החיים זה לא קיבוץ

 

הצעירים עזבו מזמן, ורק הקשישים נותרו לדעוך עם הקיבוצים המתפרקים * כיצד נאטם לבנו ואנחנו מניחים למקימי הקיבוצים לגווע לאיטם, שואלת יעל פז-מלמד, שעזבה את דגניה בגיל 19 * חשבון נפש

 

יעל פז-מלמד, מעריב, 28.11.03

 

 

בית האבות הסיעודי בקיבוץ אילון. המצלמה האכזרית של רינו צרור, ערוץ 10 ליל שבת, מתמקדת בקשישים הישובים בקושי על עגלות נכים, מבטם בוהה, בלתי ממוקד, לעתים מפוחד. דממת מוות שולטת במקום. חוסר אונים, תלות מוחלטת, בגידה טוטאלית של הגוף והנפש. לא, אל תראו לי את זה. אל תגידו לי שאלו הם ראשוני הקיבוץ, מקימי הארץ, גיבורי ילדותי. השאירו לי לפחות את הזיכרונות הענוגים על האנשים הללו, קשי היום, אך הגאים, לוהטים מאידיאולוגיה, קודחים מרצון להגשים, לבנות כאן עולם חדש. רק מי שהכיר באמת אותם ושכמותם, יודע מי הם, מה הם היו, ובעיקר מה כולנו חבים להם. אבל מי שהכיר אותם באמת, כבר מזמן לא מתעניין בהם. מפנה את ראשו ולבו. גם בגלל הכאב הפרטי על סוף הדרך, גם בגלל סוג של שכחה. למה, לכל הרוחות, אלוהים מרחם על ילדי הגן, אבל אין בלבו אפילו שבריר של חמלה על זקני הקיבוצים? או שמא צריך להפנות את השאלה הזו אלינו, החברה הישראלית כולה, בוגרי ועוזבי התנועה הקיבוצית בפרט. כיצד זה נאטם לבנו עד כדי כך, שאנחנו מניחים לאנשים הללו לגווע לאיטם, לדמם נפשית בתוך האין-כלום הגדול.

הרעיון הנשגב של השיתוף מתרסק מול העיניים

 חצר הקיבוץ. צילום: ברקאי וולפסון

 

הקיבוץ כרבקה

 

ארוכים וקשים היו חייה של רבקה, והיא לא הצטערה אפילו על יום אחד מהם. רק בערוב ימיה, כשחצתה את גיל ה-80 והבינה שהכל יורד לטמיון, ביקשה את נפשה למות. ביקשה, וקיבלה. עד גיל 17 וחצי חייתה כבת התפנוקים הצעירה של משפחתה האמידה ברוסיה. אביה, רופא מכובד, העניק למשפחתו כל מה שנהוג היה אז להעניק לבני טובים. חינוך מעולה, נגינה על פסנתר, הגנה מוחלטת מפני העולם שבחוץ, בית גדול וחם, עם מטבח ענק שיספיק לכל שבעת הילדים של המשפחה. ילדה שברירית היתה רבקה. יד ענוגה היתה לה, בלעה את הספרות הרוסית הגדולה, הפליאה לנגן, הוריה כבר חשבו על שידוך עבורה. בלבה פנימה רחשו קולות אחרים. מחבריה לכיתה שמעה על ארץ ישראל, פלשתינה כפי שקראו לכך אז, על הציונות, על הרצל, כמו גם על הסוציאליזם והרצון לממש את ערכיו דווקא שם, בארץ ישראל הרחוקה. לבה הלך שבי אחרי הלהט הגדול. היא ידעה שלא תוכל יותר לחיות את חייה במסלול שייעדו לה הוריה.

 

כל חייה, עד מותה, לא שכחה אפילו ליום אחד את האבל הכבד שירד על משפחתה כאשר הודיעה שהיא עוזבת הכל ונוסעת לפלשתינה. לא היה לילה אחד שנרדמה מבלי שראתה את פרצופה המיוסר של אמה, כאשר נפרדה ממנה בדרכה להגשים את החלום הגדול. ולא היה לילה אחד שלא בכתה מגעגועים אל הוריה ואחיה ואחיותיה, שמאז אותו יום לא ראתה אותם, ורק לימים נודע לה שכולם נספו בשואה.

 

64 שנים עבדה רבקה את הארץ הזו ואת קיבוצה שבצפון הארץ. מעולם לא עשתה לביתה. רק טובת הכלל, אותו מונח מיתולוגי שבעזרתו נבנתה הארץ הזו יש מאין, היה חשוב בעיניה. מעולם לא רצתה דבר לעצמה, לא התלוננה שקשה, נשכה שפתיים והמשיכה הלאה. ידיה הענוגות כוסו יבלות, עורה הצח נשרף בשמש היוקדת, גבה כאב, שער המשי שלה הפך לקשה, אחר כך הלבין, אחר כך נשר בכלל.

 

רק שלא תדע

 

חמישה ילדים נולדו לה ולמשה, בן זוגה עוד מימי רוסיה. שלושה עזבו את הקיבוץ, שניים נשארו. שבעה נכדים נולדו לה משני ילדיה בקיבוץ. אף אחד מהם לא נשאר. לימים לקחו גם שני הילדים את מענק העזיבה העלוב למדי, והלכו לבנות לעצמם חיים חדשים במקום אחר. בפעם הראשונה בחייה חשה רבקה בדידות שאין לה סוף. עצב עמוק ותחושת החמצה גדולה. אין מי שממשיך. האם ייתכן שהכל היה לשווא? כשחלתה ולא יכלה עוד לדאוג לעצמה לבד, באו הילדים לשוחח עם מזכיר הקיבוץ על עתידה. בקיבוץ אמרו שידאגו לכל מחסורה, כולל אחות סיעודית 24 שעות ביממה, ושאלו בעדינות האם ילדיה יכולים לעזור כספית, שכן מצבו הכלכלי של הקיבוץ קשה, ומדובר בסכום של אלפי שקלים בחודש, שאין מהיכן לקחת אותו.

 

הילדים אמרו שיחשבו. וכשחשבו, הודיעו חד-משמעית שמאחר והוריהם נתנו את כל חייהם לקיבוץ, ומאחר והם לא קיבלו מהם מעולם שקל אחד אחרי שעזבו, כיוון שלא היה להם שום רכוש פרטי, אין הם סבורים שהם צריכים להשתתף בטיפול בה בעת מחלתה. מזכיר הקיבוץ, בן מחזור של בתה הבכורה של רבקה, הסתכל בהם ודמעות עמדו בעיניו. "אני מבקש ממכם רק דבר אחד", אמר לחמשת ילדיה, "שאמכם לעולם לא תדע על השיחה שהתקיימה כאן היום, אחרת היא תמות משברון לב".

 

רבקה מתה משברון לב, אבל לא משום שידעה את האמת, אלא משום שראתה את מפעל חייה, את הרעיון הנשגב של שיתוף, שלו הקדישה כל מה שהיה לה, מתרסק מול עיניה. מזכיר הקיבוץ קיים את הבטחתו. 9,000 שקל בחודש עלה הטיפול ברבקה, והקיבוץ מעולם לא חסך ממנה דבר.

 

"לקשישים שבאו אחרי רבקה, כולם ממקימי הקיבוץ, כולם אנשים שלעולם לא יוכל הקיבוץ ולא תוכל המדינה להחזיר להם כגמולם, כבר לא יכולנו לתת את אותו טיפול מסור שקיבלה רבקה", אמר המזכיר, "לא יכולנו להשאיר אותם בביתם, נאלצנו לצופף אותם שניים ולפעמים שלושה בחדר. אנחנו משתדלים לעשות את הכי טוב שאפשר. אני יכול לומר לך באופן גורף, שבאף מקרה של קשיש מן הקיבוץ שהפך לסיעודי, ברמה כזו או אחרת, לא הגיעה הצעה של הילדים - שכולם עזבו - לסייע, לעזור להשתתף אתנו בנטל. כולם חשבו שזוהי אחריות הקיבוץ לדאוג לחבריו הזקנים והחולים. בעיקרון זה נכון. על זה מבוסס הכל. אבל בפועל, כולם ידעו את מצבו הקשה של הקיבוץ, ידעו על חובות הענק לבנקים, ולא נקפו אצבע. אני לא יודע כיצד נוכל להחזיק מעמד בעתיד. הפכנו לבית אבות אחד גדול, שאין מי שיתמוך בו כלכלית".

 

בלדה לעוזבת

 

מיום שעמדתי על דעתי, כבר כילדה, ידעתי שאחרי הצבא לא אחזור הביתה, לקיבוצי. היתה לי ילדות מאושרת, משפחה נפלאה, הייתי מחוברת בנימי נפשי אל כל סנטימטר של הבית שלי, שהשתרע על פני כל עמק הירדן. ובכל זאת, ידעתי שאני לא חוזרת. רציתי משהו אחר. לא עברתי את טראומת הלינה המשותפת, שכן בדגניה, הקיבוץ שלי, מעולם לא היתה לינה משותפת. בית הוריי שכן על שפת הכנרת, הלכה למעשה, מרחק שתי דקות הליכה מן האגם המופלא הזה, כמו גם מן הירדן. אבל הסתכלתי סביבי, ולא רציתי להיות כמו הנשים שראיתי, ששיא הקידום בחייהם היה לעבור מטיפול בילדים קטנים להוראה בבית הספר. הקיבוץ שאני נולדתי לתוכו היה בורגני עד כדי זרא. כל אישה ידעה בדיוק את מסלול החיים המצפה לה, והוא כלל נישואים בגיל צעיר, ילדים, עבודות שירותים כמו מטבח, או מכבסה, או טיפול בילדים. בחוסר כל מוחלט יצאתי בגיל 19 לדרכי העצמאית, כשעיניהם העצובות של הוריי מלוות אותי אל האוטובוס שלקח אותי אל חיי החדשים. לבי היה ונשאר תמיד שייך לשם, לבית הקטן עם גג הרעפים האדום ומרחבי הדשא האינסופיים שהקיפו את בית הוריי. אילו ידעתי מה מחכה לי שם, בעיר הגדולה, אולי לא הייתי עולה על האוטובוס ההוא, באחת השבתות, בארבע וחצי אחר הצהריים. בשנים ההן שלחו הורים את ילדיהם לחיים, מבלי שיכלו לתת להם שקל אחד לעזרה. זה שבר את הוריי, למרות שהסתרתי מהם בהצלחה לא מבוטלת את מצבי הכלכלי העגום, שבמשך חודשים ארוכים לא איפשר לי אפילו לאכול כמו שצריך.

 

ובכל זאת, מעולם לא היתה לי טינה כלפי איש, ודאי שלא כלפי הקיבוץ, שכל עוד הייתי חלק ממנו, נתן לי כל מה שניתן רק לתת. אנשים צעירים, אם אין בהם תחושת קיפוח, אם הם לא ממורמרים, ואם הם יודעים שגורלם וחייהם נתונים רק בידיהם, מגיעים בסופו של דבר לאן שהם רוצים. כבר אז לא היה לי ספק בכך.

 

כשהיתה אמי בת 65, כארבע שנים אחרי שאיבדה את אבי, שנהרג בתאונת דרכים בהיותו בן 64, הסתבר שהסכרת, ממנה התעלמה בטיפשות ובעקשנות, כילתה כל חלקה טובה בגופה. אחרי שאושפזה במצב קשה, חזרה לביתה שלחוף הכנרת, וטופלה במסירות מדהימה בידי הקיבוץ. במשך שנה וחצי, עד שנפטרה, היתה לה אחות צמודה גם ביום וגם בלילה. כשהיתה צריכה להגיע לרופא מחוץ לקיבוץ היה מתלווה אליה נהג ואחות ועוד מישהי מחברות הקיבוץ.

 

אנחנו, ילדיה, ראינו בכך עניין מובן מאליו. מעולם לא שאלנו כמה עולה הטיפול המסור הזה, מעולם לא ביקשו מאתנו כל עזרה. זה היה סדר העניינים של חיי הקיבוץ. מי שעוזב, אינו מקבל מאומה. מי שנשאר, מקבל כדי צורכו, עד הסוף.

 

מובן מאליו

 

תהליך העזיבה הגדול התחיל פחות או יותר עם בני המחזורים שלי, דור שלישי בקיבוצים הוותיקים, שני בקיבוצים צעירים יותר. מאז השיטפון אינו פוסק. יש לכך סיבות רבות, שלא כאן המקום לדון בהם. הקיבוצים נותרו עם אוכלוסייה הולכת ומתבגרת, שאין לה עורף כלכלי או חברתי. המעטים שנותרו צריכים היום לתמוך בכעשרת אלפים קשישים, רובם סיעודיים, ללא פנסיה, ללא כל מקור הכנסה, ובעיקר ללא כל עזרה מצד ילדיהם, שחלקם מבוססים מאוד כלכלית, ובכל סיטואציה אחרת היו מחזיקים את הוריהם, מטפלים בהם, משלמים אלפי שקלים בחודש עבור בית אבות סיעודי בשבילם. אנחנו עזבנו מבלי להביט לאחור. לרגע לא חשבנו מה אנחנו משאירים אחרינו. ראינו איך הקיבוצים מתמוטטים לאט לאט, ולא נקפנו אצבע. לא הרמנו קול צעקה, לא כאשר הכפישו את שמם הטוב של עשרות אלפי חברי קיבוצים, שכל שרצו בחייהם היה לתרום למדינה, עבדו שעות ארוכות, חיו בצניעות עד כדי סגפנות, והסתגרו עוד יותר בביתם בכל פעם שקראו להם פרזיטים, אוכלי חינם, עושקי המדינה. לא קמנו להגן עליהם אז, למרות שידענו את האמת. רבים מאיתנו ראו ברכה בעמלם, עשו כסף רב, תרמו והחזיקו כל מיני אגודות ועמותות, ומעולם לא חשבו אולי צריך לפני הכל לסייע לבית שלהם, למקום בו חיים, לעתים בעוני רב, הוריהם. אנחנו עזבנו את הקיבוץ לנפשו, השארנו אותם להילחם לבד על שמם הטוב, שהוא גם שמנו הטוב. בני קיבוצים מפוזרים לכל אורכה ורוחבה של החברה הישראלית, רבים מהם בעמדות מפתח, עוד יותר רבים בראש הפירמידה של חברות כלכליות גדולות, ולמרות זאת אף אחד מהם מעולם לא יצא בפומבי כנגד הכפשת הקיבוצים, לא בא ואמר: זה היה הבית שלי, אני רוצה לעזור.

 

הסכם בלתי כתוב

 

שיחות טלפון ארוכות עם שלושה יוצאי קיבוץ, שכולם לא הסכימו להיחשף בשמם, כיוון שהוריהם עדיין חיים בקיבוץ, מעלה אצל כולם את אותן נקודות. "למה אנחנו צריכים לעזור להם עכשיו, כשהם לא עזרו לנו בזמנו? " אמר איש היי-טק, ששווה מיליונים. "הוריי הכניסו את כל כספם לקיבוץ, עכשיו שהקיבוץ ידאג להם לכל מחסורם. תמיד ידענו שאמנם לא קיבלנו מאומה מן הקיבוץ, אבל בבוא היום, הם ידאגו להורינו. זה היה ההסכם הבלתי כתוב בינינו לבין הקיבוץ. אנחנו באים פעם בשבועיים-שלושה לבקר את ההורים, מעולם לא הצענו לעזור באחזקתם, אם יבקשו לא בטוח שנסכים. זו האחריות שלהם". וגם שני בני שיחי האחרים, מבוססים היטב, אמרו דברים דומים. התנועה המפוארת ביותר שקמה כאן מאז התחדשות הציונות, עם הערכים הנשגבים ביותר, והתרומה העצומה לבניית הארץ, קרסה אפיים ארצה והתרסקה לגמרי. אין מקום בעולם שיכול להחזיק מעמד בלי דור המשך. אנחנו, דור ההמשך, הפנינו עורף לא רק לחזון ולאידיאולוגיה, אלא בעיקר לאנשים. לכל אותם שטיפלו בנו ודאגו לנו בילדותנו. למיתוסים שעליהם גדלנו. אנחנו, החזקים, מנהלים איתם חשבונות עבר לא פתורים, מבלי להבין שיחסי הכוחות השתנו. עכשיו זה הם שזקוקים לנו. אבל אנחנו, כן בהכללה לא גסה בכלל, מעולם לא היינו שם בשבילם. מעולם לא נלחמנו עבורם. קמנו, הלכנו, ניתקנו. והם, ששרו בגרונות חרוכים מכאב את "עוד לא נותקה השלשלת", ידעו שגורלם נחרץ.