בטבריה הגדרנו את מדינת היהודים

 

ורד לוי-ברזילי, הארץ, 4.1.02

 

 

היוזמה נראית חיובית, אולי קצת מגלומנית: 60 יהודים טובים מכל קצות הקשת, כולם מוכרים בתחומיהם, מתאספים בחסות מרכז רבין לנסח עקרונות להסכמה לאומית על זהות מדינת ישראל. התוצאה היא "אמנת כנרת" - מסמך ברוח מגילת העצמאות, שמנסה לגשר על המחלוקות הפנימיות ויופץ להחתמה בקרב אזרחי ישראל. הכוונות מצוינות אבל השאלות מתבקשות: מאיפה היומרה? איך נבחרו המשתתפים ולמה דווקא הם? מה מחבר בין יולי תמיר וענת גוב מצד אחד, לבין אפי איתם והרב קרליץ מצד שני? מה עשו שם נציגי צה"ל? והעיקר - לאן נעלמו הערבים?

 

פקידי הקבלה במלון שרתון מוריה בטבריה הביטו בפליאה בקבוצת האנשים הלא שגרתית שהתאספה על יד הדלפק. בזה אחר זו נכנסו: יולי תמיר, מרצה לפילוסופיה, ממקימות שלום עכשיו, שרת הקליטה לשעבר, המנהלת היום בפועל את מרכז רבין; ראש עיריית בני ברק, הרב מרדכי קרליץ, איש אגודת ישראל; ענת גוב, מחזאית, פובליציסטית חילונית המזוהה עם השמאל; אלוף יעקב עמידרור, ראש המכללה לביטחון לאומי, דתי, המזוהה עם עמדות ימניות; אלכס יעקובזון, מרצה להיסטוריה, עולה (ותיק) מרוסיה, איש מרצ שתמך בבחירות 99' באהוד ברק; ארי שביט, פובליציסט, עיתונאי ב"הארץ", לשעבר יו"ר האגודה לזכויות האזרח; יורם חזוני, דתי, אינטלקטואל ימני שמרני, ראש מרכז שלם, שהיה מקורב לבנימין נתניהו; אהרון כהן משדרות, לשעבר סגן ראש העירייה, פעיל חברתי וסוציאליסט.

 

היה יום קיץ חם ולח, 12 באוגוסט 2001. תקלה זמנית במערכת המיזוג של המלון הטברייני גרמה לצוות הקבלה לחוש הזוי עוד יותר. תימהונם הלך וגבר. אנשי החבורה המתינו בסבלנות, כל אחד לקבלת המפתח לחדרו.

 

 

עשרה מחברי הפורום לאחריות לאומית

בינתיים, עמדו ושוחחו בינם לבינם כמכרים ותיקים. ענת גוב (שרק לאחרונה פרסמה ב"ידיעות" את הקריאה אל החרדים: "אחים יקרים, ריבוי ילדיכם יפה וחשוב, אבל אנא לא על חשבוננו") פטפטה בעליצות עם הרב קרליץ, חבוש מגבעת שחורה. אלוף עמידרור, חובש כיפה סרוגה ולבוש מדי צה"ל, מי שהצהיר לפני שנתיים כי "החילונים הם גויים דוברי עברית", הסתודד עם יולי תמיר. היה ברור לכל מי שצפה בהם מן הצד, שזוהי קבוצה בעלת עניין משותף ושאין זו היתקלותם ההדדית הראשונה.

מירי מס, עד לא מזמן מתנחלת מבית אל, נראתה כמדריכת הקבוצה. היא טיפלה בעניינים המנהליים ודרבנה את הנוכחים השקועים באינטראקציה להתמקם בחדריהם ולבוא אחר כך אל חדר הדיונים.

 

כעבור שעה קלה נפגשה השמינייה המוזרה בסוויטה שהמלון הקצה לה למשך ארבעת ימי שהותם שם. החדר, בקומה ה-12, היה נוח ומרווח, שולחן מאורך במרכזו, ולו חלון ענק הצופה אל דרום הכנרת, שם הרי גולן, הושט היד וגע בם.

 

ארי שביט ויורם חזוני הגישו ליושבים שתי טיוטות שונות שישמשו בסיס לעבודה. כולם התחילו לעיין, שלפו דפים ועטים, יולי תמיר מיקמה מחשב נייד על השולחן. ואז הם נפנו אל העניין שלשמו התכנסו: שלוש היממות הבאות חלפו עליהם כמעט בלי שינה, כשהם מנהלים מרתון דיונים קדחתני, מטרה אחת ויחידה חרוטה על מצחיהם ההולכים ומתקמטים: לשרטט את שטח ההסכמה שיאפשר בסיס קיום משותף לכולם, במדינה יהודית שהיא גם מדינה דמוקרטית.

 

המשימה נראתה כמעט בלתי אפשרית. הספקות היו רבים. האם ניתן יהיה לגשר על פערים תרבותיים מנטליים ופוליטיים גדולים כל כך? מהם הסיכויים לנסח אמירה שתכיל מספיק יהדות, שורשים ואלוהים בשביל קרליץ ויחד עם זאת יהיו בה מספיק זכויות אזרח, חופש ביטוי ורוח חילונית בשביל ענת גוב? הייתכן סיכום בעניין עתיד השטחים וההתנחלויות שיהיה מקובל על יולי תמיר ולא יגרום ליעקב עמידרור לארוז את המזוודה וללכת הביתה?

 

ב-15 באוגוסט הונח הרך הנולד, בזהירות, בשמונה עותקים, על השולחן המוארך. 1,200 מלים של הסכמה, שכל אחד מהם קרא ושינן והפך בהן אלף פעמים. בשליפה של רגע העניק להן ארי שביט שם - "אמנת כנרת". נפעמים מעצמם וטרוטי עיניים, נהרות של קפאין זורמים בעורקיהם, הם ניגשו לחתום עליה. ענת גוב נסעה ערב לפני הסיום לפסטיבל אדינבורו, לרגל הצגת מחזה שלה; אבל ברוחה היא נשארה עמם. יולי תמיר, שחושיה הפוליטיים התחדדו בתקופת כהונתה בממשלת ברק, רצה אל מנהל המלון וחזרה עם המצלמה הפרטית שלו. בארבע התמונות שנותרו בפילם שלו, הנציחה את המעמד.

 

 

המייסד פרש

 

כל העסק נולד חצי שנה קודם לכן, במוחו הקודח של ישראל הראל. הראל, תושב עפרה, לשעבר מזכ"ל מועצת יש"ע, עבר זעזוע אישי גדול כתוצאה מרצח יצחק רבין. מאז הרצח, הוא תר אחרי תשובות על שאלות שהציקו לו וחיפש דרכים ליצירת דיאלוג עם "הצד שמנגד". במהלך 99', אז במסגרת מכון הרטמן, ישבו הוא ויולי תמיר ופינטזו יחד על גיבוש קבוצת מנהיגות שתנהיג בין היהודים בארץ דיאלוג אחר. אבל אז נבחר אהוד ברק ותמיר נצמדה לדיאלוג הישן והלכה להיות שרה בממשלתו. הראל המשיך לחפש את הדרך לבד. בינואר לפני שנה פנה אל זאב תדמור, שהיה בעבר נשיא הטכניון, ואז כיהן כנשיא מרכז רבין, והציג לפניו את חזונו.

 

הראל הציע להקים גוף חוצה ישראל. הוא קרא לו "הפורום לאחריות לאומית". גוף בלתי מפלגתי שיאחה אחת ולתמיד את החתכים הקונוונציונליים המוכרים. שיפתיע. שיהיו בו חברים מכל הקצוות - ימין ושמאל מדיני, ימין ושמאל כלכלי חברתי, דתיים, חרדים וחילונים. אנשי צבא ואנשי תקשורת. אנשי אקדמיה ואנשי כספים. יאפים תל אביבים ומתנחלים מהשטחים. צפונים מרמת השרון ואנשי עיירות פיתוח. תנאי הקבלה: משתתפי הפורום יהיו יהודים ציונים, ובלבד שלא יהיו פוליטיקאים פעילים. נשב יחד ופעם אחת, לשם שינוי, נברר מה מחבר אותנו ולא מה שונה בינינו, הוא אמר לתדמור. ננסה לבוא ממקום אחר לגמרי. נבדוק אם יש משהו - מוגבל ומצומצם ככל שיהיה - שעליו כולנו מסכימים בשאלה מה בעצם אנחנו עושים פה, מה עושה אותנו עם.

 

תדמור נכבש מהרעיון עצמו, וגם מהמסגרת. היה בעיניו משהו נכון בכך שדווקא מרכז רבין יהיה האב של הפורום הזה. סוכם שמרכז רבין ייתן חסות לייזום ולהקמת הפורום ולפעילותו, בתקציב של 400 אלף שקל בשנה. הראל, כמקים וכיו"ר הפורום, הועסק במשכורת שקיבל ממרכז רבין. הוא הביא עמו את מירי מס, שאותה מינה למרכזת הפרויקט. מס חוותה גם היא שבר אישי עמוק וביצעה תפנית חדה בעקבות רצח רבין. לפני כשנה וחצי עזבה את בית אל ועברה עם משפחתה לירושלים.

 

יחד גיבשו הראל ומס רשימה של כ-60 איש ואישה והציעו להם להצטרף כחברים. ההיענות הייתה מעל ומעבר לציפיותיהם. יולי תמיר אמרה כן. אפי איתם (פיין) אמר כן. הרצל בודינגר אמר כן. סיגל פעיל אמרה כן. דוד ברודט אמר כן. זאב סגל אמר כן. הרב מרדכי קרליץ אמר כן. הרב יואל בן נון אמר כן. עוזי ארד אמר כן. עוזי דיין אמר כן. וגם - שבתי שביט, ואמונה אלון, ובן דרור ימיני, ושלום קיטל, וארי שביט, וענת גוב, ובמבי שלג, ושי פלדמן, ועשרות אחרים. רשימת אומרי ההן הלכה והסתעפה. אנשים כשלום קיטל, המעידים על עצמם שמעולם לא חתמו על עצומה ושהטיפו נגד פעילות מהסוג הזה, מצאו את עצמם מאוחדים בתחושה שככה אי אפשר להמשיך ואמרו הפעם כן.

 

אפי איתם קרא לזה "שעת רצון היסטורית". ארי שביט, "הלם האינתיפאדה". יעקב עמידרור, "הרגע שבו מוכרחים לעשות משהו". שלום קיטל: "הגיל שבו מותר להתחיל". הרב קרליץ, "כי בני עם אחד אנחנו". יולי תמיר, "רצון עז להגיע להסכמה". עוזי דיין: "כי זה מרכיב קריטי לביטחון הלאומי". ענת גוב: "כדי לברר פעם אחת ולתמיד על מה אנחנו מוכנים להיות עם".

 

מירי מס ישבה עם כל אחד מהחברים הפוטנציאלים וראיינה אותו. ישראל הראל הבהיר למצטרפים כי לפניהם עסק רציני, המצריך עבודה קשה ומחויבות אישית. הפורום נולד. החברים הוחתמו. נוסדה המליאה. נבחרה ועדת היגוי. נבחרו ועדות משנה תוכניות. בראש ועדת ההיגוי, מטבע הדברים, עמד ישראל הראל. כשיולי תמיר הצטרפה, חודשה הברית הרעיונית המוקדמת שלהם. עכשיו הם הובילו את הקבוצה יחד קדימה.

 

בינתיים, היו אנשים ששמעו על הפורום ופנו ביוזמתם והביעו רצון להצטרף. אחת מהם, למרבה האירוניה, הייתה נועה בן ארצי, נכדתו של רבין. היא לא הייתה ברשימת הנמענים המקורית וגם לא שמעה על כל העסק ממרכז רבין, אלא בטלפון שבור, דרך יד שלישית, מחברה של חברה. היא מחלה על כבודה, טלפנה אל הראל ואמרה שגם היא רוצה.

 

אם בואה של הקבוצה למלון הטברייני היה מחזה לא שגרתי, הרי שבמלון דן אכדיה הועלתה סצינה של תיאטרון האבסורד בהתגלמותו. שם, בלובי, ישב ישראל הראל מעפרה (מראשי ה"פרופלורים") מול נכדתו של יצחק רבין, ובשם מרכז רבין בחן את מידת התאמתה לפורום שיסד. הוא פרש לפניה את הרעיון והתרה בה: יש התחייבות להופיע לכל הדיונים. נדרשת פה התמסרות אמיתית. את האגו שמים בצד. זה לא עוד סמינר סלבריטיז לדו קיום, או פורמט הידברות למי שמתחשק לו להעביר כמה שעות עם אנשים נחמדים. נועה בן ארצי אמרה שהיא מתחייבת ומקבלת על עצמה את כל המחויבות. הראל קיבל אותה לפורום.

 

באופן בלתי צפוי, פרש הראל מכל העניין חודשים ספורים אחר כך, בעקבות סכסוך אישי, ככל הנראה כספי, עם מרכז רבין. לא רק מתפקיד היו"ר, מהכל. הוא עזב את הפורום שאותו יסד והלך הביתה. הוא לא מוכן להתראיין ובעיקר לא לספר על מה היה הוויכוח. חברי הפורום, בעקביות ובצייתנות מופתית, ממלאים פיותיהם מים. כמוהם גם מרכז רבין והעומדת בראשו היום, יולי תמיר. "תרדי מזה", היא אומרת. "זה קטנות, זה לא מהותי ולא רלוונטי לעניין. לישראל מגיע כל הקרדיט על הרעיון והיוזמה הראשונית. מה שקרה לו מול המרכז זה עניינו הפרטי. כשמדובר בדבר אמיתי, הרעיון תמיד גדול יותר מהאיש. ולכן, עם כל הצער ועגמת הנפש על פרישתו, הפורום חי ופועל ובועט גם אחרי שישראל הלך".

 

 

הערבים בחוץ

 

ישראל הראל הלך, ובמקומו בא עוזי דיין. הוא נבחר במליאה לתפקיד יו"ר הפורום. דיין, יו"ר המועצה לביטחון לאומי, התייחס לעניין ברצינות תהומית מהרגע הראשון. לפני שהצטרף בכלל כחבר בפורום, שיתף את ראש הממשלה אריאל שרון ברעיון וקיבל את ברכתו. אחרי שנבחר ליו"ר, פנה אל סגן הרמטכ"ל משה יעלון והציע שצה"ל ישתתף באופן פורמלי בפורום. יעלון העלה את ההצעה לפני הרמטכ"ל שאול מופז, והתקבלה החלטה שהצבא ייוצג בדיונים על ידי שלושה שליחים מוסכמים: יעלון, יעקב עמידרור ותא"ל גרשון הכהן (הוא הקצין שננזף ב-95', אחרי שאמר לתלמידי תיכון כי "מאז ומעולם היו הגברים לוחמים והנשים זונות"). שלושתם חברים חתומים. אף אחד מיתר המשתתפים לא הסתייג מנוכחותם של גנרלים, נציגי צה"ל, בפורום.

 

הדיונים התקיימו בימי שישי בצהרים, אחת לשבועיים, במרכז רבין. מפעם לפעם, יצאו קבוצות דיון לסוף שבוע בקיבוץ מעלה החמישה, לעבודה אינטנסיבית וממוקדת יותר. ניירות עמדה זרמו מהוועדות השונות. ליציר האמורפי המשותף של 60 המוחות הללו עוד לא היה שם, וגם לא תווי פנים מוגדרים. אבל החלו להסתמן קווים ראשונים לדמותו. השיח הפך ליותר ויותר קונקרטי. הקצוות עדיין משכו בכיוונים מנוגדים, אבל נקודת ההשקה של כל המעגלים התחילה להופיע, במטושטש.

 

בקיץ העלה ארי שביט את הרעיון שיבחרו קבוצה שתייצג את כל הקצוות: הקבוצה תיסע להתבודד במקום מרוחק למשך כמה ימים, ותחזור עם מוצר מוגמר - טיוטת מסמך שיעגן קווי ההסכמה של יהודים ישראלים לגווניהם בדבר אופייה של מדינת ישראל. בינתיים התקבלה תרומה מגורם נוסף: קרן אביחי, קרן אמריקאית לשילוב דמוקרטיה ויהדות, מימנה את פרויקט "אמנת כנרת" במאה אלף דולר.

 

השמינייה נבחרה במליאה. הועלו שני יעדים אפשריים: כפר אמירים והכינרת. כפר אמירים נפסל על הסף. ענת גוב: "מאחר שמרכז רבין נותן לנו חסות, חשבנו שחלק ממורשת רבין ומתן כבוד לזכרו, זה לא לקיים אף דיון של הפורום לאחריות לאומית במקום שהעישון אסור בו".

 

בשלושת הימים בשרתון מוריה בטבריה, חוותה השמינייה הסודית דינמיקה קבוצתית אינטנסיבית. הם מדווחים כי מחיצות נפלו, מיתוסים ודעות קדומות התנפצו. הם נפרדו מהסטריאוטיפים וחשו איך מתפוגג המתח של אתם ואנחנו. העדויות מלמדות כי אחווה ורעות שררה בין הנצים מבית ורוח טובה שרתה עליהם. אף אחד לא הרים את הקול אפילו פעם אחת. כל אחד התנדב להיכנס לנעליו של ה"יריב", צפה מה יהיה לו הכי קשה לעיכול וחסך ממנו את זה. כולם בעד אחד ואחד בעד כולם. אם מישהו נאלץ לעזוב לכמה שעות, הקפידו לא לבצע מחטפים. חיכו לו באצילות.

 

כל אחד הגדיר לעצמו מה הוא ה"ייהרג ובל יעבור" שלו, ועם מה הוא יכול לחיות. כולם גומרים את ההלל על ההרמוניה ועל הרוח העניינית והקונסטרוקטיבית: לא היו שם ויכוחים נמוכים, לא הושמעו קלישאות בנוסח פופוליטיקה, לא התעסקו עם השונה והמבדיל המובן מאליו. לא התקילו זה את זה בשאלות שהתשובה עליהן ידועה ומפלגת. כל צד העריך את המעשה החריג, האמיץ, שעשה הנציג מהצד השני, בעצם בואו לכור ההיתוך המוזר הזה.

 

החילונים השתכנעו שהרב קרליץ, לדוגמה, עשה ויתור אדיר מראש על כל מה שהוא האל"ף-בי"ת מבחינת הציבור שלו, בקבלו על עצמו את השפה החילונית, נטולת אלוקים, נטולת ציטוטים מהמקרא, בלי ברית בין הבתרים, בלי הבטחתי לזרעך וכיוצא באלה. שלא לדבר על הסיכון הציבורי שלקח בהיענותו למפגש במלון עם אנשי ונשות שמאל חילונים. הימנים והדתיים - קרליץ, עמידרור וחזוני - השתכנעו בוויתור הגדול שעשו אנשי השמאל החילונים בקבלם את העיקרון - יהודים קודם, ערבים אחר כך. קודם מתכנסת המשפחה היהודית לטיפול משפחתי, אחר כך, בשלב שני, יתחיל הדיאלוג עם אזרחי המדינה הערבים.

 

תנאי הקבלה ל"פורום לאחריות לאומית" היו "יהודי, ציוני". ניחוח של גזענות נושב מהם. הדיון על דמותה ועתידה של מדינת ישראל, היה סגור בפני אזרחיה הערבים. איך הסכימו אנשים שזכויות אזרח ושוויון חרוטים על דגלם, לחיות עם הסתירה הזאת? ענת גוב: "זה נכון. יש פטרונות איומה בלשבת ולכתוב סעיף על שוויון לערבים, בתוך מסמך יהודי שכזה. היה לי קשה מאוד עם העניין הזה".

אבל התגברת.

 

"אני מודעת לאיך זה נראה ואיך זה נשמע. דיברנו על זה לא מעט. אישית, יש לי קושי גדול עם זה. אני מסכימה אתך. אבל הבנתי שאם נתחיל יהודים וערבים, הפיצוץ - לא ביננו לבין הערבים, ביני לבין אפי איתם, ביני לבין עמידרור, בתוכנו - יגיע מהר מאוד. הסיכום הוא שמיד אחרי אמנת כנרת אנחנו פונים לדיאלוג עם הערבים. זה היה ויתור א-פריורי עצום שלי. ולנוכח זה, 'הם' באו לקראתנו בוויתורים לא פחות משמעותיים".

 

ואת חיה עם זה בשלום?

 

"לא לגמרי. אבל אני מרוצה מהתוצר. ומתנחמת בידיעה שיהיה דיאלוג אמיתי עם הערבים".

יולי תמיר: "לא הסכמתי שלא יהיו ערבים. נאבקתי על זה. אבל מהר מאוד הבנתי שזה מאבק אבוד. אם נתעקש על זה, כל העסק לא יקום".

 

אז פשוט ויתרת?

 

"כן. אבל בדיעבד, אני מוכנה להודות שההבחנה בין מה שאני דורשת מבני הלאום שלי לבין מה שאני מצפה מהאזרחים הערבים במדינה שלי, הייתה חשובה לי. זה שני דברים שונים. טוב לברר ולהבין את זה".

 

על איזו הבחנה את מדברת?

 

"עם הערבים יש לי שיח אחר. אני לא מצפה מהם שידאגו לאופי היהודי של המדינה. אני דואגת לאופי הזה, ובצדק. האידיאל שלי הוא שהערבים ינהלו בתוכם שיח סגור מקביל. ואז, ייפתח דיאלוג אמיתי בינינו לבינם. אין רע בזה. ישראל היא מדינה יהודית עם מיעוט ערבי. כמו שפלשתין צריכה להיות מדינה פלשתינית. האמנתי תמיד בשתי מדינות לשני עמים. ואני עדיין חושבת שזה הפתרון".

 

 

הסעיף של אהרל'ה

 

דיונים סוערים התנהלו סביב מלה, פסיק או מקף. יולי תמיר, פרופסור לפילוסופיה וד"ר אלכס יעקובזון ההיסטוריון, העמידו לרשות עמיתיהם מאגרי ידע שסייעו בקידום התהליך. בימים, הביע כל אחד את משאלות לבו או את הסתייגויותיו. אחר כך היה מתכנס צוות לילי וארי שביט, שהיה מופקד על הסינתזה, היה מוציא תחת ידו ניסוח מעודכן. עד להודעה חדשה. וחוזר חלילה. עד לניסוח הסופי.

 

וכך, כשרצון עצום למצוא מכנה משותף מניע אותם, נשמע יעקב עמידררור ביום השני כשהוא מעיר משהו כמו "לא, את זה ענת לא תוכל לעכל, צריך לרכך את זה". יולי תמיר שמעה את עצמה אומרת "לא, בחייכם, את זה קרליץ בחיים לא יוכל לקחת הביתה אל הקהל שלו, כאן אנחנו מוכרחים לבוא לקראתו". לאהרון כהן משדרות היה חשוב מאוד להביא לביטוי את העניין החברתי, וכך נולד המונח "מדינת אחווה" בסעיף 8 של האמנה. בטיוטות של שביט וחזוני זה לא היה קיים כלל, והחברים כינו את הסעיף הזה מרגע היוולדו "הסעיף של אהרל'ה".

 

הרב קרליץ, ביום אחר, הבהיר שלא יוכל לוותר על אזכור - ובהבלטה יתרה - של ערכי החיים היהודיים ועל קישור ישיר וברור בין עם ישראל למדינת ישראל. ואז בא לעולם סעיף 9 ב' באמנת כנרת: "בני עם אחד אנחנו. עברנו וגורלנו משותפים. למרות חילוקי הדעות והבדלי ההשקפות בינינו, כולנו מחויבים להמשך החיים היהודיים, להמשך קיומו של העם היהודי ולהבטחת עתידה של מדינת ישראל". סעיף קרליץ, כמובן.

 

הקושי הגדול ביותר, אולי, עלה דווקא באחת ההתייעצויות שנערכו עם חברי הפורום האחרים, שנותרו בעורף. רב חרדי אחר, הרב אליהו בן שלמה, התקשה להשלים עם העדרו של אלוהים מהנייר. הוא ציטט משבועת האמונים האמריקאית שבה מופיע המשפט: "One Nation Under God" ותהה למה אצלנו זה לא יכול להיות אותו הדבר. כל חושיהם של החילונים נדרכו באחת. הפיצוץ המתרגש ובא כבר עמד באוויר. ואז הפתיעו הרבנים: למה שלא נגיד כי "כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים?" - הציעו. את אנחת הרווחה של החילונים אפשר היה לשמוע מן העבר השני של הכנרת. לא הייתה להם שום בעיה עם האמירה ההומניסטית הזאת, שהשתלבה יפה בסעיף 2 המדבר על כבוד האדם וחירותו ועל המחויבות להגנה על זכויות האדם והאזרח.

 

זוהי, מסתבר, דינמיקה ידועה למדי. היא מתרחשת, למשל, באתרי חתימה על הסכמים היסטוריים שבהם יריבים מרים, המבודדים מהעולם ומאוחדים ברצון להגיע אל היעד, מפגינים לפתע מחוות נדירות של נדיבות הדדית. על פי הדיווחים בדיעבד, לא פעם קורה באירועים כאלה שהמשתתפים מגלים לפתע את הצד היפה של היריב שלהם, ומצליחים לחלץ ממנו את מיטבו.

נשמתה של המדינה

 

ענת גוב מציעה לא להיסחף. היא אומרת שמצד אחד הייתה להם באמת מודעות לכך שזהו מעין "אשרור מחדש של מגילת העצמאות ובדיקה של מה ממנה בוצע ומה לא". מצד שני, היא באופן אישי לא מסוגלת לקחת את עצמה ואת החיים ברצינות כזאת. "זה טוב שכתבנו את הנייר הזה. התהליך היה מרתק. הרבנים הראשיים שלהם, האשכנזי והמזרחי, לא חתמו כמובן. אבל הם קראו את האמנה ונתנו את ברכתם. גם הרבנים הראשיים שלנו - ע"ע וא"ב (עמוס עוז וא"ב יהושע), האשכנזי והמזרחי - עשו את אותו הדבר בדיוק. וזה מצוין. שהם ימשיכו לסמן את מה שרצוי וצריך לשאוף אליו, ואנחנו נמשיך בניסיון לסמן את מה שמצוי ואפשר להסכים עליו".

 

יולי תמיר אומרת שחשיבותו של האירוע בעצם קיומו. היא מתארת את המטמורפוזה שהעביר כל אחד מהם בדמיונו את שבעת האחרים. איך גם בעיניה הפכו עמידרור ויורם חזוני והרב קרליץ מ"החרדי הזה" או "המאצ'ו המרגיז ההוא" או "הדתי הקיצוני הזה" לשלושה בני אדם נעימים, נחמדים, חכמים, שאפשר לדבר איתם וכן, להגיע איתם להסכמה על עקרונות לחיים משותפים.

 

מה נשאר לך מכל זה?

 

"אוצר. המסמך הזה לא אומר שמהיום והלאה אנחנו מסכימים על הכל. או על הרוב. אבל הוא אומר שמהיום כשאריב עם קרליץ ועם חבריו על זכויות נשים, או עם עמידרור וחבריו על זכויות הפלשתינאים, יהיה לי זיכרון של הליבה המשותפת לי ולהם. של אותה שותפות נדירה ששהינו בה, ושניתן לחזור אליה שוב ושוב, כבסיס לגיחות אל המאבקים שלנו".

 

אתם חוויתם דינמיקה מרגשת, ייחודית. שאר 60 חברי הפורום, שלא לדבר על שאר מיליוני האזרחים שלהם אתם רוצים להנחיל את השיח החדש, לא חוו. איך זה יעבור?

 

"אנחנו ננסה לשווק ולהפיץ את הרוח החדשה הזאת. כל אחד יתרגם את המחויבות האישית שלו למהלכים אופרטיביים. אנחנו נגיד עכשיו למערכת הפוליטית: תשמעו, יש מציאות מקבילה שבה אנשים מתקשרים זה עם זה אחרת לגמרי. בלי ציניות. עם המון כבוד הדדי ואמפתיה, ונכונות להקשיב אחד לשני. התרומה שלנו תהיה הדוגמה. המודל".

 

אפי איתם לא היה בצוות המנסח בכינרת. אבל הוא חבר בפורום. כשישראל הראל הציע לו להצטרף, הוא היה מסויג. "אמרתי לו, מה, עוד פרלמנט מזויף אחד, שבו אני אשאר כלוא מאחורי הסורגים של 'אנשי הכיפות הסרוגות' וענת תישאר בתוך הגוב הקבוע שלה עם השמאל שלה?" אבל הראל שכנע אותו, והוא בא. "הגענו כולנו לקצה גבול היכולת", הוא אומר. "כל צד ניסה בכל האמצעים שעמדו לרשותו לכפות את סדר היום שלו על השני, ולא הצליח. השמאל עם ריצת האמוק לאוסלו; הימין, עם ההתנחלויות. אוסלו מת; וביש"ע יושבים רק מאתיים אלף איש ולא מיליון. העסק נתקע. והיום כבר ברור שהמדינה לא תוכל להמשיך ולהתקיים בסוגיות המהותיות שלה, מבלי שהעניין ייפתר".

 

איזה עניין?

 

"שצבורים לגיטימיים גדולים יפסיקו לחוש מאוימים כל הזמן. ושתינטל מהם האשליה שבאמצעות מניפולציות או מחטפים הם יצליחו לכפות את סדר היום שלהם על כולם".

 

ואיך זה קשור לפורום לאחריות לאומית?

 

"אמנת כנרת זה קודם כל ניסיון לבנות אמון. פה לא מדובר על עוד איזה שני ימי עיון. זה תהליך שלקח שנה. שנה דנו יחד בשאלה מהי המדינה הזאת בשבילנו. מהו ערכו של ה'יחד' הזה שבשמו אנו שולחים את בנינו להרוג או להרג. מה הערך המוסף של קיומנו כאן. זהו מסמך שותפות, ולא מסמך פשרה. הצלחנו להגדיר את כל מה שבלעדיו אין עם ואין מדינה. והשם כנרת הוא לא מקרי".

 

למה אתה מתכוון?

 

"הכל קרה בשנה שבה מפלס הכנרת הוא הנמוך ביותר זה שנים. בעיני זה סימבולי. מים הם חיים. אם לא יהיו מים, לא משנה מה נגדל - פרחים, אספסת או תפוחים. שום דבר לא יגדל. מה שהגדרנו באמנת כנרת הוא, שלצורך הגידולים שכל אחד מאתנו רוצה לגדל בערוגה שלו, צריכים כולנו מים. והמים האלה הם ליבת הקיום המשותף שלנו. ושלא תהיה אי הבנה - לא הסכמנו כאן על המכנה המשותף הנמוך ביותר, כי אם על המכנה המשותף העמוק ביותר".

 

שהוא מה?

 

"מה שכולנו מסכימים לקרוא לו - הנשמה. נשמתה של המדינה. בסך הכל התגלה משהו שכולנו ידענו אותו בלב. שאנשים אחים אנחנו. וכמו שאמר יוסף אחרי כל מה שקרה לו עם אחיו, גם אנחנו אומרים היום: 'את אחי אני מבקש'".

 

ואת אחיותי?

 

"בוודאי. בעובדה שמהצד המכונה 'השמאלני' באו בעיקר נשים אני רואה חשיבות עצומה".

 

למה?

 

"גברים נואמים או נושאים הרצאות. נשים משוחחות. לנשים יש התבונה והכוח לשים את האגו שלהן בצד. הן מסוגלות לאחד. להכיל. אם הם היו יושבים בטבריה מול עמוס עוז וא"ב יהושע ואסא כשר, עם כל הכבוד, אני לא בטוח שאמנת כנרת הייתה באה לעולם. יש סיפור במדרש, שאדם וחווה באו לעולם כשהם מחוברים גב אל גב. עד שהשם ניסר אותם. כדי שיפנו זה אל זה וייפגשו פנים אל פנים. והפעם, מבחירה".

 

והנמשל?

 

"אותו דבר קורה לנו. עם הקמת המדינה כולם נפלטו לכאן, לתוך כור היתוך אלים אחד וגדול. הייתה השואה. והייתה מלחמה. וכולם היו חיילים. לא הייתה ברירה. אחר כך, היו שנות הניסור - כל אחד זרק את עצמו הכי רחוק שהוא יכול היה, כדי להגדיר מי הוא ומה הוא, אחרי שנוסר מהדבוקה הזאת. ועכשיו, סוף כל סוף, מגיעה שעת הרצון. החיבור. זוהי תחילת המפגש המחודש בינינו, פנים אל פנים".

 

והפעם, מבחירה?

 

"והפעם מבחירה".