המתנחלים החדשים

 

ורד לוי-ברזילי, הארץ, 20.12.02

 

 

בשקט בשקט מציבה הציונות הדתית-לאומית אלטרנטיווה להתנחלות בשטחים: גל של התיישבות כפרית בנגב ובגליל, שמטרתו למנוע את השתלטות הבדווים והערבים על השטח. זה מתחיל במחנות זמניים כמו מרחב עם ובאנשים כמו שיבי אלון, שבניגוד לאביו, ח"כ בני אלון, מעדיף את הנגב על השומרון. אם יפנו התנחלויות, יש למפונים לאן ללכת

 

הגענו, אומר עוזי חבשוש ופונה מהכביש הראשי ימינה. שביל עפר תלול מטפס במעלה גבעה. חבשוש עוצר לפתע ומדומם מנוע. הגענו? מסביב נוף מדברי, שדה בוקר מאחור, מצפה רמון לפנים, מה זאת אומרת "הגענו"? לאן? חבשוש, מנהל פיתוח ברמת הנגב, יוצא מהרכב ומצביע אל כמה קוביות בטון שנטועות בקרבת מקום בתוך אדמת טרשים חומה צהבהבה. "הנה, זה מרחב עם".

 

משפחת אלון במרחב עם (מימין: יפית עם עקיבא על כתפיה, הבת עמנואל,

שיבי עם התינוק שמעיה בידיו, והבן הבכור חנוך). מחוברים למקום, לאדמה,

לתורה ולאהבת ישראל, מה אפשר לבקש יותר מזה?

צילומים: איל טואג

 

מיד ניכרת תכונה ערה באתר. שני כלבים שגון עורם כגון האדמה מרימים את ראשיהם, פוקחים עין תורנית, מפהקים לעבר האורחים פיהוק גדול, ושבים לנמנם. חבר שלישי, כנעני, משמיע נביחה קטנה, כאילו כדי לצאת ידי חובה. גדי מטולא אחד מציץ מתוך מכלאה מאולתרת, ופועה פעיות נרגשות. כמה חתולים ארוכי פרווה, מרהיבים ביופיים, פוסקים לרגע מליקוק פרוותם, בוחנים את הבאים בחשדנות ראויה, אבל עד מהרה חוזרים גם הם לעיסוקיהם.

זהו מרחב עם, "מחנה זמני" בן שנה, בדרך להיות יישוב דתי ציוני בנגב. עין כמונים של אפרים קישון הוא כרך סואן לעומת המקום הזה, אסופה של כמה אשקוביות שהובאו לפה על גבי מובילי טנקים מגוש קטיף בהוראת שר השיכון והבינוי. אין דשא, אין פרח, אין עץ אחד לרפואה. לא בית ספר, לא קופת חולים, אין גן ילדים, אין מכולת, אין מועדון, אין מבני ציבור. מלבד בית כנסת, כמובן. עוד אין חיבור לרשת החשמל, רק גנרטור.

 

מרחב עם. האשקוביות הובאו לכאן מגוש קטיף על מובילי טנקים

צילומים: איל טואג

 

עד לא מזמן, גם מים היו מביאים במכלית. הביוב זרם במשך חודשים לתוך בורות ספיגה מאולתרים. אמצעי החימום דלים, תנורי גז מיושנים. בתנאים הללו, על גבעת הטרשים הקירחת הזאת, מתגוררות כבר יותר משנה שש-עשרה משפחות דתיות צעירות, עם שלושים ילדים ותינוקות.

 

יותר מעשרים שנה לא קם בנגב ישוב יהודי חדש, והקמת מרחב עם היא סנונית שמבשרת את הבאות. אם יתממשו התוכניות של המועצה האזורית, זוהי תחילתה של מהפכה. הנגב עומד לשנות את הרכבו הדמוגרפי, מרוב ערבי-בדווי לשוויון ערבי-יהודי. ובתוך האוכלוסייה היהודית, מרוב מוחלט של חילונים, לאוכלוסייה מעורבת, חילונית-דתית. לא מן הנמנע שבתוך עשור או שניים, המאזניים אף יטו לטובת הקהילה הדתית.

 

ראש המועצה שמואל ריפמן מגלה כי הוא עובד עכשיו על תכנון והקמה של לא פחות משבעה ישובים דתיים נוספים בנגב: באר מילכא, באזור ניצנה; שלושה-ארבעה ישובים דתיים ב"מתחם חולות חלוצה", "נחל לבן", ושניים שאפילו שם עוד אין להם. כל אחד מהישובים מתוכנן ל-250-200 משפחות. "אני מעוניין להגיע למספר שיצדיק הקמת מערכת חינוך ותרבות נפרדת, שתהלום את צורכיהם המיוחדים", מגלה ריפמן, חבר מפלגת העבודה וקיבוצניק מרביבים.

 

"כל תנועות ההתיישבות פשטו את הרגל", אומר ריפמן. "היחידה שמסוגלת ליישב היום זאת אמנה (ו'אור', המקבילה של 'אמנה' בתוך הקו הירוק). צריך להביא מיליון יהודים לנגב, כדי לא לאבד אותו לבדווים. זה האתגר הציוני לחמישים השנים הבאות: הנגב והגליל. והיחידים שבאים במאסות, לגור עם ילדים קטנים במקומות כאלה, בכל מיני 'חורים', בקרוואנים, בתנאים לא תנאים, אלה החבר'ה של הציונות הדתית".

 

בכיר במשרד השיכון מאשר: התנועה היחידה שעוסקת בגיבוש גרעינים, מלווה אותם והופכת אותם לישוב, היא אמנה. הציונות הדתית, קובע הבכיר, היא היום המגזר היחיד שיכול לגייס להתיישבות אנשים ברמה גבוהה, אקדמאים, בעלי יכולת כלכלית, שעובדים במקצועות חופשיים, שתרים אחר איכות חיים כפרית קהילתית. ואותם אמנה מיישבת. זה מתרחש בנגב, וזה מתרחש בגליל, בגוש שגב, ובמקומות נוספים.

 

ברמת הנגב קלטו את זה כבר מזמן. "אלה חבר'ה מצוינים, יוצאי צבא, בנות משירות לאומי", אומר ריפמן. "ויש מאות ואולי אלפי משפחות שמוכנות להרים את הכפפה. אז הקיבוצניקים מודאגים? פוחדים מהשתלטות דתית? שלא יחששו. שיחששו מהבדווים. אנחנו כבר מאבדים את הנגב. זו הדקה התשעים. שיהיו בריאים, הקיבוצניקים. לא קל לשכנע אותם. אני איש התיישבות. אני חושב שהדתיים הלאומיים אלה אנשים מצוינים. זמביש ופנחס ולרשטיין הם חברים טובים שלי. אין לי בעיה עם ההתיישבות ביו"ש, אז שבנגב תהיה לי בעיה איתם?"

 

מרחבעם, על שם זאבי

 

עוזי חבשוש, בן 35, הוא יד ימינו של ריפמן ומנהל הפיתוח האזורי רמת הנגב. הוא נולד וגדל בקיבוץ בית העמק. כשהיה נער עבר עם הוריו לנוה חריף שבערבה ואחר כך לקיבוץ שדה בוקר. עכשיו הוא הולך לתור אחר מזכיר הישוב מרחב עם. מקובייה אחת מגיחה אשה צעירה, שני תינוקות תלויים על זרועותיה. היא נראית דתית אדוקה, לובשת מעין גלבייה או שמלה ארוכה, ולראשה כיסוי ראש. "זה בטח העיתונאים", מישהו אומר. היא מחייכת בבהלה ונמלטת מיד חזרה פנימה. מקובייה שכנה יוצאים שתי נשים וגבר, מעדרים ואתים בידיהם. הנשים הללו לובשות מכנסי ג'ינס וקורדרוי. שיערן לא מכוסה. לראשו של הגבר כיפה ססגונית רחבה. הם מכים באדמה הסלעית שמקיפה את הכניסה לבית, מנסים, כנראה, ליצור קווי מתאר לגינה.

 

גבר נוסף, גבוה ורזה, בעל חזות תימנית עם פיאות מסולסלות, לבוש גלבייה ולראשו ספק כיפה ספק כובע, חוצה את אחד השבילים המקבילים ונבלע אי שם באופק. מקובייה רחוקה יותר יוצא גבר דתי צעיר, מזוקן, גדול גוף. לראשו כיפת תחרה לבנה גדולה, ציציות מציצות מתחת לבגדיו, פניו מאירות וחייכניות. "ברוכים הבאים, בואו, בואו, אל תעמדו שם בחוץ", הוא קורא לעבר האורחים ומשגר קריאה נוספת לכיוון הבית, "יפיתה, הרצפה כבר יבשה? להכניס אותם?"

 

שמו שמעון צבי אלון, אבל כולם קוראים לו שיבי, בי"ת לא דגושה. הוא מזכיר הישוב. חי כאן עם אשתו יפית וארבעת ילדיהם. והוא גם הבן של ח"כ בני אלון מ"מולדת". הם כותבים את שם הישוב בשתי מלים, אבל מבטאים אותו מרחבעם, כאילו היה מלה אחת, וזה מצלצל דומה מאוד ל"רחבעם". ומיד מתברר שלא במקרה.

 

היום שבו החלו הדחפורים הראשונים בעבודות העפר להכנת התשתית לישוב, היה יום הלווייתו של השר רחבעם זאבי, שנרצח על ידי פלשתינאים. עד אז, השם המיועד של הישוב היה "חלוקים", כשם הצומת הקרוב. באותו יום, בהחלטה ספונטנית של הגרעין, הם הסבו את השם למרחבעם, מה שסיפק לתושבי הקיבוצים באזור סיבה נוספת לחשוש מזהותם של השכנים החדשים ומכוונותיהם.

 

שיבי אלון מבקש - לא רק הפעם, תמיד, מכולם - להתייחס אליו ללא דעות קדומות, ולא לחשוב על "מה אבא שלו היה אומר" כשמדברים איתו. ולפיכך הוא נשאל מיד: מה לו ולנגב? איך זה שהוא לא מקים את ביתו בבית אל, בית הוריו, מקום הולדתו, או במקום אחר בשטחים? אולי מסוכן מדי היום בשטחים? אולי חשש לחיי ילדיו, לחייו? האם הוא אינו מתנחל כאביו? ואולי בעצם הוא טרנספריסט? האם בא לכאן כדי לגרש את הבדווים מהנגב?

 

אלון מקבל עליו את הדין, בענווה. הוא בא לפה כי הוא אוהב מאוד את הנגב. זה התחבר לרצון שלו להקים ישוב חדש. הוא מאמין באהבה הלכה למעשה, לא רק בדיבורים. אין לו שום הסתייגות מיש"ע. הוא לא טרנספריסט - הוא מודע לדימוי של אביו בציבור. זה ממש עוול, הוא טוען, כי אביו הוא אדם שמונע אך ורק מאהבה, מלא אהבה וחמלה. כמו שאבא שלו לא שונא ערבים, כך הוא עצמו לא שונא את הבדווים. לא שונא אף אדם. והוא אינו נגד שום דבר. הוא רק בעד. בעד ארץ ישראל. יש לו אהבה גדולה לארץ ישראל.

 

הוא לא פוחד לחיות ביש"ע, ושיקול כזה מעולם לא היה מניע אותו. הוא מעדיף לבנות פה את ביתו יותר מסיבות של סגנון חיים. פשוט, כאן יותר מתאים להם, לו וליפית. הם אנשים שרוצים להתרחק מההמולה, מהמהומה, מחפשים שקט. שלווה. אדמה. אוויר נקי. הם רוצים לראות את הילדים חופשיים, רצים, משחקים, במקום שאין בו גבולות. טבע.

 

רק אנחנו והמדבר

 

הוריה של יפית אלון היו בעלי חוש נבואי כאשר בחרו את שמה. יש לה יופי מסוג נדיר. רזה, גבוהה, תווי פנים של אלה יוונית. כבעלה, גם היא בת 26 , וכבר ילדה ארבעה ילדים. את ההריון האחרון עברה כאן על הגבעה. ואלמלא החזיקה בידיה תינוק בן חודש, קשה היה להאמין שילדה לא מכבר. גופה נערי, פניה שלווים, צוחקים. דיבורה שקט. מסתובבת בבית במכנסי קורדרוי רחבים, יחפה, שיערה ארוך ואסוף בשתי צמות ילדותיות.

 

ביד אחת היא קולפת בטטות ותפוחי אדמה לארוחת ליל שבת. ביד שנייה מנענעת את העריסה של שמעיה התינוק. מרימה את עקיבא בן השנתיים שנפל על החול. מעבירה ליטוף בשיערה של בתה, עמנואל. באותו זמן היא גם מתראיינת לכתבה, שולחת חיוכים של אהבה אל בעלה. מסתירה את שמעיה בתוך שמיכה גדולה ומיניקה אותו קצת. מדברת על לבו של חנוך, הבן הגדול, שלא יריב עם עקיבא ויפנה לו מקום בארגז החול. אשה שלא יודעת לחץ מהו. אשה שלא יודעת דאגה או פחד. אמא אדמה.

 

שפתה חילונית. תסרוקתה חילונית. כל חזותה חילונית. אבל יוקדת בה אמונה לוהטת. אל תתבלבלו, אומר בעלה, היא החזקה יותר בדת מבין שניהם. היא המובילה רוחנית. מחוברת באופן טוטלי, לב, גוף ונשמה.

 

"מה, מה, מה אתם רוצים לדעת?" יפית מתגרה. "מה אנחנו עושים פה? אתם הרי חושבים שאנחנו משוגעים. אתם צודקים. אנחנו באמת לא נורמלים. אנחנו אנשים משוגעים שגם גררו לפה את הילדים שלהם ומתעללים בהם, גוזרים עליהם בידוד, גוזלים מהם חיי חברה נורמליים". היא צוחקת. "נו, מה פה יש להסביר? מה יש לדבר כל כך הרבה? עוד מעט נכנסת שבת. ועוד יש כל כך הרבה מה לעשות. אנחנו אוהבים לעשות, לא לדבר. אז רצינו לעשות משהו גדול. מה, לא הרגשתם פעם צורך כזה? משהו גדול באמת. כמו, נניח, להקים ישוב חדש בארץ ישראל. זה חוויה של החיים. זה לא היה פשוט. זה לא היה קל. בהתחלה היה לי די סיוט. היו ימים ולילות מאוד קשים. אבל זה אחלה".

 

איך היה לך אומץ לבוא לפה עם שלושה ילדים קטנים ועוד בהריון?

 

"אומץ? האומץ זה לחיות בעיר. לזה אין לי אומץ. עם כל הרעש, המוני האנשים, המכוניות, החנויות, האוטובוסים, הפיח, הג'יפה. ממה יש לי כאן לפחוד?"

 

ילד חולה, למשל. צורך בהול ברופא.

 

"למה לחשוב על דברים כאלה? זורמים עם החיים. הכל בסדר, כולם בריאים, ואם צריך, יש מכונית, נוסעים לירוחם או לבאר שבע, אנחנו לא בסוף העולם".

 

בעצם אתם כבר רגילים, גרתם קודם בהתנחלות בשטחים.

 

"נכון. במורג. ושם, לילה בשבוע הייתי לבד בבית. נו, אם שרדתי את זה, אז אני בטח יכולה על הנגב, לא? שיבי היה בצבא. הייתי לבדי עם ילדים קטנים. אז באמת פחדתי. כאן זה הכי טבעי לי בעולם. טוב לנו פה. אנחנו מאושרים. רק אנחנו והמדבר. קמים, מסיעים את הילדים לגן ולבית הספר, הולכים לעבודה. אני עובדת במעון 'טללים' למפגרים בדימונה. בארבע הילדים חוזרים, מבלים איתם בכיף את שעות אחר הצהרים. בשבע בערב כולם במיטות. ואז זה רק אנחנו והשקט. מחוברים למקום. לאדמה. לתורה ולאהבת ישראל. מה אפשר לבקש יותר מזה?"

 

שיבי: "זה מבחינתנו אותו הדבר. פה, שם, זה ארץ ישראל. אבא שלי, למשל, גאה בנו מאוד. תומך בנו כל הדרך. זה לא פחות חשוב ליישב את הנגב".

 

יפית: "ואמא שלו שמחה מאוד והיא מודה שזה גם בגלל שהיא פחדה עלינו ועל הנכדים. אני, באופן אישי, לא מצאתי את עצמי שם. לא תמיד את מוצאת אנשים שהם בראש שלך, האמת, לא מצאנו את עצמנו שם. אני קצת חריגה. תמיד הייתי חריגה, גם בתיכון, כשאמרו לי כיסוי ראש, חבשתי כובע מצחייה הפוך. באולפנה עשיתי קרחת ושמתי בנדנה. אני לא סטנדרטית, מה לעשות. זה מי שאני. קשה לנו להרגיש ברגים קטנים במקום גדול. כשהכל כבר מהמוכן, מאורגן מלמעלה, ממוסד, כבד כזה".

 

שיבי: "פה אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים ממש להשפיע, לעצב את המקום לפי הראש שלנו. זה ממש חלום".

 

אור - משימות לאומיות

 

הישוב מרחב עם מתוכנן ל-350 משפחות, בשלב הסופי שלו. קק"ל השקיעה בינתיים מיליון שקל בעבודות עפר. משרד השיכון משקיע כחמישה מיליון שקל בהקמת המחנה הזמני. בסוף 2003 תתחיל בניית הבתים. ב-2005 התושבים ייכנסו לבתיהם, בינתיים גרים פה 16 משפחות ושני רווקים. הגיל הממוצע בישוב: אמצע שנות העשרים. קשישי הכפר בני 38-37.

 

מי שגר כאן עונה על ההגדרה "ציוני דתי" ועשה שירות צבאי. הנשים, שירות לאומי. ועדיין המרקם האנושי מגוון. יש מי שבאים מבתים דתיים, יוצאי התנחלויות, ויש שגדלו במשפחות חילוניות וגילו את הדת; יש אברך שיוצא יום יום אל הישיבה במצפה רמון וחוזר רק בלילה. יש כמה אדוקים יותר, שמקפידים בכל עניין ופרט. אלה רואים בעין לא יפה את החירות שיפית מרשה לעצמה בלבוש ובסידור השיער. וישנם כמה זוגות שרואים את העולם כמו שיבי ויפית, או בדומה להם - דתיים קצת פריקים, שאנטיפים כאלה, שמתמקדים על הפנים ולא החוץ.

 

חבשוש, חבר קיבוץ שדה בוקר, זוכר את ההלם שחטפו חברי הקיבוץ שלו, כשבוקר קיצי אחד הופיעה יפית אלון עם הילדים בבריכה של המשק. בטבעיות גמורה היא נכנסה למים, לבושה בגדים קיציים קלים, ושיכשכה להנאתה עם הילדים בבריכה החילונית, המעורבת.

 

ריפמן וחבשוש, שותפים לחזון ולביצוע, השקיעו שעות רבות בניסיונות לשכנע את חברי המועצה לאשר את הקמת הישוב. הם חרשו קיבוץ קיבוץ, ודיברו באסיפות. החברים היו בפאניקה, הם מספרים. "אתם תהרסו לנו את המועצה, הם אמרו. יצאתם מדעתכם? מתנחלים אתם מביאים לנו? מי צריך אותם כאן? מי רוצה פה דוסים? לא נירה לעצמנו ברגל. מה אנחנו, מתאבדים? הם ייכנסו לנו לאט לאט למועצה, לנשמה, לכל המוסדות, הם יסגרו לנו כבישים ויזרקו עלינו אבנים כשניסע בשבת".

 

ריפמן אמר לחבריו: "תירגעו. לא מדובר בחרדים ופה זה לא כביש בר אילן. אם הקיבוצניק מרביבים לא יבין שהוא צריך לפתוח את הדלתות לחברי הציונות הדתית, הוא יהיה מיעוט מבוטל בתוך רוב בדווי ערבי, ואז זה יהיה מאוחר מדי". המאמצים נשאו פרי. ההחלטה על הקמת מרחב עם התקבלה לבסוף במועצה האזורית פה אחד. "החזון הציוני של בן גוריון ניצח", מציין ריפמן בסיפוק.

 

ריפמן, בן 53, לא נולד בקיבוץ. הוא בן למשפחה דתית מבני ברק, שלמד בבית ספר יסודי חרדי "מעלות". כשהיה בגיל 12 החליטה אמו מטעמים משפחתיים לשלוח אותו לפנימייה, והוא נקלט כילד חוץ בקיבוץ רביבים (ריפמן: "אם ילדי הקיבוץ התעללו בי? בטח שהתעללו, כמו שבכל ילדי החוץ. אלא שהמקרה שלי היה יוצא דופן: זה היה הדדי. הם התעללו בי ואני התעללתי בהם"). ריפמן נשאר שם עד היום, נשוי ואב לשלושה. רוב השנים עבד בחקלאות, בענף הכותנה, ולפני שנבחר לראש המועצה היה מרכז ענף הבניין במשק.

 

לפני כשנתיים פנו אל ראש המועצה ריפמן שני צעירים דתיים, רוני פלמר וזאב יעקובוביץ. "תכין את התשתיות לישובים, אנחנו נביא את האנשים", הם אמרו לו. פלמר ויעקובוביץ, שניהם בוגרי מכינה קדם צבאית ויוצאי יחידות קרביות, רתמו חברים נוספים ויסדו עמותה: "אור - משימות לאומיות". הם זיהו נישה התיישבותית פנויה, והחלו לפעול. ריפמן אומר שמהרגע הראשון הם חשבו בגדול, וראו בעצמם תנועה מיישבת פוטנציאלית. את משימתם הגדירו כך: הקמה ואכלוס של ישובים לציונות הדתית לאומית בתוך הקו הירוק.

 

הוא החליט להמר עליהם. מועצת רמת הנגב אימצה את החבורה. שנתיים אחרי, פלמר, יעקובוביץ וחבריהם מאכלסים היום את סנסנא, ישוב דתי על הקו הירוק בדרום הר חברון, בתוך שטח ישראל. גם הזכויות על הקמת מרחב עם רשומות על שמם. הם הקימו וגיבשו את הגרעין, ליוו אותו, ותיפקדו כתנועה מיישבת לכל דבר. עמותת "אור" קיבלה את ברכתה של תנועת "אמנה". אנשיה פועלים, כך מתברר, בתיאום מלא עם זאב חבר (זמביש), ראש מועצת יש"ע ומזכיר "אמנה", והפכו את "אור" למעין תנועה אחות, זו פועלת בשטחים, הם בתוך הקו הירוק. הם נמצאים היום במגעים להקמת ישובים עם שבע מועצות אזוריות, בנגב ובגליל, ולדברי ריפמן, בתוך זמן קצר יוכרו רשמית בסוכנות ובמשרד השיכון כתנועה מיישבת. במשרד השיכון מאשרים גם את המידע הזה.

 

פלמר ויעקובוביץ סירבו להתראיין. הודעות שהושארו להם לא נענו. חבשוש הסביר: "הם שושואיסטים, אל תקחי את זה אישית. הכל אצלם חשאי, מחתרתי, גם כשהם מתקשרים אלינו בקשר, זה תמיד בחצי לחש, בקודים, כמו במבצע צבאי. זה הסגנון שלהם. אין מה לעשות".

 

התפוח לא נפל רחוק מהעץ. גם בתנועה האם, "אמנה", איש לא הסכים להתראיין. שרה אהרון, מנהלת המינהל לבנייה כפרית במשרד השיכון, העוסקת ישירות בהקמת הישובים הדתיים החדשים, נאותה לספק רק נתונים עובדתיים. מה יש להם להסתיר? האם, מעבר לנימוקים הגלויים, הפרויקט הוא גם ניסיון להכשיר את הקרקע לקליטת המתנחלים שיפונו מהשטחים, אם תגיע השעה? במשרד השיכון, "פינוי" נחשבת מלה גסה. אבל העוסקים בדחיפת הפרויקט מודעים גם לאפשרות הזאת. "מבחינתנו מי שבא ברוך הבא", אומר בכיר במשרד. "אם יבואו מכדים לרמת ארבל, או מרמת גן ליששכר, זה אותו הדבר".

 

במשרד השיכון לא התקיים דיון רשמי בעניין, אבל ריפמן מעיד שמדברים על זה. "אני שומע לא פעם אמירות כמו, 'טוב, אם לא יבואו מספיק משפחות מתוך הארץ, לפחות יהיה מקום למפוני ההתנחלויות'". וריפמן עצמו אומר: "אני לא רוצה להגיע ליום הזה. אבל בהחלט, אם חס וחלילה התנחלויות יפונו, אז טוב שיהיה למתנחלים לאן לבוא, לישובים דומים לאלה שהיו להם, לסביבת חיים דומה, לאיכות חיים דומה, שיוכלו להיקלט בה בקלות ולהרגיש בבית".

 

ריפמן אינו היחיד שחושב כך. איציק פרידמן, מזכיר הישוב הדתי מורשת שבגוש שגב בגליל, מציין שבזמנו, בעת המשא ומתן לשלום עם סוריה, העלה יצחק רבין רעיון כזה למען תושבי הגולן. אז דובר על פינוי אפשרי של תושבי הגולן לישובים כמורשת, הושעיה, מצפה נטופה ואשחר. ומה בדבר פינוי אפשרי של התנחלויות? "לכולנו יש בני משפחה בהתנחלויות", אומר פרידמן. "אנחנו מקווים שדבר כזה לא יקרה, כמובן. אבל במקביל, עובדים פה באזור חזק על פיתוח תשתיות. ואנחנו כמובן נקבל באהבה ובברכה את כל מי שיבוא".

 

הקיבוצניק והמתנחל

 

המפגש בין המתנחלים הדתיים לבין הקיבוצניקים החילונים עשוי להפתיע את שני הצדדים. כך קרה ביום שישי שעבר, באשקובית בית הכנסת של מרחב עם, בשיחה בין עוזי חבשוש לשיבי אלון (בצירוף כמה שאלות הבהרה מצד התקשורת). זה התחיל במשפט של אלון, שאמר: "אלה עם הדעות הקדומות, שרואים במתנחלים אנשים שיש להם רצון לדכא את הערבים, רואים גם אותנו כ'מתנחלים' שבאים לדכא את הבדווים. וזאת לא האמת. אין מצדנו שום שלילה של אף אדם. יהודי, נוצרי או ערבי".

 

ואז אמר חבשוש, הקיבוצניק משדה בוקר: "אישית, אני מעדיף שכן כמו שיבי, מהציונות הדתית, על פני שכן בדווי".

 

למה, בעצם?

 

"כי מתגבש רוב דמוגרפי שלהם. היום יש ברמת הנגב כ-7,000 בדווים וכ-3,600 יהודים (לא כולל ירוחם ומצפה רמון)".

 

אז מה?

 

"נו באמת. גם השמאלנים הכי גדולים מודעים היום לבעיה הבדווית. יש פה רמת פשיעה גבוהה. סמים, מכת גניבות. זה שבט אל-עזאזמה הזה, שבא ממצרים. הם פורצים וגונבים מכל מקום. לא מזמן גנבו מחשבים מהמועצה".

 

האם הגנבים נתפסו?

 

"לא".

 

אז איך אתה יודע שהם בדווים?

 

"כולם יודעים".

 

זה היה השלב שבו שיבי אלון החל לנוע באי נוחות על מושבו. "לא כולם גנבים, עוזי", הוא העיר בשקט. "יש בדווים נחמדים, שכנים שלנו. יש גם יחסים נורמליים. הם עובדים אצלנו. שותים קפה ביחד. לא כדאי לעשות הכללות".

 

ואז אמר עוזי הקיבוצניק: "בחייך, התנועה האיסלאמית חודרת לפה. הם עובדים על יצירת רצף מדרום הר חברון אל הישובים הלא מוכרים באזור באר שבע, אזור רביבים, ואל עזה. הרצועה הזאת תנתק את הנגב. תנתק את באר שבע. זו סכנה קיומית". ושיבי המתנחל אמר: "קח לדוגמה את עיד, הבדווי שרועה את העדר של הקיבוץ שלך, שדה בוקר, כאן לידינו. הוא בעצם מתגורר ממש בתוך שטח הקבע שלנו. לא מפריע לאף אחד. יחסים חמים, ידידותיים". והקיבוצניק אמר: "צריך להסתכל רחוק. המועצה הלכה לקראתם בכל. בנינו להם ישוב מיוחד, דיור מודרני ל-7,500 נפש, באר חיל. הגענו איתם לסיכום. בנינו להם בית ספר. אבל לא, הם ממשיכים להשתלט, כובשים את כל הגבעות באזור".

 

על כך ענה המתנחל: "אבל אי אפשר להכריח אותם. זה לא מתאים להם. הם לא בנויים לשיטת המגורים הזאת. זה לא טבעי לאופי החיים שלהם". והקיבוצניק אמר: "כל בדווי קיבל כאן אפשרות לקבל מגרש ברהט או בשגב שלום".

 

בשלב הזה חלה שוב תפנית בשיחה. "כן, בשנתיים האחרונות באמת יש להם קצב גדילה מסחרר", אמר שיבי אלון. "זה נראה כמגמה, לא נראה כמו גדילה טבעית". וחבשוש זיהה את התפנית: "בדיוק. מה איתך, תתעורר. מתי היית פעם אחרונה בפארק גולדה? בשבתות, בימי חול, אתה רואה רק בדווים. אתה בא לטייל עם הילדים, ורואה מאות כורעים לתפילה".

 

והמתנחל אמר: "טוב, שלא תיווצר פה אי הבנה. אני מודאג בהחלט מהתופעות האלה. אני באתי לפה, בין היתר, כדי להיכנס ביניהם, בסדקים. אבל לא כדי להיכנס בהם. אין לי משהו אישי נגדם, כמו שאין לי משהו אישי נגד הפלשתינאים. בגלל זה אמרתי, אני לא שונא אף אחד, כמו שאבא שלי לא שונא אף אחד. לא ערבים ולא בדווים. אני אוהב את ארץ ישראל. אבל אני גם רואה שהבדווים חיים בתנאי חיים איומים. והפלשתינאים לדעתי אומללים. הרשויות שלהם עושות להם עוול נוראי. הם חיים בתנאים לא אנושיים. והלא הם בני אדם כמונו. זה כואב לי. אני לא בעד הכללות. רבים מהבדווים הם אנשים טובים. משרתים יחד איתנו במג"ב, מתנדבים פה, מקיימים יחסי שכנות טובים, והם באמת בסדר". *