העניין הדמוגרפי

 

אמנון רובינשטיין, מעריב, 11.3.05

 

בבית המשפט העליון, במשרד המשפטים, במשרד הפנים, במועצה לביטחון לאומי ובכנסת דנים בימים אלה בשאלה קשה: האם מותר למדינת ישראל לדאוג לשימורו של רוב יהודי בתוכה ואם כן – מהם האמצעים הלגיטימיים שמותר לאמץ לצורך זה? השאלה אינה רלוונטית לגבי ארץ ישראל השלמה; שם ברור שתוך זמן קצר לא יהיה רוב יהודי. אך גם בתוך ישראל הקטנה, ההבדלים הגדולים בין שיעורי הריבוי הטבעי של יהודים וערבים וצמצום דרסטי של העלייה, מעלים את השאלה הדמוגרפית.

 

עם הדיון פוגע בערביי ישראל - שכן כל אדם ראוי שיתייחסו אליו בראש ובראשונה כאדם, ובוודאי שהוא ייפגע אם יראו בו חלק מ"איום דמוגרפי"; אך האחריות להעלאת הנושא ולהבאתו לדיון ציבורי מוטלת בראש ובראשונה על ההנהגה הפלשתינית, שהעלתה לסדר היום את זכות השיבה של צאצאי הפליטים לישראל כנושא עיקרי. ברור שמדובר בכוונה להציף את ישראל כך שאופייה (וגם שמה) ייעלם עם יצירתו של רוב ערבי בישראל. הצהרותיהם של אישים פלשתינים על ניצול "הרחם הפלשתינית" למטרות פוליטיות מוסיפות שמן למדורה; אלה הן הצהרות פאשיסטיות מובהקות וראוי היה שהשמאל הישראלי ימחה נמרצות נגדן.

 

גרוע מזה: מרגע שעלו תביעות אלה ברור הדבר שהתביעה המסורתית של השמאל הציוני "שתי מדינות לשני עמים" מאוימת מהצד הפלשתיני, שכן הטבעת הרוב היהודי בישראל ברוב ערבי, משמעותה שמדובר בשתי מדינות לעם אחד ושלילת הזכות להגדרה עצמית מהעם היהודי. זו תביעה גזענית - וברור הדבר שהעם היהודי, בישראל ומחוצה לה, יתקומם כל כולו נגדה. נכון, לא קל להיות בן למיעוט הערבי במדינה יהודית, אך טוב להיות מיעוט כזה עם שלטון חוק מאשר להיות רוב במדינה דיקטטורית ורצחנית כמו סוריה, הנתונה בעצם במשטר של כיבוש-כיבוש ערבי, אבל כיבוש.

 

שופטי בית המשפט העליון אמרו כבר את דברם בעניין הרוב היהודי וקבעו במפורש כי משמעות "מדינה יהודית" כוללת את קיומו של רוב יהודי.

 

את ההגדרה של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" העלתה בשעתו "שלום עכשיו". הרעיון פשוט: ארץ ישראל השלמה לא יכולה להיות גם דמוקרטית וגם יהודית – שכן לא יהיה בה רוב יהודי ואז תהיה ברירה לוותר על אחת משתיים: יהודית או דמוקרטית.

 

כותב שורות אלה הכניס הגדרה זו לחוק כבוד האדם וחירותו, ומשם הגיעה לפרשנותו של בית המשפט העליון. במדינת לאום יש לרוב הלאומי זכות לשמור על קיומו ועל זהות מדינתו. בשל זכות טבעית זו, מוענקות זכויות מיוחדות למיעוטים שאינם יכולים להפוך לרוב ושיש להם זכות להגן על תרבותם, כדי שלא ייטמעו בתרבות הרוב.

 

אכן, הזכות של עם להגדרה עצמית חייבת לכלול את זכותו לקיים רוב דמוקרטי במדינתו, ואם דברים אלה נכונים לגבי כל העמים, הם נכונים שבעתיים לגבי היהודים: לרוב הלאומי בצפון אירלנד ובקפריסין יש מדינות אחרות (בריטניה, יוון) שבהן יוכל להגשים את זהותו התרבותית ולדבר בלשונו. ליהודים אין מדינה כזו זולת ישראל.

 

בשל זכות זו מתיר המשפט הבינלאומי למדינות להפלות בין לאום ללאום בכל מה שקשור להגירה ולרכישת אזרחות. בשל כך, חוקי השבות למיניהם של מדינות אירופה לא הותקפו בבית המשפט האירופי לזכויות האדם. משום כך זכאית ישראל להתנגד לזכות השיבה, בהבדל מאיחוד משפחות על בסיס הומניטרי, והפשרה שעשו מנסחי "הבנות ז'נבה" בעניין זה היא מזיקה ומכאיבה ביותר.

 

לעומת זאת, אין המשפט מרשה להפלות בין אזרח לאזרח בשל דתו או לאומיותו בתוך המדינה, ומשום כך אפליה בקצבאות הילדים או הקצאת קרקעות על בסיס מפלה אסורות בישראל. בית המשפט העליון המשיל משל נאה: המפתח לכניסה לבית הישראלי ניתן ליהודים, אך בתוך הבית חייב להיות שוויון מלא בין יהודים לערבים.

 

ומה בנוגע למקרה שבו האזרחים הישראלים הערבים רוצים להינשא לערבים או ערביות מהשטחים? או ממדינות ערב? זהו מקרה גבול. מחד מדובר באזרחים החפצים להקים משפחות כחוק; מצד שני, מדובר בחשד שמשתמשים בזכות זו למטרות לאומניות וכתחליף לזכות השיבה. נושא זה מצריך דיון נפרד.