האנרכיה שבין הסרבנות להתנחלות

 

חיימי שניידר, נתניה, 25.12.03

 

 

יש לנו סימפאטיה לסרבנים. אנחנו מכירים אותם. הם עצמנו ובשרנו. הם מהטובים שבנו. סרבנותם נולדה מחשיבתם המוסרית ערכית. סרבנותם בשלה ליציאה מן הארון כביטוי לייאוש מחולשת הדמוקרטיה והיא משרטטת את קו השבר שבין הדמוקרטיה לאנרכיה.

 

קבוצת מיעוט, פורעת חוק, חזקה ודומיננטית, גוררת אותנו מזה כ-30 שנה ליישום משנתה ההזויה, תוך שהיא  משנה את זהותנו הלאומית. מדינה שחרתה על דגלה את הציונות היהודית הדמוקרטית הופכת להיות מדינה דו-לאומית שמשתמשת באפרטהייד כדי לשמר את שלטון היהודים.

 

חולשת הדמוקרטיה מאפשרת לאנרכיה להשתלט על חיינו. השלטון המרכזי (ללא הבדל בין שמאל לימין) עסוק בעיקר בשימור עצמו. חולשתו מאפשרת לקבוצות כוח לנהל את המדינה תוך התעלמות מוחלטת מרצון הרוב ומזכויות המיעוט. מה ההבדל בין רשות הנמלים ורשויות המכס למשל, לבין חלק ניכר מן ההתנחלויות ביש"ע? אולי רק המחיר. כאן אנחנו משלמים בדמים ושם אנחנו משלמים בדמים וגם בדם.

 

הסרבנות של היום היא מחאה של פרטים כנגד המחיר הבלתי נסבל שנכפה על רוב הציבור  כנגד רצונו ובניגוד לאתוס המרכזי שהוא עדיין מאמין בו. הסרבנות מאירה באור נגוהות את הכתובת המבהילה שעל הקיר ולמרות זאת, סרבנות כתנועה, היא סכנה לאומית, להשקפתי.

 

משך קרוב ל-35 שנה פעל מחנה השמאל במסגרת חוקי המשחק הדמוקרטיים, ולטעמי, דווקא זכה להצלחה גדולה. השמאל שינה את דפוס החשיבה של רוב הציבור היהודי. (נכון, בסיוע האינתיפאדות). ברור היום לכולם כי "בתנאים מתאימים", רוב הציבור היהודי בארץ מוכן לוותר על השטחים (לפחות על רובם המכריע) ומוכן היה להתמודד עם פינוי התנחלויות – תמורת שלום.

 

השמאל נכשל ביצירת "התנאים המתאימים", דהיינו ביכולתו לגרור את הצד הפלשתינאי לחשיבה דומה, כך שתיווצר נקודת חיתוך בין הקווים האדומים שלנו (לא לזכות השיבה) לבין מה שצריך היה להיות הקווים האדומים שלהם (כ-100% שטחים). השמאל נכשל בהגשמת חזון השלום. לא הימין אשם בכך, אלא מה לעשות, הפרטנר! צריך להפנים עובדה זאת!

 

אם במקום חזון השלום לא נייצר חזון אחר שייהפך לקונצנזוס לאומי, נאפשר לימין הקיצוני לגרור אותנו להגשמת  חזונו הוא – מדינת אפרטהייד יהודית על פני כל א"י השלמה!  חזון מבהיל שקוצב זמן הנמדד בשנים בלבד, עד לחורבן הבית השלישי. אנחנו מציעים לחזור לציונות האמיתית - ל"מדינה יהודית דמוקרטית".

 

גם מתוך כשלון יישום חזון השלום ובעיקר מתוך ההכרה כי רק בהגשמת החזון המגדיר את זהותנו הלאומית, יש אפשרות לעצור את תהליך ההתרסקות של המדינה היהודית בדרך לחורבן הבית השלישי! על בסיס הצלחת השמאל בעבר, ניתן להאמין ולקוות ולשכנע את רוב הציבור כי כדי ליישם את חזון המדינה היהודית דמוקרטית חייבים  להתכנס לגבולות דמוגראפיים ולפנות חלק מן ההתנחלויות.

 

המציאות של השבועות האחרונים מוכיחה כי חזון המדינה היהודית דמוקרטית, חוזר להיות האתוס המרכזי של רוב הציבור. הציבור איננו מוכן יותר לשלם את המחיר הנורא של האתוס האחר. יותר מכך, רוב הציבור מבין ומפנים כי באין סיכוי אמיתי לשלום, הדרך להגשמת החזון מובילה דרך ההיפרדות היזומה, החד-צדדית.

 

הגשמת החזון תהיה כרוכה במאמץ לאומי אדיר של פינוי עשרות אלפי מתנחלים. חלק ניכר מהם תוך התנגדות שעלולה לגלוש להתנגשות  אלימה שלא ידענו כמוה. ההסכמה הלאומית הרחבה הנדרשת לפינוי החד-צדדי תבוא רק בתנאי של ידיעה מוחלטת כי לא יישארו מתיישבים יהודים לגורלם מעבר לגבול, גם אם יבחרו בכך!

 

הסרבנות של היום מעצימה את תחושת האנרכיה (שמחולליה העיקריים הם פעילי הימין הקיצוני), מתדלקת את פעילי ההתנחלויות המיליטנטיים ומחלישה את היכולת  לגבש רוב דמוקרטי אקטיבי התומך בהיפרדות חד- צדדית. אני חושש שהסרבנות לשרות צבאי בשטחים, גם אם היא מנומקת בסירוב למלא פקודות בלתי חוקיות, תפגוש סרבנות של מתנחלים לפינוי השטחים שיזמו מאבק אזרחי אלים, עוד לפני שנצליח להגיע להסכמה הלאומית. נמצא עצמנו מבוססים עד צוואר במאבק אחים מדמם תוך  שאנחנו מתרחקים שוב מהגשמת החזון.

 

אסור לנו לנטוש את המגרש הדמוקרטי  ולהעביר את המאבק למגרש של האנרכיה. שם אין לנו סיכוי לנצח! הסרבנים חייבים לתת צ'אנס נוסף לדמוקרטיה.

 

                                                                                  חיימי שניידר

                                                                                  תנועת ההיפרדות החד-צדדית

                                                                                  367766 050