המחבל מתפוח פגע בלב הישראלי של ערביי שפרעם

 

רפיק חלבי, הארץ, 7.8.05

 

המחסנית שרוקן עדן נתן-זאדה קרעה את השקט בעיר שנתפשת כסמל המתינות, הוציאה אלפים לרחובות - והידקה את הקשר בין הגליל לעזה

 

הכדורים שקטלו ארבעה מתושבי שפרעם ביום חמישי שעבר הציתו אש זרה בגליל וגרמו נזק חמור דווקא בעיר שהעומד בראשה, ערסאן יאסין, חבר מרכז הליכוד, הוביל מהלכים נגד ועדת המעקב הערבית ונגד הפוליטיזציה של הוועד הארצי של ראשי הרשויות הערביות. יאסין נחשב בעיני ערבים רבים לאיש הממסד והשלטון הישראליים, מתנגד חריף וקשוח לחבר הכנסת, בן שפרעם, מוחמד ברכה. הפיגוע בחזית ביתו עלול לפגוע בניסיונותיו לצקת יותר ישראליות בפלשתינאים אזרחי המדינה.

לוויות הרוגי הפיגוע בשפרעם. רבים מבני העיר משרתים

בצה"ל, חלקם שמרו על תפוח, קרית ארבע ואלון מורה

תצלום: אי-פי

 

שפרעם הצטיינה תמיד במתינותה, עוד מימיו של ראש העיר הראשון, ג'בור ג'בור. קודמו של יאסין בראשות העיר, איברהים נימר חוסיין, היה הסמן המתון של ההנהגה הערבית בישראל. אחד ממייסדי שפרעם, שייח סאלח חניפס, חבר כנסת בשלוש קדנציות, פעיל מרכזי בהגנה, סייע בכיבוש העיר עכו ולאחר מכן בבניית הקשר בין היהודים למיעוט הדרוזי עד להחלת חוק גיוס חובה על בני העדה.

 

למרות חלוקת העיר לשכונות כמעט עדתיות, חיים בשפרעם בני שלוש עדות בהרמוניה, ביחסי שכנות והבנה, ושומרים בקנאות על אתרים קדושים ליהדות. האירועים הקשים שעברו בחמש השנים האחרונות על נצרת, טורעאן, כפר כנא, ראמה ומרר לא הפרו ולא פגעו במרקם היחסים הנפלא של שפרעם. ביום חמישי שעבר הגיע מחבל יהודי וביצע פיגוע שהוציא אלפים לכיכר ללוות ארבעה "שהידים". כך מצטרפת שפרעם לשורה ארוכה של יישובים ערבים עם אנדרטאות לזכר בניה הישראלים שנפלו קורבן לסכסוך.

 

בחודשים האחרונים שררה רגיעה בחברה הערבית הישראלית גם כאשר בקרב היהודים גברו צעקות המתלהמים נגד ההתנתקות. הסיסמה "יהודי אינו מגרש יהודי" לא נעמה לאוזני הערבים, שרצו אולי לשמוע ש"ישראלי אינו מגרש ישראלי". אבל מי שעקב אחרי דיוני ועדת אור, הבין שזו תקווה נכזבת או לפחות רחוקה מהגשמה. לפני כחודש היתה הפגנה של קומץ פעילי ליכוד בדליית אל כרמל בסיסמה "דרוזי אינו מגרש את אחיו היהודי". אלה מעולם לא היו אחיי. אחיי הם הישראלים הנאבקים אתי למען שלום אמת, צדק חברתי ושוויון אזרחי. אחיי רואים בי אזרח המדינה שלנו, ולא נתין במדינת ההלכה שלהם.

 

תוכנית ההתנתקות לא היתה האייטם המרכזי בסדר היום של הערבי הישראלי, היא לא ממש עיניינה אותו. העיתונות הערבית בנצרת ובמשולש לא הבליטה את מה שמטלטל כעת את החברה היהודית-הישראלית. הסרבנות, ההסתה, המחאה הכתומה והכינוסים המתלהמים הוצנעו בין דפי העיתונים, שבחרו להתמקד בבחירות בטייבה, באלימות נגד ראשי הערים ובשחרורו של השייח ראיד סלאח. ההתנתקות נתפשת כעניין יהודי-ישראלי המאיים על שלמות החברה היהודית. ובציבור הערבי קיים חשש שמעורבות פעילה של ערביי ישראל עלולה להזיק למהלך ההתנתקות. בה בעת, קיים גם חשש שלאחר הנסיגה מעזה יפנה שרון ימינה ויפעל לחזק את ההתנחלויות בגדה המערבית.

 

המחסנית שרוקן עדן נתן-זאדה קרעה את השקט בשפרעם, הוציאה אלפים רבים לרחובות בצעקות "ברוח ובדם נפדה את השהידים" - ושיגרה אותם אל תוך המערבולת הפוליטית. המחבל (או שולחיו) רצה להטריף את המערכת - והצליח. שפרעם, סמל המתינות, מצטרפת כעת בזיכרון הערבי-ישראלי לסכנין, לעראבה, לדיר חנא, לאום אל פחם, לנצרת ולטייבה.

 

במשך שנים מנסה הערבי הישראלי לשרטט ולהבליט את הקו הירוק המפריד בין עמו לבין מדינתו, אבל אז מגיע היורה התורן - לעתים הוא מטורף, טרוריסט, מחבל יהודי כמו עמי פופר או ברוך גולדשטיין, לעתים הוא שוטר או חייל - ומטשטש את הקו הירוק המפריד בין שתי הזהויות. כך ביום האדמה, כך באירועי אוקטובר 2000 וכך ביום חמישי שעבר בשפרעם. מי שקבע כי דין נצרת כדין ג'נין, דין טייבה כטול כרם, טירה כקלקיליה או דין נצרים כנגבה או כחניתא, הוא שחימש את היורה באידיאולוגיה שאינה מבחינה בין האזרח הפלשתינאי של המדינה לבין הפלשתינאי החי תחת כיבוש בשטחים.

 

הזרים, הפליטים

 

עדן נתן-זאדה הוא מחבל שביצע פיגוע בעיר ערבית בצפון המדינה. הוא ידע שכאן חיים מוסלמים, נוצרים ודרוזים. רבים מבני העיר משרתים בצה"ל, בתפקידים בכירים ורגישים ורבים מהם שמרו על תפוח, על קרית ארבע ועל אלון מורה - וגם על המאחזים הבלתי חוקיים בגדה. המחבל היהודי איחד את כולם על כל ההבדלים שביניהם. הוא הזכיר להם שוב שבישראל חיים יהודים רבים שרואים בערבים "גויים" - זרים, פליטים במולדתם. נספרים ואינם נחשבים. הם חיים במדינה יהודית דמוקרטית: דמוקרטית ליהודים ויהודית לערבים. נתן-זאדה הצית מחדש את תחושות התסכול, האפליה והניכור.

 

כמה אפשר עוד לטעון שהיחס למיעוט משקף את בגרותה או את ריקבונה של מדינה, כמה נחזור ונשנן שמרחק מוליד זרות, וזרות מייצרת פחד. וכמה נצעק שישראל חייבת להיות מדינת כל אזרחיה, ואין לראות בכך איום על הדומיננטיות של התרבות היהודית. אבל מי שסופר ערבים אינו "סופר" אותם כאזרחים. מי שמדבר על ייהוד הגליל שולח את יו"ר בני סכנין, מאזן גנאים, לגייס כספים בקטאר. מי שמפלה בין אזרח לאזרח מתעלם ממגילת העצמאות ושולח את המפגע התורן לירות ברחובות עיר שלווה.

 

צריך כמובן לומר שמי שידע ושתק כאשר מתנחלים שרפו שדות ואסמים של פלאחים ומנעו מהם מלמסוק זיתים אינו ראוי לאדמה הטובה הזאת. מי שראה כיצד הופכים דוכנים בחברון או יורים על רועי צאן והעלים עין, כיצד מפקיעים אדמה פלשתינית כדי לפרוץ דרך רחבה ליישוב יהודי קקיוני בגדה, אינו יכול לבקש שכנות ערבית טובה.

 

ראו והבליגו

 

אבל גם ערביי שפרעם ראו - ראו והבליגו. הם רצו לשמר את ישראליותם שהיתה אולי חשובה יותר מהזהותם הפלשתינית. הם עבדו בקריות, שירתו במערכות הביטחון, אירחו בעירם את בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, בנימין בן אליעזר, סילבן שלום, לימור לבנת ופוליטיקאים רבים אחרים. ממשלת הליכוד ראתה בראש העיר יאסין נכס הסברתי, הזרימה תקציבים ועודדה אותו ליצור מסגרת אלטרנטיווית לוועדת המעקב הערבית. ייתכן שהמחבל היהודי ריסק במטח יריות את החלום הזה.

 

האיפוק והשקט שאיפיינו את מסע ההלוויות והתגובות של בני שפרעם עלולים להטעות. יש בשכונות העיר אכזבה, מרירות, כעס, כאב עמוק ותחושה של בגידה. מתנגד ההתנתקות מתפוח ירה ופגע בלבו הישראלי של הפלשתינאי בשפרעם - והידק את הקשר בין הגליל לעזה.