הערבים בישראל ומלחמת לבנון השניה

 

סמי סמוחה, אופקים (33), אוקטובר 2006

 

מלחמת לבנון האחרונה הוכיחה, שערביי ישראל אינם יכולים להיות גשר לשלום, בגלל תמיכתם מראש בצד הערבי בכל סכסוך עם ישראל. עם זאת, נראה שאם וכאשר ייכון שלום עם הפלסטינים, הן יוכלו להיות המפשרים והמגשרים בין שתי התרבויות, מאחר שהם קרובים מנטאלית לערבים בני עמם, וכן לישראלים, שאליהם הם התרגלו בחלוף ששים שנות חיים משותפים.

 

יש הסכמה בין תושבי הארץ היהודים, שישראל יצאה למלחמה צודקת נגד החיזבאללה, המצהיר על כוונתו לחסל את ישראל. החיזבאללה הרג וחטף חיילי צה"ל מתוך שטח ישראלי ריבוני, ובא בדרישה בלתי-סבירה לשחרר שבויים לבנוניים ואסירים פלסטיניים תמורתם. ואילו האזרחים הערבים בארץ, להוציא הדרוזים, דוחים את העמדה היהודית באשר לצדקת המלחמה(1).

 

המלחמה חשפה את אופייה של ישראל כחברה שסועה לעומק. האזרחים היהודים והערבים חלוקים עמוקות לגבי הסכסוך בין ישראל והעולם הערבי ולגבי אופייה היהודי-ציוני של המדינה. הם חיים בקהילות נפרדות, מחזיקים בשפה ובתרבות שונות, חשים עוינות בגלל אי-שוויון ניכר בחינוך, בתעסוקה ובעמדות כוח. בעוד שהמלחמה יצרה סולידריות בקרב היהודים, היא שמרה על הפירוד בינם לבין האזרחים הערבים.

 

עמדת הערבים בישראל כלפי המלחמה

 

הערבים דוחים את העמדה היהודית, הגורסת שהמלחמה היתה צודקת, וכי היה צידוק מוסרי ומעשי לפתיחה במלחמה, בתגובה להתגרות החיזבאללה. הם סבורים שישראל היתה צריכה להיענות לקריאת החיזבאללה ולנהל משא ומתן להחלפת שבויים ואסירים. הם שוללים לחלוטין את ההפצצות שגרמו להרס רב ולעקירה מבתיהם של כשלושת רבעי מיליון לבנונים. הם מזדהים עם כוח העמידה ועם הלחימה המרשימה שהפגין חיזבאללה, ואינם מייחסים לחיזבאללה שום כוונה לפגוע בהם. בעיניהם, החיזבאללה, כמו החמאס והג'יהאד האסלאמי, הוא תנועת "התנגדות", ולא ארגון טרור. ההתנגדות לישראל מוצדקת בעיניהם, כיוון שהיא נועדה לבלום את המיליטריזם הישראלי ולהביא לסיום צודק של הסכסוך עם הפלסטינים. לכן דחו הערבים את תביעות ישראל לגנות את פעולות הטרור של החיזבאללה ולהצדיק את תגובותיה של ישראל.

 

חילופי הדברים הקשים בין העיתונאי בן כספית לבין חבר הכנסת אחמד טיבי הם ביטוי נוקב לניגודים החריפים בין עמדות הציבור היהודי והציבור הערבי. כספית הביע פליאה על כך שבעיני טיבי, שר הביטחון פרץ הוא טרוריסט, ואילו נסראללה אינו טרוריסט, וקרא לערבים להחליט אם הם אזרחים נאמנים או לעזוב את המדינה(2). טיבי השיב שזכותו הדמוקרטית היא להתנגד למלחמה, למרות שהתנגדותו נחשבת כבגידה בעיני היהודים, וכי ישראל היא מולדתו והוא ימשיך לחיות בה(3).

 

התבטאות ערבית אחרת, שיצרה רושם עז על היהודים היתה של אב, ששני ילדיו הקטנים נהרגו מפגיעת קטיושה בנצרת. הוא האשים בהרג את ממשלת ישראל ולא את החיזבאללה, וקיבל בתודה את התנצלות נסראללה על הרג הילדים ואת העלאתם לדרגת "שאהידים", שמובטחת כניסתם לגן העדן. המנהיגים הערבים ביטאו עמדה יותר רדיקלית נגד המלחמה מאשר הציבור הערבי, כי הם פחות פרגמטיים ויותר אידיאולוגיים בדרך כלל מאשר צאן מרעיתם(4). האזרחים הערבים דגלו בעמדה פרו-ערבית, למרות שמצאו עצמם פגועים מהמלחמה. מלחמת לבנון השנייה התייחדה בפגיעות בעורף באזור חיפה והצפון, בו חיים למעלה מ-60% מהערבים. זוהי המלחמה הראשונה שבה הערבים נחשפו לפגיעות באותה מידה כמו היהודים. ועם זאת, העורף הערבי היה פחות מוכן למלחמה מאשר העורף היהודי, משום שהציבור הערבי לא תופס את עצמו כאובייקט להתקפה ערבית. לכן לא היה הציבור הזה מוכן פיסית ונפשית למלחמה, ולא נקט פעולות התגוננות חיוניות. המדינה גם לא השקיעה בהסברה ובתשתיות להגנת העורף הערבי, ולא אכפה את התקנות לבניית מקלטים ומרחבים מוגנים ולהתקנת צופרי אזעקה במגזר הערבי.

 

ריכוז הערבים בצפון, אי-המוכנות למלחמה ואי-הדיוק של ירי הרקטות הביאו לפגיעה חמורה באוכלוסיה הערבית. במלחמה נהרגו 18 אזרחים ערבים ו-21 אזרחים יהודים. הערבים סבלו, כמו היהודים, גם מפגיעות במבנים, מפינוי חפוז, מחרדות ומתסמונת פוסט-טראומטית.

 

בעוד שרוב היהודים התפנו מאזור הפגיעות, רוב הערבים נשארו במקומם. תושבי חיפה והצפון שלא התפנו, כללו עניים, חולים, קשישים ומשפחות ללא קרובי משפחה וללא חברים במרכז ובדרום הארץ. רוב הערבים שלא התפנו משתייכים לקבוצות האוכלוסייה החלשות.

 

גורמים לעמדת הערבים בישראל כלפי המלחמה

 

האזרחים הערבים גילו עמדה פרו-ערבית בכל מלחמות ישראל עם העולם הערבי, ובכללן מלחמת לבנון השניה. תמיכה בצד הערבי היא ברירת המחדל של האזרחים הערבים. עמדתם הפרו-ערבית עומדת בניגוד בולט להתנהגותם הניטרלית. באף מלחמה הם לא הפכו לגייס חמישי, ולא סייעו לאויב. הימנעותם מלפעול לפי נטיית ליבם היא תוצאה של הכרעה אסטרטגית לשמור על החוק ועל הסדר, ופחד מפני תגובת השלטונות, המנהלים פיקוח שוטף עליהם.

 

עמדה פרו-ערבית זו היא מוצקה ביותר, על אף חריגותה המובהקת של מלחמת לבנון; מלחמה ללא מעורבות פלסטינית, מלחמה שבה נשקפה סכנה לחייהם ולרכושם, מלחמה שבה הם נפגעו בצורה ניכרת, מלחמה שהתוקף היה גוף איסלאמי פונדמנטליסטי שרובם אינם תומכים בו, מלחמה שהתוקף היה תנועה שיעית הנתמכת על-ידי מדינה לא-ערבית שיעית-פונדמנטליסטית (איראן) שהערבים אינם אוהדים אותה, מלחמה שהתוקף הפר בה ריבונותה של מדינה ערבית (לבנון) והסב לה נזקים עצומים, מלחמה שבה נתקפה ישראל למרות שנסוגה מדרום לבנון וחזרה לגבול הבינלאומי, מלחמה שמדינות ערב בולטות (מצרים, סעודיה וירדן) תמכו (אם כי לא בגלוי) במהלכה בישראל ומלחמה שהסיטה את תשומת הלב מ"ההתנגדות" הפלסטינית בעזה (חטיפת חייל וירי קסאמים) ומהדיכוי.

 

מספר גורמים תורמים לעמדה הפרו-ערבית של האזרחים הערבים. ראשית כל, הם חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני ומהסכסוך שלו עם ישראל. הם חשים שותפות גורל עם הפלסטינים ועם סבל הכיבוש, מהפליטות ומהעדר הריבונות. לחלק לא קטן מהם יש קרובי משפחה בשטחים ובפזורה, וחלקם אף נשואים לפלסטינים. אימוץ העמדה הפלסטינית בסכסוך ותמיכה מילולית והומניטרית בעם הפלסטיני הם המעט שהערבים בישראל יכולים לעשות למען בני עמם ולמען שמירת כבודם העצמי והלאומי. מסיבה זו, תמיכתם בצד הערבי והפלסטיני בסכסוך היא "טבעית", ואילו אי-תמיכה עלולה להתפרש כשיתוף-פעולה עם היהודים וכבגידה בעם הפלסטיני.

 

ישראל, כמדינה דמוקרטית, מתירה לאזרחיה הערבים להביע עמדות אנטי-ישראליות כל עוד הם שומרים על החוק ועל הסדר. אש"ף, הרשות הפלסטינית ואפילו החמאס אינם קוראים לערביי ישראל להצטרף לאינתיפאדה ולהתקומם נגד המדינה הציונית. הם מייעדים לפלסטינים אזרחי ישראל את התפקיד של חבירה למחנה השלום הישראלי, ושל שדולה פוליטית למען העם הפלסטיני.

 

הערבים בישראל מחזיקים בנרטיב הפלסטיני והכלל-ערבי, לפיו היהודים הם התוקפן והפלסטינים הם הקורבן ופלסטין היא מולדת פלסטינית שאליה פלשו מתנחלים יהודים מאירופה והקימו בה מדינה יהודית גזענית. לגביהם, היהודים הם סרבני שלום, שאינם מוכנים לקבל הסדר צודק של נסיגה לגבולות הקו הירוק ולכבד את זכות השיבה של הפליטים הערביים לתוך ישראל. למרות שהערבים חיים תחת שלטון ישראלי מאז 1948, הם לא קבלו את הנרטיב היהודי-ציוני ולא פתחו נרטיב משלהם. הטמעת הנרטיב הפלסטיני-ערבי מובילה אותם לעמדה פרו-ערבית לגבי כל סכסוך בין ישראל עם העולם הערבי.

 

העמדה הפרו-ערבית של הערבים בישראל ניזונה מחשיפתם הרבה לתקשורת הערבית, המפיצה את הנרטיב הזה ואת העמדות הערביות בסכסוך. במהלך מלחמת לבנון השניה הם צפו ה בערוצי הלוויין הערביים, בהם הואשמה ישראל בפשעי מלחמה ובזריעת הרס והרג בלבנון.

 

גם מיצוב האזרחים הערבים כאיום במפת הביטחון הלאומי של ישראל מחזק את עמדתם הפרו-ערבית. מנקודת המבט של היהודים והמדינה, האזרחים הערבים הם חלק מהאויב, והם חשודים בנאמנותם למדינה. הם מורחקים מכוחות הביטחון, והמדינה מפעילה עליהם פיקוח, כדי שעמדתם העוינת לא תתורגם להתנהגות עוינת. המדינה אינה מצפה מהם לשינוי עמדה, ומסתפקת בכך שהם לא יגררו לסייע לאויב. הדרתם מכוחות הביטחון מקובלת ונוחה להם. הצירוף של עמדה פרו-ערבית עם התנהגות לא-עוינת הוא הסדר מניח את הדעת עבורם, וזה מקבל אישורו ממדינת ישראל ומהמוסדות המייצגים את העם הפלסטיני. ועם הפשרה הזאת הם יכולים לחיות.

 

מדיניות האפליה הנהוגה בישראל גורמת לניכור הערבים מהמדינה, אינה מעניקה להם תמריצים לשקול מחדש את עמדתם ודוחקת בהם "לנקום" ביהודים, באמצעות נקיטת עמדה פרו-ערבית מובהקת. כל עוד הסכסוך יימשך, יוסיפו ערביי ישראל לתמוך בעמדה פרו-ערבית בכל סכסוך עם העולם הערבי. רק הסדר עם הפלסטינים, ואפילו שלום קר כמו השלום עם מצרים ועם ירדן עשוי ליצור דינמיקה שתשחוק את העמדה הפרו-ערבית כברירת מחדל. הסדר כזה יצור אצלם פרספקטיבה חדשה ואינטרסים חדשים, ויחליש את יתר הגורמים המזינים את עמדתם הפרו-ערבית האוטומטית.

 

לקחים

 

אין ממש בחששות הרווחים בקרב הציבור מפני החרפת היחסים בין יהודים וערבים בעקבות המלחמה. לאינתיפאדה השניה, שלוותה במהומות אוקטובר 2000 היו השלכות שליליות, שלא צפויות לחזור עקב מלחמת לבנון, וזאת משום שבמהומות אוקטובר המשטרה ירתה למוות במפגינים ערבים שהפרו את החוק ואת הסדר הציבורי. הציבור היהודי המאוים הגיב בהחרמת עסקים ויישובים ערביים. ביטויים עוינים אלו לא התקיימו במלחמת לבנון השניה. היהודים חשו אמפתיה לערבים שנפגעו, למרות שלא סלחו להם על אהדתם לצד הערבי. הם לא חששו שבמלחמה זו ימומש האיום הביטחוני הגלום במיעוט הערבי.

 

המלחמה חשפה לא רק את המחויבויות הפלסטיניות והערביות של ערביי ישראל, אלא גם את ישראליותם. הרקטות לא הבחינו בין ערבי ליהודי, והסבל היה דומה. הפיצוי והשיקום יקיפו את תושבי חיפה והצפון, יהודים וערבים כאחד. הישראליות של הערבים מתבטאת גם בעמדתם הפרו-ערבית. בעוד שרבים בעולם הערבי והמוסלמי מייחלים או חותרים לחיסול מדינת ישראל, האזרחים הערבים רואים עצמם כחלק בלתי נפרד מהמדינה, וקושרים את גורלם ואת עתידם עימה. רובם הגדול אפילו מקבל את זכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ומתן זכות שיבה לפליטים למדינת פלסטין בלבד.

 

המלחמה מוכיחה שאין טעם לבוא לאזרחים הערבים בדרישה לגנות את הטרור הערבי, לדחות את הנרטיב הפלסטיני-ערבי ולהזדהות עם העמדה היהודית. כל עוד יימשך הסכסוך עם הפלסטינים, אין כל סיכוי שיחול מפנה בעמדה הפרו-ערבית האוטומטית של האזרחים הערבים. היהודים צריכים להכיר ולהוקיר את העובדה, שעמדתם הפרו-ערבית של האזרחים הערבים אינה מתגלגלת לפעולות איבה נגד המדינה.

 

במלחמת לבנון השניה נעשו הערבים לחלק אינטגרלי של העורף, שהפך לחזית. הלקח ממלחמה זו, שרבים רואים אותה כפתיחה למלחמה גדולה נוספת הוא, שיש לשלב את האוכלוסייה הערבית בהכנות למלחמה שתבוא. יש למגן את היישובים הערביים, להפיץ מידע בערבית על אמצעי התגוננות אזרחית, לתרגל את התלמידים ואת האזרחים ולשלב את המגזר הערבי במערך מל"ח (משק לשעת חירום). הערבים לא יתנגדו להשתלבות במערכת הגנת העורף, כי היא תיתן להם הגנה ותחושת ביטחון. מעניין לראות כיצד תשפיע השתלבות זו על עמדתם לגבי הסכסוך.

 

ולבסוף, מלחמת לבנון השניה מוכיחה, שאין ממש ברעיון שהערבים בישראל מהווים גשר לשלום עם שכנינו. הם לא שיחקו כל תפקיד של מתווך בין ישראל לחיזבאללה או בין ישראל לפלסטינים, התוקפים את ישראל גם אחרי נסיגתה החד-צדדית מעזה. הם לא מסוגלים למלא תפקיד מגשר בגלל שהם תומכים מראש בצד הערבי. הם לא פיתחו נרטיב משלהם לגבי הסכסוך. הם אפילו לא מותחים ביקורת על התנהלות הפלסטינים בסכסוך עם ישראל. לבד מכך, הם קבוצה חלשה וחסרת אמצעים, שניתן להתעלם ממנה. ועם זאת, ערביי ישראל עשויים לתרום לביסוס השלום לאחר שיושג הסדר עם הפלסטינים. הם יכולים למלא תפקידי תיווך בין היהודים והפלסטינים משום שיש הרבה מהמשותף בינם לבין כל אחד משני הצדדים.

 

 

 

1. הפער העצום בעמדות בין הציבור היהודי לבין הציבור הערבי לגבי המלחמה בא לידי ביטוי בסדרת סקרי דעת קהל שנערכו במהלך המלחמה. ראו: יוסי שביט, אפי יער, תמר הרמן ואירית אדלר, תחושות ועמדות הציבור ביחס ללחימה בצפון – מעקב יומי 19/7 – 13/8 2006, דעות בעם, גיליון 12, אוגוסט 2006, תל-אביב: מכון ב.י. ולוסיל כהן לחקר דעת הקהל, אוניברסיטת תל-אביב; אפרים יער ותמר הרמן, "תומכים בממשלה, מתפעלים מחיזבאללה", הארץ, 9.8.2006. סיכומים של עמדות האזרחים הערבים לגבי מלחמת לבנון השנייה ותגובות היהודים מופיעים בפרסום האינטרנטי: הערבים בישראל והמלחמה בצפון: תמונת מצב, בעריכת אלי רכס ואריק רודניצקי. תל-אביב: תכנית קונארד אדנאואר לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, אוניברסיטת תל-אביב. גיליון מיוחד, 14 באוגוסט 2006. http://www.dayan.org/kapjac/files/War_North1.pdf

 

2. מעריב, 1.8.2006.

 

3. מעריב, 2.8.2006.

 

4. בעניין זה ראו את השוואת עמדות הציבור הערבי עם עמדות אישי הציבור הערבים: סמי סמוחה, מדד יחסי ערבים-יהודים 2004. חיפה: המרכז היהודי-ערבי, אוניברסיטת חיפה; ירושלים: הפורום להסכמה אזרחית; תל-אביב: קרן פרידריך אברט. 2005. עמ' 58-48.

 

 

סמי סמוחה הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, המתמחה ביחסים אתניים בישראל ובעולם ובחקר החברה הישראלית. הוא פרסם מחקרים רבים על השסעים הפנימיים בחברה הישראלית, ובמיוחד על יחסי ערבים-יהודים ועל יחסי מזרחים-אשכנזים. מחקריו האחרונים עוסקים באופייה האתני של הדמוקרטיה הישראלית ובהשלכות של המעבר לאי-לוחמה על החברה הישראלית. בין ספריו: Israel: Pluralism and Conflict וכן Arabs and Jews in Israel. לאחרונה יצא ספר בעריכתו בשם Ethnic Democracy in Post-Communist Europe.. בנוסף, הוא מנהל את הפרויקט הרב-שנתי "מדד יחסי ערבים-יהודים בישראל", בחסות המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה.