בין הביצה הפלשתינית לתרנגולת האנטישמית

 

יש קשר ישיר בין מפלס האנטישמיות באירופה לבין מפלס האלימות בסכסוך הישראלי-הפלשתיני. על הממשלה להביא זאת בחשבון

 

אליהו סלפטר, הארץ, 25.9.02

 

 

מוקדם אולי לומר שעבר כבר גל האנטישמיות שפקד בחודשי הקיץ חלקים גדולים של אירופה. אולם מספר התקריות ירד משמעותית בשבועות האחרונים, וזה אולי הזמן לבחון את אופיו של אותו גל, סיבותיו והקשר בינו לבין מה שמתרחש בסכסוך הישראלי-הפלשתיני. זה אולי גם הזמן לשאול שאלה רגישה: האם יש קשר בין נטייתה של ממשלת ישראל לתאר כל ביקורת חיצונית עליה כ"אנטישמיות", לבין מנהג האנטישמים להשתמש במלים "אנטי-ציונות" ו"אנטי-ישראליות" כמלים נרדפות ל"אנטישמיות"?

 

אין ספק ששנאת היהודים "חיה ובועטת". אך כאשר מדובר בתופעה שקיימת בעולם כבר אלפיים שנה, חייבים לבחון, בצד העליות והירידות השוטפות, גם את המגמות ההיסטוריות הארוכות. כאן מתגבשות שתי הערכות: בעולם הנוצרי יש ירידה ברורה בעוצמת האנטישמיות. הדבר קשור הן לזעזוע מזוועות השואה והן לירידה בהשפעתה של הדת הנוצרית על רוב מאמיניה. לעומת זאת, יש עלייה ניכרת בשנאת היהודים במדינות האיסלאם, שבמסגרתה נעשה שימוש יותר ויותר בסיסמאות ובטכניקות שנלמדו מהאנטישמיות הנוצרית, במיוחד האנטישמיות המודרנית.

 

באלפי המאמרים שנכתבו בשנה האחרונה על התגברות האנטישמיות, הוצגה לכך שורה של סיבות: באירופה גברה שנאת הזרים שחיזקה את הימין הקיצוני והניאו-נאצי; נחלש הטאבו על שנאה פומבית כלפי היהודים, שנוצר בעקבות השואה; בשעה שארה"ב מעניקה תמיכה חסרת תקדים לישראל, מתחזקת השנאה והקנאה כלפי אמריקה שנותרה מעצמת-העל היחידה בעולם. שנאה זו מאחדת את השמאל ואת הימין הקיצוני באירופה ושניהם רואים בישראל את עושת דבריה של ארה"ב; צמיחת הפונדמנטליזם המוסלמי מתבטאת גם בהתגברות איבתו כלפי היהודים והיא מהווה מקור חשוב לשנאה הערבית כלפי ישראל; ובאירופה גדל מספר המהגרים המוסלמים ורבו ההתחברויות המעשיות בין קיצונים ערבים לבין ניאו-נאצים מקומיים.

 

אולם, עם זאת, דבר אחד ברור: הריבוי בביטויים ובתקריות אנטישמיות בשנתיים האחרונות התרחש על רקע ההתפרצות וההסלמה של האינתיפאדה הפלשתינית. ברור שהתעמולה הערבית והמוסלמית הגבירה גם את מאמציהם של האנטישמים המקומיים, אך ברור גם שהמראות בתקשורת העולמית של התגובות הישראליות הקשות יצרו פתיחות בקרב הקוראים והצופים כלפי המסרים של התעמולה הערבית. איש לא יופתע מממצא שלפיו קיים קשר לא רק בין האלימות הגוברת של הטרור לבין הקשחת התגובה הישראלית, אלא גם בין הקשחת התגובה להקצנת ביטויי האנטישמיות בעולם. עם זאת, כדאי היה לחקור את הקלות שבה הצליחו הערבים לשבט את האנטי-ישראליות והאנטישמיות במערכה של השמאל נגד הגלובליזציה.

 

סקרי דעת קהל שנערכו בחודשי הקיץ נתנו גיבוי סטטיסטי למה שהשתמע מדיווחים יומיים על ריבוי התקריות האנטישמיות. בסקר שנעשה, למשל, בגרמניה נאמר כי 60% מהנשאלים מסכימים "לחלוטין" או "חלקית" עם הדעה שליהודים "יש יותר מדי השפעה" בארצם. ("אפשר לטעון שהמערב-גרמנים תמיד חשבו כך, אבל היה טאבו לומר זאת", הסביר פרופ' אלמר ברלר מאוניברסיטת לייפציג).

 

מעבר לרושם הכללי כי בשבועות האחרונים, שהקבילו לשקט יחסי בעימות הישראלי-הפלשתיני, חלה ירידה במעשי האלימות האנטישמיים, התרחשו גם אירועים חיוביים המרמזים שכרגע לפחות עבר שיאו של הגל האנטישמי. החשוב מבין הסימנים לכך היה דו"ח של "ועדת עורכי דין למען זכויות אדם" בניו יורק. הוועדה האשימה את ממשלות אירופה בכך שהן מוסרות נתונים מסולפים על מספר התקריות האנטישמיות וגם נמנעות מלהילחם במידה מספקת ב"עלייה המדאיגה באלימות נגד יהודים". "ועדת עורכי הדין" נחשבת לאחד הארגונים הליברליים הבולטים, ודברי הדו"ח מהווים חריג לקו שהיה נהוג בקרב ארגוני זכויות אדם, דוגמת "אמנסטי אינטרנשיונל", כלפי התגברות האנטישמיות באירופה ובעולם המוסלמי.

 

גם בארגוני זכויות אדם אחרים חל שינוי מסוים באחרונה: מקורות בארגונים אלה מסרו לאמצעי תקשורת יהודיים באמריקה, שלהתפרצויות האנטישמיות בוועידת דרבן הייתה "השפעה טראומטית" על פעילים בארגונים, שרבים מאוד מהם ומתומכיהם הכספיים העיקריים הם יהודים. בכלל, מה שנהפך ל"פסטיבל" של אנטישמיות בעולם המערבי השאיר רושם שלילי אצל רבים מהם וגרם להם לעשות חשבון נפש. ואכן, בוועידה העולמית על צמיחה כלכלית ואיכות הסביבה שנערכה ביוהנסבורג לא הצליחו הערבים לחזור על תרגיל הפיכתה להפגנה אנטי-ישראלית.

 

מנהיגים יהודים קושרים את הירידה בהשפעת ההסתה האנטישמית הערבית גם בצמצום חשיבות הנושא הפלשתיני בעצרת האו"ם הנוכחית, שנפתחה בראשית ספטמבר. סייעה לכך הודעת השגריר האמריקאי באו"ם, שמדינתו תטיל וטו על כל החלטה הקשורה במזרח התיכון שלא מזכירה את הטרור הפלשתיני. אך לא פחות חשוב הוא הרושם שנוצר כי רוב נציגי חברות האו"ם עייפו מניסיון הערבים להפוך כל נושא שעל סדר היום למערכה נגד ישראל.

 

מורגש שינוי גם בחוגים אקדמיים בארה"ב, שהיו בתקופה האחרונה חממת איבה לישראל. בדרשה שהשמיע בשבוע שעבר בכנסייה של אוניברסיטת הרווארד נשיא האוניברסיטה לורנס סאמרס, הוא יצא בלשון בוטה נגד דרישת פרופסורים ותלמידים שהאוניברסיטה תחסל את השקעותיה בחברות שמשקיעות במפעלים ישראליים. דרישות אלה הן "אנטישמיות בתוצאותיהן אם לא בכוונתן", הזהיר סאמרס. דבריו פורסמו גם באתר האינטרנט של אוניברסיטת הארוורד ועוררו הדים רבים - חיוביים ושליליים - בעולם האקדמי האמריקאי.

 

מנגד, גם אצל ארגונים יהודיים מורגש שינוי-מה בטענה, שכל התבטאות אנטי-ישראלית או אנטי-ציונית היא אנטישמית. במאמר שפרסם אברהם פוקסמן, מנכ"ל "הליגה נגד השמצה" של "בני ברית", הוא כתב שאת אמינות המאבק באנטישמיות אפשר לערער בשתי דרכים: על ידי התכחשות למניע האנטישמי כאשר הוא קיים או "על ידי תיאור כל מעשה נגד יהודי כאנטישמיות", גם כשאינו כזה.

 

הן התמורות והן התגובות החדשות בדעת הקהל מבליטות את הקשר בין שתי תופעות: מצד אחד, החוגים האנטי-ישראליים עברו קו אדום כאשר השלימו עם הנימות האנטישמיות שהושחלו לביקורת על מדיניות ממשלת ישראל; מצד אחר, לא נותר ספק שלמעשיה של הממשלה יש השפעה ישירה גם על מעמדם וביטחונם של יהודי התפוצות.

 

הממשלה חייבת להביא זאת בחשבון.