המהפכה הציונית המתמדת

 

מירון בנבנשתי, הארץ, 21.11.02

 

 

התגובה למארב הדמים בחברון הייתה אינסטינקטיווית; ככלות הכל, הקמת "נקודות יהודיות" לצורך יצירת רצף טריטוריאלי בין שטחים יהודיים שנבנו בזמנם כתגובה על אירועים קודמים היא "תגובה ציונית הולמת" מאז ימי תל חי ו"חומה ומגדל". לאחר יותר מ-80 שנות "תגובה הולמת", לא פלא שהיא נהפכה לטבע שני.

 

כל אחד יודע את תפקידו במחזה האור-קולי המוצג בחברון בפעם ה-800 - כמספר ה"נקודות" היהודיות ש"עלו על הקרקע" מאז תחילה המפעל הציוני. הממשלה, האחראית למהפכה הציונית שאינה מסתיימת לעולם, הורתה לצבא - זרוע הביצוע הציונית העיקרית - להרוס בתים ולעקור עצים כדי ליצור שטחים ריקים, שיאפשרו בנייה יהודית. שר הבינוי "מקדם" תוכניות להפקעת בתי פלשתינאים, באופן חוקי ותוך כדי מתן "פיצויים מלאים". אדריכלים, שאין להם כמובן שום עמדה פוליטית, רק מקצועית, כבר מתכננים מאות דירות. קנאים הופכים את חיי הפלשתינאים לבלתי נסבלים, לנוכח התעלמות המשטרה והצבא.

 

קהל הצופים נותר אדיש ברובו, ורק מיעוטו מביע התנגדות לניסיון להעטות אדרת של מכובדות ציונית חלוצית בנוסח הישן על מעשה של גזל, שיעצים וינציח את הסכסוך. אבל גם המיעוט הזה אינו מעז להתמודד עם הכשל הבסיסי, הטמון בפרויקט כיבוש המרחב הפיסי החדש הזה, כבכל קודמיו; לא תועלתו הביטחונית, ההתיישבותית, הקהילתית היא סיבת הקמתו, אלא הדחף לכסות באספלט ובבטון את המרחב הפיסי המפחיד והעוין. אם יעזו להתעמת עם היומרה הציונית לגופה - ולא רק עם הפגיעה בפלשתינאים או האי מוסריות שבטיהור אתני ורדיפת הזר - יעלו באוב שאלות שראוי להן להיות רדומות בחיק הקונסנסוס: איך ייתכן, שארץ שלמה שרויה זה שלושה דורות במצב של אתר בנייה זמני ואינה זוכה לעולם למציאות קבועה, בעלת תווי מתאר מוגדרים, גבולות יציבים ושגרת חיים "נורמלית"?

 

התשובה השגורה, התולה את האשם בעוינות האויב, רק מסגירה את התפישה של האחראים לפרויקט: מטרתו לשמש אמצעי במאבק קיומי, שאינו מסתיים גם משום שהמשך הקרב על המרחב הפיסי משרת אינטרסים כלכליים ופוליטיים רבי עוצמה. איכות החיים היא יעד משני, שממנו נהנים רק מעטים, ומנטליות של מהגרים מזינה תאווה, שאי אפשר לספקה, לספח קרקע, גם בהקשר האינדיווידואלי וגם ברמה הקולקטיווית.

 

35 שנה עשתה ישראל מאמץ עליון להשתלט על המרחב הפיסי של הגדה המערבית, שנתפש "כאזור ספר", שבו יכולה להתממש המהפכה הציונית. אבל לאחר שהשקיעו עשרות מיליארדים ויישבו מאות אלפים, השטח הבנוי של כל ההתנחלויות מקיף לא יותר מ-2% משטח הגדה. אמנם כמעט מחצית הגדה מוגדרת "אדמות מדינה", אבל הגדרה פורמלית זו לא הופכת את האדמות לנשלטות בידי יהודים.

 

לא פלא, שהמאבק על המרחב הפיסי אינו נמדד עוד בהקמת יישובים ובתים, אלא בסיכול השימוש פלשתיני במרחב הזה - מהגבלות חוקיות, עבור בעקירת צמחייה ומניעת מסיק זיתים, ועד לאיסור נסיעה ברכב, סגרים וכתרים. הפער העצום ביחסי הכוחות היה צריך לכאורה להכריע את הכף ולהביא לניצחון ישראלי, אבל המאבק הזה עומד להסתיים בתיקו בטווח הקצר - ובניצחון פלשתיני בטווח הארוך - משום שהמרחב הפיסי ההולך ומתמלא, הולך ומתכלה, חדל לשמש כגורם הקריטי, ובמקומו בא הגורם הדמוגרפי.

 

"התגובה הציונית ההולמת" - שהרחבת היישוב היהודי בחברון היא ביטויה האחרון - תחזור אל מחולליה כבומרנג: מספר הפלשתינאים שנולדים בחברון בשבוע אחד רב מכל תושביה היהודים. מתי כבר תקום בישראל ממשלה, שתכריז על סיומו המפואר של המפעל הציוני?