השמאל החדש

 

אמנון דנקנר, מעריב, 21.5.04

 

 

אפי איתם הוא אחת מאותן דמויות שהשמאל הישראלי כבר הרבה שנים מטפח כשנוא-מחמד. הוא עטוף עננת הכאות מופרזות בימי האינתיפאדה הראשונה (בינינו, האם לא נעים להיזכר בתקופה שבה שבירת גפיים היתה הזוועה האולטימטיבית שחיילי צה"ל עשו בשטחים?), הוא זולל שטחים, הוא אחד מ"שלנו"-היינו קיבוצניק מעין גב שהפך ליותר מדי דתי ויותר מדי לאומי, וסביבו יש איזו הילה לא נעימה של חוסר רציונליות, כמי שרואה עצמו באור כמעט משיחי. והנה, בניגוד לכל זאת, היה מרתק לראות אותו שלשום ב"ערב חדש", בעימות עם חבר הכנסת של מרצ, אבו וילן, מופיע באופן שקול, מדוד, רציונלי, אנושי, מאופק וכאוב, ראוי למי שמבקש להשתתף בדיון בנושא הכאוב שעל הפרק: הפגיעה הקטלנית במפגינים ברפיח. לעומתו היה וילן היסטרי, צעקני, מתנשא ולא הגיוני.

 

* * *

 

זו לא ביקורת טלוויזיה, אבל בכל זאת כדאי להזכיר לווילן עוד הופעה שלו השבוע, בתוכנית "פוליטיקה" בערוץ הראשון, שבה במהלך דיון מדיני ביטחוני התפרץ והוקיע את אמירותיהם – הלא ממש מופרכות – של משתתפים אחרים בדיון, בעלי דעות שונות, כ"דברי הבל". וילן, ביחד עם אחרים בשמאל, בעלי סגנון דומה ויכולת דומה להתלהם, להתעטף בצדקנות ולהתייחס בהתנשאות מרובה למתנגדיו הפוליטיים, הם תחילת מחשבה מעניינת בנושא שהעלה במוצאי שבת עמי איילון בהפגנה בעד היציאה מעזה.

 

הנושא הזה הופך בימים האחרונים, השבח לאל, לחלק חשוב מהשיח הפנימי של השמאל ועל כך נאמר: טוב מאוחר מאשר אף פעם לא, ואף נוסיף ונאמר: ברוכים הבאים למועדון, סוף סוף.

 

עמי איילון תהה, כתהיית-מראה על זו של המתנחלים השואלים עצמם מדוע לא הצליחו להתנחל בלבבות העם, מדוע לא הצליח השמאל להתנחל באותם לבבות. מדוע רק כמאה אלף מפגינים גדשו את הכיכר ולא מאות אלפים, שהרי הרוב עם מגמת המפגינים, על פי טענת האחרונים, ומדוע אם כן נפקד מקומם בהפגנה של אנשי עיירות הפיתוח, העולים החדשים והדתיים?

 

אבו וילן הוא תשובה טובה לתהייה של איילון, וכמותו גם צלי רשף שדבריו בהפגנה היו אמורים לספק פתרון אינסטנט לשאלת איילון, בהיותם בטון הישן והרע של השמאל המנוכר, סוגר הדלתות, המתנשא והמביט אל מתנגדיו לא במבט השואף למשכם, לחבקם ולהכילם, אלא בהתרסה של אמרנו לכם, אנחנו תמיד צודקים ולכו לעזאזל עם השטויות שלכם.

 

הדברים שאמר עמי איילון פתחו דיון אוהד מעניין בביטאון המובהק של השמאל, "הארץ", וזו אולי תחילתו של חשבון נפש שהגיע זמנו כבר מזמן.

 

* * *

 

בעמודים האלה כבר נכתב בעניין לא מעט: הניכור הקר, המתנשא והמזלזל שהשמאל מקרין סביבו בוויכוח הישראלי הגדול הוא אבן הנגף הגדולה שלו. ועוד: האמפתיה שהוא מקרין כלפי סבל פלשתיני לעומת קור לבו מול סבל של ישראלים. זלזולו בערכים היקרים לאחרים כמו דת ועיקרי-לאום. התעלמותו המוחלטת כמעט מפחדים של אוכלוסיות גדולות מפני מחיקה תרבותית דתית ולאומית והתעקשותו לדבר בשפת הגלובליזציה ובדקדוק הקפיטלסטי האכזר ביותר.

 

נכון שמדי פעם נעשים ניסיונות לשלם מס שפתיים בעניינים אלה, אבל חלקם אינם אלא שימוש ציני בהסתה של אנשי עיירות הפיתוח נגד מתנחלים בטענה כי כסף שחסר כאן הולך לשם, חלקם אינם אלא טקסי השבעת רוחות מגוחכים כמו בקשת הסליחה של אהוד ברק בשם תנועת העבודה לדורותיה מהמזרחיים, וחלקם מצלצלים בחוסר כנות כמטבע בכד ריק. הציבור אינו מטומטם והוא מריח חוסר כנות וחוסר רגש אמיתי מקילומטרים.

 

רגש הוא באמת שם המשחק כאן. לא משום שהעם מטומטם והוא יקנה את חרוזי הזכוכית של הרגש המזויף ויעדיפם על פני טיעונים רציונליים, אלא משום שהרגש, האמפתיה האנושית, היכולת להקשיב למצוקות והכבוד האמיתי לרגשי הזולת, הוא חבילה חיונית שבה חייב להיות מצויד כל מי שמבקש להשפיע על השיח הפוליטי.