דיאלוג במקום מונולוגים

 

פרופ' יולי תמיר, ממחברי "אמנת כנרת", משיבה על הביקורת הנרחבת שהתפרסמה בעקבות הכתבה "בטבריה הגדרנו את מדינת היהודים" (מוסף "הארץ" 4.1)

 

יולי תמיר, הארץ, 8.2.02

 

 

לרגע קצר של אושר חל איחוד כוחות נדיר בין כמה מרבני מאה שערים וכמה מחברי החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. אלה ואלה התאחדו לגנות את הניסיון להגיע להסכמה שבאה לידי ביטוי ב"אמנת כנרת". המגנים לא בררו מלים: חרפה, צהובון, מסמך גזעני, כפירה. הידברות, פסקו נחרצות, אין בה תועלת אלא נזק גדול ועצום. "אנו לא נשפיע בצורה כזו על החילונים לשנות את דרכם, ואילו הם ישפיעו עלינו לרעה מעצם שמיעת דעתם", קבע העיתון החרדי "יתד נאמן". מחנה השמאל הפוסט ציוני נחרד גם הוא מרעיון הדיאלוג עם חרדים, אנשי ימין ומתנחלים, בקיצור עם כל מי שיש לו דעה השונה מזאת המקובלת על אנשיו. בהעדר רבנים, בחרו כל איש ואשה את דרך המחאה הפרטית שלו, שעיקרה סלידה מרעיון ההידברות עם אלה שאנו חלוקים עליהם באורח מובהק ומר.

 

המציאות הישראלית מלבה מונולוגים. מונולוגים שבהם אנשים מדברים עם עצמם, על עצמם, במונחים המקובלים עליהם ועליהם בלבד. המונולוג נשבר רק באמצעות חילופי צעקות שבהם כל צד מוכיח את האחר על טעותו. ההקשבה, על פי תפישה זו, היא אם כל חטאת, שכן היא עלולה להוביל לשכנוע, עלולה לגרום לנו לראות באחר לא רק בר פלוגתא, אלא גם, רחמנא לצלן, בן שיח. מי שרואה בשיח אורח חיים, דרך לחינוך עצמי ולהשפעה על האחר, מוכן לדבר: עם הפלשתינאים בשטחים, עם הפלשתינאים אזרחי ישראל, עם אומות העולם וגם, כן גם, עם הימין הישראלי. לדבר מתוך מחאה, כעס, רתיעה, חוסר אמון, אבל גם מתוך הקשבה ורצון להרחיב את גבולות ההסכמה.

 

האנשים שהתכנסו על חוף הכנרת האמינו בדיאלוג. הם גם האמינו בעצמם. האמינו שהדיאלוג לא ישחוק את תפישת עולמם לבלי הכר. מי שחרד שתפישת עולמו לא תעמוד בביקורת הדיאלוג, נמנע ממנו. מי שמאמין בדרכו, מאמין אך לא חרד, מוכן לדבר.

 

הקבוצה שישבה בכנרת הכירה בכך שאינה אלא תת-קבוצה של החברה הישראלית, "אזרחים ישראלים בני העם היהודי". בכך חרגה "אמנת כנרת" מהנטייה השגויה והרווחת לזהות בין ישראליות ליהדות. באמנת כנרת, אולי בפעם הראשונה, הגדירו יהודים את עצמם כתת קבוצה מוגבלת ומוגדרת שיש לה אופי ייחודי ואינה מהווה ביטוי למכלול הישראלי כולו. הגדרה זו מותירה מרחב רחב וחיוני מחוץ לגבולות האמנה.

 

מכאן מובן שהדיון בכנרת לא התיימר להיות תחליף לשיח אזרחי המקיף את כל אזרחי המדינה. אם לא תיכון - בשיתוף כל אזרחי ישראל - אמנה אזרחית המגדירה את זכויותיהם השוות של בני כל הלאומים החיים בישראל, אמנה המגדירה את חובות המדינה לאזרחיה, וקובעת מדדים לחלוקת משאבים צודקת, לא תהיה ישראל חברה דמוקרטית ראויה לשמה. אבל תהיה זו טעות לטעון כי השיחה הדמוקרטית היא השיחה הציבורית הלגיטימית היחידה. בתחום הציבורי מתנהלות מספר שיחות; לכולן יש מקום, ולכולן יש תפקיד.

 

היה רצוי וראוי שכתיבת אמנה אזרחית כללית תקדים את כתיבתן של אמנות ייחודיות ואמנת כנרת בכללן. אלא שהמציאות מלמדת כי ניסיונות רבים לנסח אמנה יהודית-ערבית כשלו עקב אי הסכמה באשר להגדרת אופיה של מדינת ישראל. הכישלון אינו מקרי, הוא מצביע על הצורך להגדיר מחדש את תכני הדיון ומגבלותיו.

 

השמאל הציוני מציע שהאזרחים הערבים יאמצו את החזון הציוני ויראו בו יעד ראוי להגשמה. הוא מסרב להכיר בכך שהמדינה היהודית נכפתה על אזרחי ישראל הערבים ולכן המרב שאפשר לבקש מהם הוא לקבל מציאות זו כעובדה, ואולי בעתיד לבוא, כחלק מפתרון כולל של הסכסוך הישראלי-פלשתיני.

 

השמאל הפוסט ציוני מציע לבסס אמנה אזרחית על יסוד ויתור על הציונות. מדינת כל אזרחיה תחייב את התנועה הציונית להתפרק מנכסיה, ואת אזרחי ישראל הערבים לוותר על מעמדם כמיעוט לאומי. במדינת כל אזרחיה יחיו אזרחים מנותקים, לכאורה, מכל הקשר לאומי, תרבותי או לשוני. אזרחים אלה יקבלו החלטות על מבנה המדינה והחברה, על שפה ותרבות, על חינוך ומסורת, החלטות ששום מדינה אינה יכולה להימנע מהן.

 

שינוי הגדרתה של מדינה לא ישנה את רצונותיהם של האזרחים. היהודים בהיותם רוב יצליחו להגשים חלק ניכר ממשאלותיהם. המיעוט הערבי, זה שלמענו מציעים הפוסט ציונים שנעשה את השינוי, יאבד מכוחו. הוא לא יוכל לדרוש מעמד של מיעוט לאומי שיש לו זכויות מוגדרות, ויישאר קובץ של פרטים שיש להם מעט כוח והרבה תסכול. מדינת כל אזרחיה היא אשליה מסוכנת, מדינת ה"כזה כאילו": "כאילו" אין פה רוב ומיעוט, "כאילו" אין לרוב או למיעוט זהות לאומית.

 

המזרח התיכון לא ייפרד במהרה מהשיח הלאומי. ראוי להכיר בכך בגלוי. שמירה מלאה על זכויותיהם של אזרחי ישראל הערבים תיתכן רק אם תוכר זכותו של המיעוט הערבי לשמור "על זהותו הלשונית, התרבותית והלאומית" - זכות המוכרת לראשונה, באמנת כנרת, על ידי קואליציה רחבה כל כך של אנשי ציבור מהימין והשמאל כאחד. הדיאלוג האזרחי אמור לכן להגדיר את זכויותיו של המיעוט הלאומי הערבי במסגרת מדינת הלאום היהודי (ולהציע תבנית אפשרית למעמדו של מיעוט יהודי במדינת הלאום הפלשתיני).

 

ללא שיח לאומי המבוסס על הדדיות לא יהיה כאן לא שלום-בית ולא שלום עם שכנינו. הציונות שאפה שנהיה "עם ככל העמים, במשפט העמים", היא הציגה חזון לאומי אוניברסלי, בו לכל העמים זכויות שוות. התמיכה בזכויות הלגיטימיות של העם היהודי ושל העם הפלשתיני נובעת מאותו מקור עצמו - מתפישה של לאומיות ליברלית השמה במרכז ערכים אנושיים אוניברסליים. ערכים אלה מחייבים אותי להקשיב לבני הלאום שלי, אבל לא לאטום את אוזני לבני הלאום השכן. הם גם מחייבים אותי להתנגד לדרישה שאנו, אזרחי ישראל בני העם היהודי, נוותר על הלאומיות שלנו אבל נעניק לשכנינו זכויות לאומיות. הפתרון הראוי נוסח כבר מזמן: שתי מדינות לשני עמים, או ליתר דיוק, שתי מדינות לאום לשני לאומים.

 

מדוע יש צורך לכתוב טקסט חדש, אמרו מבקריה של אמנת כנרת, הרי יש לנו את מגילת העצמאות. מגילת העצמאות היא טקסט מופלא, אלא שמושג הדמוקרטיה אינו מוזכר בה כלל ועיקר. אמנת כנרת שמה את הדמוקרטיה וכל המשתמע מכך - שוויון זכויות והגנה על כבוד האדם וחירותו - במרכז הגדרתה של מדינת ישראל. האמנה גם מדגישה כי הדמוקרטיה מורה ומחייבת שכל אזרחי המדינה שותפים שווים ומלאים בעיצוב דמותה ודרכה. ברוח פסקי בית המשפט העליון ניסתה אמנת כנרת ליישב בין הערכים השונים שהמדינה מחויבת להם; לנסות ולהגדיר את המושג "מדינה יהודית ודמוקרטית" באורח הנותן תוכן לשני המאפיינים גם יחד. לא זה או זה, אלא זה וגם זה.

 

יש לאמנת כנרת, כמו לכל טקס שהוכן על ידי ועדה, הרבה מגרעות, הרבה ניסוחים שיש טובים מהם, הרבה נושאים שלא נדונו או לא מוצו. הוויכוח הציבורי לכן רק מתחיל. אמנת כנרת לא התכוונה להיות סופו של הדיון הציבורי, אלא ראשיתו. להציע תשתית שממנה יכול הדיון הציבורי להמשיך מבלי לחזור בכל פעם אל נקודת הראשית. חובה עלינו להתווכח בענייני דת ומדינה, לדון בפערים החברתיים, באבטלה, בחוסר הצדק החברתי ובדרכים להתמודד עמם, להתווכח על הכיבוש, על אופיו המשחית ועל הדרכים לסיים אותו.

 

המבחן האמיתי של אמנת כנרת יהיה באיכות הוויכוח, ביכולת של כותביה וחותמיה להפוך אותה לטקסט חי, נושם, שאיש אינו חי עמו בשלום אבל איש אינו יכול להתעלם ממנו. ויש כמובן מבחן נוסף, מבחן העשייה. כותבי האמנה אינם משלים את עצמם כי היעדים שהציבו לעצמם כבר הושגו. ההיפך הוא הנכון, הפער העצום בין הרצוי למצוי הוא זה שהניע אותם לנסות ולהגדיר מחדש את יעדיהם כקבוצה.

 

חותמי האמנה יידרשו לפרוע את שטר העשייה, שטר המאבק למען הערכים שהציבו לעצמם. רק אם יעשו זאת יהיו ראויים לשם שנטלו לעצמם - הפורום לאחריות לאומית. האמנה היא אפוא התחלה שיש אחריה עוד עשייה רבה. סוף והתחלה.