האם באמת רודפים אותנו

 

מרב מיכאלי, הארץ, 5.4.11

 

השופט ריצ'רד גולדסטון כתב במאמר שפרסם ב"וושינגטון פוסט", שאילו היה יודע אז את מה שהוא יודע היום, הדו"ח שלו היה נראה אחרת, וכי מוטב היה לו ישראל שיתפה פעולה אתו.

 

למעשה המסקנה שמוטב היה לישראל לשתף פעולה עם הוועדה מטעם האו"ם הוסקה כאן מיד אחרי פרסום הדו"ח, בניתוח שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה; בעצם, המלצה ברוח זאת הועברה לממשלת ישראל על ידי התנועה לזכויות האזרח בישראל כבר עם הקמת הוועדה. אבל זאת לא המסקנה שמסיקים כעת מנהיגי ישראל. גם שר החוץ, אביגדור ליברמן, וגם שר הביטחון, אהוד ברק, אמרו, שההחלטה שלא לשתף פעולה עם גולדסטון "היתה החלטה נכונה".

 

בעוד ככלל יש לישראל סיבות לחשוב שצוות בדיקה מטעם מועצת זכויות האדם של האו"ם יהיה עוין כלפיה, במקרה הייחודי הזה היה אפשר לחשוב גם אחרת: גולדסטון ידוע כאדם רציני במיוחד, יהודי ואוהד את ישראל, והוא אכן התנגד למנדט לחקור רק את ישראל והסכים לקבל עליו את הבדיקה רק אחרי שאושר לו לחקור גם את החמאס. ישראל לא היתה יכולה להפסיד דבר משיתוף פעולה עם גולדסטון.

 

למעשה היה אפשר ללמוד את הלקח הזה מסיבוב קודם, זהה ממש - הדיון על גדר ההפרדה בבית הדין הבינלאומי בהאג בשנת 2004. בית הדין הבינלאומי הוא גוף משפטי עצמאי וחשוב, שלא היתה סיבה לחשוב שיהיה חד צדדי. אבל גם אז סירבה ישראל להכיר בסמכותו, לא השתתפה בדיון, לא הציגה בו את עמדתה, רק כדי לטעון אחר כך שפסיקתו היתה חד צדדית וגרמה לה נזק בינלאומי גדול.

 

אומרים שלעומת חכם, הלומד מניסיונם של אחרים, טיפש לומד מניסיונו שלו בלבד. על מי שאינו לומד גם מניסיונו שלו אפשר לומר, שהגדרה ידועה לשיגעון היא חזרה על אותו מעשה בציפייה לתוצאה שונה. השיגעון במקרה שלנו הוא שיגעון רדיפה.

 

אמונתנו ש"העולם כולו נגדנו" נהפכה בשנים האחרונות לאובססיה של ממש, לתחושה שמתנכלים לנו בלא הרף, לפחד מדה-לגיטימציה, לשיגעון רדיפה. לא ברור אם ישראל באמת כבר אינה מסוגלת להפריד היום בין אויב של ממש לבין מי שבעצם רוצה בטובתה, או שהיא מתלוננת על רדיפה בידי כולם מתוך מחשבה שהדבר ישרת את האינטרסים שלה. עכשיו ראש הממשלה דורש לבטל את הדו"ח, ושר ביטחון קורא "להכריח (!) את גולדסטון לדבר באו"ם"; אם הדבר לא יצלח, זאת תהיה שוב הוכחה לכך שאנו נרדפים.

 

בחלוף השנים ישראל התחזקה צבאית, כלכלית ודמוגרפית. זה לא מפריע למנהיגינו להחריף את התבטאויותיהם על התנכלות לנו: הם מרבים להתלונן על חד צדדיות ועל העדפת אויבינו ולהזהיר מפני ניסיונות לדה-לגיטימציה ואף מפני תוכניות להשמדת ישראל.

 

העניין הוא, שיש דמיון רב בין התבטאויות המנהיגים על רדיפת מדינת ישראל לבין התבטאויותיהם על "רדיפה" אישית שלהם. כך ליברמן, כך אהוד אולמרט, כך בנימין נתניהו. וככל שמנהיגינו מרגישים רדופים יותר באופן אישי, כך הם מגבירים, באמצעות התבטאויותיהם, את תחושת הרדיפה של כולנו.

 

לבד מהרפלקס המותנה של כל הישראלים לחוש כקורבן, יש כאן גם שימוש ציני בעוינות אמיתית אשר קיימת. כך לא נותר מקום לפרשנות עניינית של הדברים, ומשתבשת תפישת המציאות.

 

כמו בקינותיו על "רדיפה" האישית נגדו ונגד רעייתו כך גם בהתבטאויותיו על "רדיפה" של ישראל, נתניהו שקוע כל כך בעניין עד שאפילו אינו מבחין בעובדה, שבשני המקרים ההתבכיינות רק מזיקה. גם לדימויו באופן אישי, וגם לדימויה של מדינת ישראל. תלונות על רדיפה אינן מדיניות, אינן אסטרטגיה, וכטקטיקה הן רק מזיקות לנו.