הכל בזכות ה"שמאלנים"

 

בן-דרור ימיני, מעריב, 26.12.03

 

 

לא עובר כמעט יום בוויכוח הציבורי בישראל, שבו אין האשמות קשות נגד ה"שמאלנים". אם שונאים את ישראל ואת היהודים, כך חוזרים וטוענים המשמיצים, זה בגלל ה"שמאלנים" (ושוב מוזכר מאמרו של אברהם בורג, שכלל פסקה שהשתמעה כהצדקה לטרור, אך לא מוזכר מאמר ההמשך, שכולו כתב אישום חמור נגד ההנהגה הפלשתינית). האגדה הזאת, על "אשמת השמאלנים", יכולה לעמוד בשורה אחת עם עלילות אנטישמיות, כמו העלילה על כך שהיהודים אשמים בפיגוע התאומים. אבל לפני שנוכיח - בעובדות, ולא בעלילות - מי משרת את האינטרסים של ישראל, ומי פוגע בהם, כדאי להבחין בין הגוש הגדול והעיקרי, של חסידי המדינה היהודית והדמוקרטית, הקרוי לעתים "שמאל ציוני", לבין הגוש הקטן והרעשני של השמאל האנטי-ציוני. יש עוד זנים באמצע, אבל זו ההבחנה העיקרית.

 

בצרפת, שנמצאת אצלנו הרבה בכותרות, ומואשמת תמיד, גם שלא בצדק, בעוינות תהומית, נמצאים בראש החזית להגנת ישראל אינטלקטואלים כמו אלן פינקלקראוט, הנרי ברנר-לוי, ברנר קושניר, אלכסנדר אדלר, ועוד. כל האישים הללו משלמים מחיר גבוה על עמדתם. הם אפילו מואשמים בהאשמות שונות עם ניחוח אנטישמי, כמו שקרה לאחרונה סביב פרשת מאמרו של טארק רמדאן. המאמרים של אנשי החבורה הזאת, ביחד ולחוד, חושפים את הצביעות של השמאל הקיצוני, את ההתחברות שלו עם המוטיבים האנטישמיים ואת השקרים של התעמולה האנטי-ציונית והאנטי-ישראלית.

 

צריך להדגיש: מדובר באינטלקטואלים ישרים, ולא באינטלקטואלים שמוצאם משפיע על עמדתם. שהרי יש יהודים אחרים שאומרים דברים הפוכים, ומתחרים בארסיות שהם משלחים כלפי ישראל והציונות.

 

והדברים נכונים גם בארצות-הברית. פרופ' אלן דרשוביץ, למשל, הפך בשנים האחרונות לדובר הבולט והמוצלח ביותר של העניין הישראלי. לפני חודשים אחדים כתב דרשוביץ ספר (The Case for Israel, שאמור להתפרסם בימים אלה גם בעברית), שהוא כתב פולמוס מעולה נגד התעמולה האנטי-ישראלית. אפשר להוסיף לרשימה גם את פרופ' ארווין קוטלר, שבימים אלה מונה לשר המשפטים בקנדה, ועד לאחרונה עסק בהדיפת התקפות מרושעות על ישראל.

 

כך גם בישראל. הספר "ישראל במשפחת העמים", של פרופ' אמנון רובינשטיין וד"ר אלכסנדר יעקובסון, הוא כתב-הפולמוס החשוב ביותר שיצא לאחרונה להצדקת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

 

והנה, כל האינטלקטואלים הישרים והאמיצים הללו, מזוהים, רובם ככולם, כבעלי עמדות שקרובות יותר ל"שלום עכשיו" מאשר לעמדות של מועצת יש"ע. כולם מבחינים בין ביקורת נוקבת על המפעל ההתנחלותי, לבין הגנה אמיצה על קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. רוב האינטלקטואלים הללו מיתנו בשנים האחרונות את הביקורת שלהם על "ממשלת שרון", אבל לא בגלל שהם מאמצים את משנת הימין, אלא משום שהמושג "ממשלת שרון" הפך למושג אנטי-ישראלי, שרווח בעיקר אצל שונאי ישראל.

 

לעומת זאת, כל הופעה של מישהו מהגרעין הקשה של הימין, הופכת לחומר תבערה מצוין במסגרת התעמולה האנטי-ישראלית ואפילו האנטישמית. שהרי מי שמספר לדעת הקהל במערב ש"לא תהיה כל פשרה על חלקי ארץ ישראל", מסייע לאלה שטוענים שהפתרון היחידי הוא חיסול מדינת האפרטהייד של "ממשלת שרון". ולכן , ככל שכלי תקשורת עוין יותר את ישראל, כך הופכים אנשי הגרעין הקשה של יש"ע למרואיינים המבוקשים ביותר. מלאכתם של רשעים משם נעשית על ידי אווילים מכאן.

 

הנה כי כן, לצד מיעוט רעשני, ארסי והרסני של שמאל וימין קיצוני, הלוחמים הכמעט בודדים למען ישראל בחזית ההסברה הם אלה שמכונים אצלנו "שמאלנים". הם קיימים במקום שבו משרד החוץ נאלם ונעלם, מול התקציבים ללא הפסקה של התעמולה הערבית.

 

כדאי שנזכור זאת, לפני האבן הבאה שמישהו מכאן משליך על ה"שמאלנים