גם חינוך חילוני מתחיל באמונה

 

אורן יהי-שלום, וואינט, 6.5.10

 

רוב הציבור היהודי-חילוני בישראל מלא באמונה: באדם, במהות הדמוקרטיה, בריבונות המחשבה. לכל זה קוראים הומניזם. אבל לא יתקיים הומניזם אמיתי מבלי שיהיה נטוע עמוק בתרבות שלנו

 

תחושת השלווה הכללית הופרעה לאחרונה עם זעקות השבר כמו זו של ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, וד"ר דן בן דוד ממרכז טאוב. זעקתם מוצדקת. אם נמשיך "לזרום" עם ה"עונג הבא" ולא נקום לעשות מעשה, בעוד 30 שנה רק 14% מהילדים יהיו בחינוך ממלכתי. ההשלכות ברורות. אפשר לומר בעדינות שהחזון הציוני עומד בפני פרשת דרכים.

 

מי צריך לעשות מה כדי לחלץ את מערכת החינוך העברית מהמגמות המאיימות עליה?

 

נראה כי הפתרונות יבואו משני כיוונים שונים. ראשית, מה שכבר פועל בכל העולם אך לא מיושם בישראל: תוכנית לימודי יסוד המכונה בשפת אנשי החינוך "תוכנית ליבה". לצערנו, נראה כי כל עוד המפה הפוליטית בישראל נחלקת לימין ושמאל מדיני, ספק אם יהיה ראש ממשלה בעל כוח פוליטי לכפות על החרדים לימודי יסוד. הלוואי שיתברר אחרת.

 

בכל מקרה, הסירו אשליות: יישום לימודי היסוד תלוי בנחישותנו. הגיע הזמן שנפסיק להאשים את החרדים, ולא כי אנחנו לא צודקים, אלא פשוט משום שהתביעה שישתנו או יתמתנו מרצונם איננה ריאלית. חרדיות היא תגובה למציאות החילונית וכל עוד ממשיכה המודרנה להתקדם ימשיכו חרדים להרים את החומות עוד ועוד לגובה.

 

הכיוון השני מתחיל בבתי הספר הלא דתיים. בשנות ה-50 משך החינוך העברי הלא דתי ציבור ענק אל חיקו. מה היה שם? היה שם תוכן והייתה שם אמונה ברורה בדרך ישרה, עם חזון נכסף. ה"דלק" החלוצי של הפרחת השממה, עבודת הכפיים ובניית חברת מופת פעל יפה בחינוך.

 

מי שמבקש כיום לשנות מגמה בחינוך מוכרח לעבור דרך שיקום החזון של החינוך העברי הלא דתי בישראל.

 

אנחנו כבר משלמים על ההידרדרות הערכית: מורים רבים מדווחים כי רוב זמנם מוקדש לבעיות משמעת. מנגד, תכני הלימוד מאבדים את משמעותם ובמקום לפתח דמיון ויצירתיות, הופך הלימוד לעניין טכני משעמם וחסר תוחלת. לא פלא שהילדים בורחים אל משחקי המחשב.

 

הגיעה העת לומר בקול רם את הידוע מזמן: חינוך מתחיל באמונה. בהשקפת עולם. בלעדיהן אין משמעות לתוכן ולהתנהגות. בתי ספר לא דתיים רבים טועים לחשוב כי חידוד זהות אינו מתפקידם וכי הם "בתי ספר כלליים". הטענה הזו הופכת את ערך הפלורליזם ליחסיות חלולה.

 

הגיע הזמן לטפל באמונותינו. רוב הציבור היהודי-חילוני בישראל מלא באמונה: אמונה באדם ואמונה כי כל אדם שווה בערכו. אמונה במהות הדמוקרטיה, אמונה בריבונות המחשבה וכו'. לכל זה קוראים הומניזם. אבל לא יהיה הומניזם אמיתי מבלי שיהיה נטוע עמוק בתרבות שלנו.

 

זהות איננה רק ערכים, וערכים אינם רלוונטיים מבלי שיהיה להם עוגן תרבותי. די בלימוד קצר כדי לזהות את תהליך הצמיחה של הערכים שלנו בתנ"ך, בספרות חז"ל ובשלל היצירה היהודית אז ובימנו. בצדק מתרחקים החרדים ממורה הנבוכים של הרמב"ם – הם יודעים שהוא מתאים יותר לבתי ספר הומניסטים.

 

אז בידינו הברירה - האם לשבת על נהר אספירין ולחכות לעונג הבא, או לשקם בעצמנו את החינוך ההומניסטי כדי שילדנו יוכלו ליהנות מהשיר הנפלא הזה של ברי סחרוף ויגלו שפעם ישבו אבותינו ומיררו בבכי "על נהרות בבל", אחרי שכבר היה מאוחר מדי.

 

אורן יהי שלום, מנכ"ל עמותת חינוך ישראלי