גרים בשערכם

 

כשהעם היהודי עומד על סף שואה דמוגרפית, צריך לפתוח בתנועת גיור רחבה בישראל וברחבי העולם. קואליציה של מתנגדים, בממסד הדתי ומחוצה לו, מטרפדת את המשימה הזו, החיונית לעתיד העם

 

דן מרגלית, מעריב, 1.10.04

 

אין כבר שתי ספרות במניין מיליוני היהודים בעולם. דמוגרפים מצאו שנותרו שמונה מיליון בלבד מחוץ לישראל. זו שואה אריתמטית.

 

יש עדיין רוב גדול של יהודים בארץ, כ-80 אחוז. הם נתונים ללחצים גוברים והולכים להיטמע במדינה דו-לאומית. העולם הנאור מכיר בזכות ההגדרה העצמית לכל העמים, לבד מהיהודים.

 

הרוב הזה נתון במגננה. כאשר משרד הפנים מוחזק בידי שינוי, מחלק אברהם פורז תעודות זיהוי ללא-יהודים, ובלבד שהם מיטיבים לשחק בכדורגל. הוא חומק מלראות בגיור מבחן לקבלת אזרחות. התנגדותו לדת, שהיא לגיטימית מנקודת השקפתו, מחבלת באינטרס לאומי כולל. זו בעיה זמנית. מפני שלא לעולם חוסן ולא לנצח תאכל חרב "שינוי" את משרד הפנים.

 

אך יש גם מתקפת קבע על היהודים. זה הלחץ הערבי למימוש "זכות השיבה". בערב יום הכיפורים פרסם "הארץ" מאמר מאת עורך "כול אל-ערב" זוהייר אנדריאס הטוען כי מתנחלי גוש קטיף ראויים לחזור לישראל עם פיצויים כמו הפליטים הפלשתינים מ-1948. העובדה שהפלשתינים הסתלקו מכאן (ברובם) מרצונם לאחר שיזמו מלחמה בישראל, ואילו המתנחלים הגיעו לרצועת עזה תוך הדיפת התוקפנות הערבית ב-1967. אינה תופסת מקום במערך טיעוניו.

 

הגיעה העת לדון בסוגיה במלוא כובד הראש. היא הכרחית לביטחונה של מדינת היהודים ותנאי נחוץ לקיומה כישות דמוקרטית.

 

לא רק המדינה היהודית זקוקה לגדר הפרדה. גם הדמוגרפיה הלאומית שלה צריכה לה. לא במובן הרוחני-תרבותי-כלכלי, שהרי ישראל היא חלק מהגלובליזציה, אלא בתורת המספרים. לפיכך מוצע בזה להניח על סדר היום הציבורי דיון בהכרעה אסטרטגית מהמעלה הראשונה, לעודד תנועת גיור בארץ ובעולם.

 

היסטוריה של גרים

 

הקשיים רבים מנשוא. הכבד מכולם הוא מטעם הממסד הדתי. מדוע? מחמת שגרה, קיבעון מחשבתי, מסורת שידעה תהפוכות היסטוריות, חשש של מצדדים דתיים מפני נידוי מפי רבניהם ושיקולים קטנוניים: הממסד הרבני חושש שריבוי גרים יחזק את החילונים וימוסס את כוחו הפוליטי.

 

הטענה כי ההתנגדות לגרים היא הלכה למשה מסיני אינה נכונה לפחות בעיני מי שקורא את ספרי הקודש ככתבם וכלשונם, ולא כבת-קול ישירה מן השכינה. הרי מי שהביא את לוחות הברית מהר סיני נשא לאישה גויה, שסביר להניח כי נתגיירה. דוד המלך "נעים זמירות ישראל" הוא נינה של הגויה רות המואבייה, שהתייחדה במסתור עם בעלה לעתיד בועז בטרם נישאה לו. אילו שלל התנ"ך את הגרות היו עורכיו הקפדניים מוחקים שני אירועים אלה, נוסח "ציפורה" ו"ליאורה," מספר הספרים.

 

תולדות העם היהודי רוויים בגרים לטוב. גם בבית שני. רבי עקיבא הגדול מכולם היה צאצא גרים. גם שמעיה ואבטליון - מוריהם של ראשי האסכולות הלל ושמאי, וכן רבי מאיר שנאמר עליו "עוקר הרים וטוחנם" ו"פה קדוש". אביו היה קצין רומי בשם נירון שהתגייר.

 

בכפותו על האדומים גיור, פתח יוחנן הורקנוס בשרשור את בית המלוכה החשמונאי לפני הורדוס. רוב השרידים המשמשים כיתד לתביעות העכשוויות של ישראל בירושלים העתיקה שייכים להורדוס. דווקא לו.

 

נכון, כבר בעולם העתיק התעוררו בעיות. הספרות נחצתה במחלוקת. מצד אחד נאמר כי "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" ו"חביבים גרים, שבכל מקום הכתוב מקיש אותם כישראל," אבל הממסד הרבני האטום עד כדי רוע לב נתפס לאמירה ש"קשים גרים לישראל כספחת".

 

אפילו משפט כזה לא בהכרח מסתייג מגרים. מפני שלפי אחד הפירושים כוונתו היא, שבהסתפחם ליהדות הופכים הגרים ליותר יהודים ממי שנולדו לתוכה, ובכך מאיימים על עליונותם של "הטבעיים".

 

הוויכוח, לכאורה, אינו אם לקבל גרים אלא אם לאנוס אותם לשמור מצוות. רבנים חמורי סבר מבקשים לכרוך בהתניה את קבלת הגרים לעם היהודי בשמירת מצוות. זו התניה מכשילה, מתנכלת, שלא תעלה על הדעת. מי שביקש להתגייר בקייב לא שאף להתגורר בבני-ברק אלא בחיפה.

 

גרים חייבים לשמור מצוות? בספרם "גרות וזהות יהודית" כתבו צבי זוהר ואברהם שגיא ש"הרעיון כי מי שעבר טקס גיור בבית דין גירותו מותנית בקיום מצוות מוביל לאבסורד" ("פסקי עוזיאל"). הם ציינו כי "קביעה שלפיה להתנהגות הגר לאחר טקס הגיור אין השלכה כלשהי על תוקף גיורו מצויה מפורשות בדברי התלמוד" (יבמות מז, ע"ב).

 

הר סיני מודרני

 

איני יודע להתפלפל עימם, אבל מוכר לי ההליך. כל העקרונות נעצרים לפני "מאכער" מוצלח. התנסיתי בכך. החד-הורית נסיכה (שם בדוי) הביאה לארץ ילד ממזרח אירופה. תמורת גיורו תבעו הרבנים שתחנכו בגן ילדים דתי. הם דרשו, שמשפחה דתית תלווה את תהליך הגיור, במילים אחרות לחדור לחייה הפרטיים של האם. היא נואשה, אמרה לי כי "הרימה ידיים". הילד יישאר גוי.

 

פניתי למי שפניתי, והעניין סודר באחת. לא מצוות ולא שמירת שבת. לאחר יום העצמאות היא סיפרה לי כי ראתה את הילד מניף בגן הילדים את דגל הכחול-לבן ושר שירי מולדת, ודמעות נקוו בעיניה בחושבה כי ייתכן שסבו היה קאפו במחנה השמדה, והנה הוא גדל בהזדהות גמורה עם מדינת היהודים. אז מה עם ההלכה? היא עקרונית רק למי שאין לו קשרים נכונים?

 

גם יוסף (שם בדוי). הוא הגיע לארץ עם צד"ל לפני כ-15 שנה. חי עם יהודייה מרוסיה. שני ילדיהם נושאים שמות עבריים מצלצלים. הוא רצה להתגייר. אפילו חבש כיפה לראשו. שמונה שנים רדף אחרי רב בעיר ואם בישראל. ב-50 אלף שקל אפשר להסדיר את זה. אין לו. אז אין גיור. עכשיו הוא בדרך לשוב ללבנון, עם בת הזוג מרוסיה והילדים.

 

יש, כמובן, אנשים טובים. הרב יואל בן-נון הציע כי במועד ראוי יכנסו את חפצי הגיור ליד הים ויחתימו אותם על רצונם להיות יהודים לאחר שמלו את בשרם, ולא יחטטו באורח חייהם הפרטי. כמו מעמד הר סיני מודרני. האלוף אלעזר שטרן תרם רבות להקלת הגיור. גם הרב הראשי לצה"ל תת-אלוף ישראל וייס. אריאל שרון הורה למנף את התופעה. צה"ל נרתם. בשורותיו כ-8,000 לא יהודים, והמתגיירים כ-200 בשנה בלבד.

 

משרד הקליטה בראשות ציפי לבני הוציא החודש מצגת על גיור בישראל. יש בארץ 300 אלף לא יהודים. בשנה שעברה גוירו 4,450 אזרחים. גם זו בדיחה עצובה.

 

לבני נאבקת. הסוכנות היהודית בראשות סלי מרידור נחלצה לסייע. רק בארץ. משרד הפנים בהנהגת ש"ס הכביד. בראשות שינוי הוא עומד מהצד, אדיש.

 

 

רומנטיקנים ותמהונים

 

עיכובי הגיור בארץ הם שערורייה. אך לא הם לב הבעיה. מה שנחוץ הוא לפתוח בתנועת גיור עם מוטת כנפיים כל-עולמית, באירופה ובצפון אפריקה, באסיה ובדרום-אמריקה. לעודד, ללמד, לגייס ולבצע את הליך הגיור בארצות מושבם של הבאים בצל כנפי היהדות וישראל.

 

יש קואליציה של מתנגדים. חלק מטעמים של ממסד דתי וחלק בגלל אנוכיות של "ירוקים" (כאילו הנגב והגליל כבר מיושבים). בעיקר יש מחנה גדול של ספקנים. הם תוהים: מי יבוא? מה יקסום להם? זו שאלה נכונה. אך חובה להעמידה במבחן. ההנהגה היהודית-ישראלית צריכה לקבל קודם כל החלטה אסטרטגית ברמה הלאומית ולהשקיע זמן ומשאבים ומחשבה ושיקול דעת בהליך שיחל עכשיו ויימשך שנים רבות. ההחלטה אינה יכולה להיות תלויית תוצאות.

 

ד"ר יוסי ביילין חרד להתמעטות היהודים. בספרו "מותו של הדוד מאמריקה" הציע גיור חילוני. לימוד מקורות היהדות והשפה העברית והצטרפות למתנ"ס הקהילתי בארצות-הברית. שולמית אלוני הסתייגה. גיור הוא עניין דתי. אפילו גיור חילוני. שישאיר את זה להם. הרחבת העם היהודי? נושא זה לא עומד בראש מעייניה. חבל.

 

גם סביר להניח כי חלק ניכר ממי שייענו לקריאה יהיו אנשים בעייתיים. רומנטיקנים ללא תקנה ותימהונים וקשי-יום ובעלי אינטרסים. יש ביהדות משהו נשגב, שרק אנו במיאוס עצמי מסרבים לראותו. עם מוכה ומושפל חוזר לארצו מבור התחתיות של השואה ומחדש את שפתו ומתנהל כחברה טכנולוגית מודרנית, זה שובה לב. קודם כל של חריגים.

 

נניח שבדור הראשון יגיעו רבים כאלה, אז מה? יהיו להם יורשים, דור שני ושלישי, עד עולם. אוסטרליה הפורחת החלה כמושבה של פושעים, שהוגלו למקום נידח בקצה העולם. זו השקעה לעתיד. מי מאיתנו צאצא של סנחריב ורות המואביה והכוזרים? מה רע בזה? להפך, יש תועלת. בעוד כמה עשרות בשנים יהיו בניהם או נכדיהם הרבי מאירים של היהדות, או החיים הררים של מכון ויצמן.

 

שאלתי לדעתם של כמה מנהיגים בעניין זה. שרון קרוב להבנת העניין טוב מהאחרים. הוא יודע מה האוצר האסטרטגי-דמוגרפי שטמון בו. רק שעיסוקיו הדחופים מונעים ממנו לעסוק בהקמת תנועת גיור כל-עולמית ופנים-ישראלית מדי יום. הממסד מערים מכשולים. קשיים מגיירים לישראל כספחת.