בצד הפלשתיני, אולי רחוק מהישראלי הממוצע, מתחדד מאד הוויכוח סביב מגבלות השימוש בכוח. לא וויתור על המטרות הלאומיות, לא מחנה שלום חדש, אבל וויכוח קשה על הדרך. בשני התהליכים המקבילים יש הרבה מהמשותף. שניהם  נובעים מהאינתיפדה ומהשבר ביחסים בין העמים. שניהם לא תלויים אחד בשני או כיצד ישראלים ופלשתינים מפרשים זה את זה, שניהם זרמים אוטנטיים שנובעים מתוך מצוקה פנימית ושניהם מנסים לנהל את המשבר ולא להכריע אתו, לפחות לא בשלב המידי.  התהליכים מהוססים  ויבשילו רק בעוד שנים. אבל בהבשלת התהליכים האלה טמונה תקווה אמיתית לעתיד לחיות בהסכמה יציבה, כשכנים חשדנים ולא אוהבים, לאורך שנים ובלי להכריע בסכסוך אלא רק לנהל אותו ומתוך מודעות למגבלות.

 

הנה מופיע, כנראה מהירח, מושיע חדש, המשך ישיר לכוכבים מרדכי, שחק וברק, עמרם מצנע  שמציע,  ממש ברצינות, להתעלם מההתפתחות, לא להפיק לקחים מהותיים, ולחזור אחורה לתבניות הישנות. שוב נחזור להתווכח למה מתכוון ערפאת ומה משמעות הצהרתו האחרונה של סרי נוסייבה. הטלוויזיה תתמלא באנשי שמאל, שבצד הלקאה עצמית, יטיפו לוויתור על עוד רחוב בירושלים וקבלת עוד מאה אלף פליטים למען השלום שמעבר לפינה. אנשי הימין, לעומתם, יחזרו על הפזמון הנושן שאין למי להאמין וממילא הערבים רק רוצים להשמידנו. כאשר כול העולם, אפילו חלק מהחברה הפלשתינית, כבר מבין את תפקידו השלילי של יאסר ערפאת ומאחד מאמץ להרחיקו ממעגל ההכרעות משיב מצנע את ערפאת, תחת הכותרת מו"מ ללא תנאים מוקדמים, למרכז הבמה והזרקורים.

 

כמי שמתעקש לא להתייחס לתהליכים, מחזיר אותנו מצנע לפסי ההכרעה בסכסוך ומתעלם מהתוצאות הרות האסון של הניסיון להכריע בתהליך. בניגוד ועל אף חוסר הבשלות משני הצדדים שהעמיק מאד בשנתיים האחרונות. ממש כמו המושיע הקודם, אהוד ברק, מציע לנו מצנע מו"מ ללא תנאים מוקדמים עם הפלשתינים שאם לא יעלה יפה כי אז נעבור לשלב ב'.  כאילו שלמו"מ כושל אין מחיר יקר בין לאומי ולאומי.

 

לאחר כשלון שיחות קמפ דיוויד באוגוסט 2000, פרוץ האינתיפדה בספטמבר, כשלון שיחות פריז באוקטובר, כשלון ועידת שארם בנובמבר, הפיאסקו של שיחות טאבה בינואר 2001, טרור המתאבדים בעידוד הרשות הפלשתינית שאין לו תקדים בהיסטוריה האנושית - האם מצנע יהיה בכלל מסוגל לזהות בעתיד את הנקודה שבה צריך לעבור ממו"מ לשלב ב' כגרסתו, לתהליך הגדרה עצמית והתכנסות חד צדדית. הימור סביר המתבסס על הלקח ההיסטורי של מצנע עד כה, כנראה שלא.

           

מצנע מצטרף לשורה הארוכה מרפול, מרדכי, שחק, ברק ואפי איתם לאחרונה, של מושיעים תורנים שמרדדים את הוויכוח הפוליטי ושאנחנו, בהתלהבות תמימה וחסרת לקחים, מרשים להם, פעם אחר פעם, לקחת  את כולנו אחורה.