כשל דמוקרטי עמוק

 

מולי פלג, הארץ, 22.5.03

 

חולשת הדמוקרטיה נובעת מכך שהיא נתפשת כטכניקת ממשל ולא כאורח חיים

 

הסקר המדאיג של המכון הישראלי לדמוקרטיה על היחלשותה של הדמוקרטיה הישראלית חלף בדממה. הדממה מאששת את הממצאים: חלק גדול מהישראלים בזים לדמוקרטיה ורואים בה מכשלה לא רלוונטית למציאות כאן. השאר אדישים או איבדו תקווה להידבר עם הראשונים.

 

מעבר להתבהמות החברה הישראלית עקב הכיבוש המתמשך ופערי ההכנסות הבלתי נסלחים, קיים כאן כשל עמוק יותר בגישה לדמוקרטיה. אחד הפולמוסים המהותיים והעיקשים ביותר בתורת הדמוקרטיה הוא הדיון על אופיה והיקפה: האם דמוקרטיה היא אמצעי או מטרה, האם היא מוגבלת לתחום הפוליטי או שמא היא דרך חיים. החשיבות שבהבחנה הזאת חורגת מעבר למחלוקת אקדמית-רעיונית ופולשת אל הממד היישומי-הממשלי שעל פיו מנווטים חיינו הציבוריים.

 

עמדות קוטביות ופירושים שונים של תפקיד הדמוקרטיה יוצרים התייחסויות מגוונות, ולרוב נוגדות, לפלורליזם רעיוני ולקיום בצוותא. שתי התפישות הרלוונטיות הן הגישה הצרה או הליברלית, והגישה המורחבת או ההשתתפותית של הדמוקרטיה.

 

הראשונה שמה דגש על חירויות היחיד ועל תיחום ברור בין הציבורי לפרטי, אפקטיוויות של ממשל ושלטון חוק ופלורליזם רעיוני. השנייה מבליטה את ההשתתפות והאקטיוויזם החברתי, השוויון והרחבת הזירה הציבורית מעבר לפוליטיקה. תומכי הדמוקרטיה הליברלית רואים בדמוקרטיה כלי מימוש להבטחת הזכויות הטבעיות - חיים, חירות, קניין וכל הנגזר מהן. כלומר, דמוקרטיה היא תנאי או מסגרת לקיום יעדים אחרים. מכאן שיש לסייג אותה ולכוונה לתפקידה, לא יותר ולא פחות. בשל היותה פונקציונלית, על הדמוקרטיה לתפקד כהלכה ולהיות יעילה וישימה. בתנאים מסוימים עלולה הדמוקרטיה, אם לא יוטל עליה פיקוח, לנגוד אידיאלים אחרים כמו חירות או צדק.

 

מצדדי הדמוקרטיה הרחבה רואים בה מטרה בפני עצמה. היא אורח חיים הנשען על תפישה ערכית ומלאה, אשר אינה נוגדת כל אידיאל אחר אלא מאפשרת אותו. הזכויות הטבעיות יכולות להיות מושגות רק בסביבה דמוקרטית. לשם כך חובה להרחיב את גבולות הדמוקרטיה, עקרונותיה ודרכי פעולתה לכל תחומי החיים.

 

המודל הישראלי הוא מודל היררכי-סמכותי וצר. עוניה של הדמוקרטיה הישראלית נעוץ עוד בתקופת היישוב, כשהמחויבות לדמוקרטיה התמקדה בתהליכים ופרוצדורות. זאת בשל העובדה שלא היתה רשות ריבונית ישראלית בזמן היישוב והאפשרות היחידה לשמר את היישות הפוליטית היתה קיום בצוותא של כל מיני זרמים ותנועות פוליטיות. בנסיבות אלה נשכחה והוזנחה מהות הדמוקרטיה: סובלנות, השתתפות רחבה ואפשרות שווה להשפיע על החלטות הכלל. הדמוקרטיה הישראלית התמסדה במידה רבה כטכניקת ממשל ותו לא.

 

בנוסף, לכודה החברה הישראלית בכבלי הקולקטיוויות. משחר הקמתה נעקדה החברה בארץ בפרמטרים קבוצתיים - האומה, העם, הדת, הלאום, העדה, המפלגה. טראומת הגלות והשואה שגרמה לאחדות גורל, המורשת הסוציאליסטית המתהדרת בגאוות יחידה וביטול הפרטנות והצורך הפסיכולוגי להתלכד אל מול איומים מתמשכים מבחוץ, כל אלה אחראים לעיוות הקולקטיווי. נסיבות אלה הביאו לחניקת האינדיווידואליזם וחירויות הפרט שבהן מתהדרת הדמוקרטיה הנורמטיווית. תרבות הדיון, החלפת הדעות, ההפריה ההדדית - כל הכלים שבהם מצוידת דמוקרטיה מלאה - אינם קיימים, ולכן בחברה הישראלית האפשרות להיחלץ ממלכודות האנטי-דמוקרטיה רחוקה. במציאות כזאת יהפוך הסקר החשוב של המכון לדמוקרטיה לקוריוז.

 

ד"ר פלג מלמד מדע המדינה באוניברסיטת תל אביב