בשבי הקיצוניים

 

הקצוות ומימין משמאל, לא רוצים בקיומה של ישראל יהודית דמוקרטית ושפויה.

 

בן דרור ימיני, מעריב, 6.10.04

 

 

כולנו חיים באשליה אופטית. גם לפי סקרים, ובוודאי לפי תוצאות הבחירות, הרוב לא נמצא ב"שמאל" או ב"ימין". הוא במרכז. מרכז רחב מאוד, אבל מרכז שאפשר להגדיר אותו, גם אם בקווים גסים.

 

מאמצע מרצ עד אמצע הליכוד מצויים כ-80 אחוז מהמצביעים. אלה כמו אלה יודעים, בקווים כלליים, מה ההסדר האפשרי בינינו לבין הפלשתינים. יש כאלה שרוצים בו. יש כאלה שלא מתלהבים, אבל מבינים שזה הרע במיעוטו. יש כאלה שרוצים בו במסגרת הידברות, ויש כאלה שרוצים בו באופן חד-צדדי, כי אין עם מי לדבר.

 

אבל הרוב הזה כמעט לא קיים. הרוב לא יוצא מהבית. הרוב לא מקים אתרי אינטרנט כדי להפיץ את דעותיו. הרוב לא מטפס על גדר ההפרדה. הרוב לא עובר מבית לבית כדי לשכנע. הרוב, ואפילו לא כולו, מסתפק ביום הבחירות. התוצאה ידועה. השיח הציבורי נשלט בידי השחקנים שיש להם "עמדה נחושה". ספק אם יש בישראל "ימין" ו"שמאל", בהגדרתם הישנה, אבל ברור שבישראל יש "ימין קיצוני" ו"שמאל קיצוני". אלה המכונים "ימין מתון" ו"שמאל מתון" הם למעשה מחנה אחד. הם תומכים במדינה יהודית ודמוקרטית, גם בהתנתקות של שרון, וגם בגדר ההפרדה.

 

גם הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני, במובנים רבים, הם מחנה אחד. יחד הם נאבקים בהפרדה בכלל ובגדר ההפרדה בפרט. יחד הם נאבקים למען מדינה גדולה אחת, מהים עד הירדן, ואולי גם מעבר לירדן. אפשר לקרוא לה פלשתין הגדולה, ישראל הגדולה, מדינה דו-לאומית, מדינת כל אזרחיה. הכוונות שונות. הפתרון אחד. יחד הם מתנגדים למדינה יהודית ודמוקרטית. השמאל הקיצוני נגד מדינה יהודית. הימין הקיצוני נגד מדינה דמוקרטית.

 

נוסף על כל אלה, גם יש מסורת ישנה של זלזול, בוז והתנשאות כלפי הרוב. כל רוב. ה"נחושים", אנשי הקצוות, מדברים וכותבים בסימני קריאה. לדידם הכל ברור. הכל שחור-לבן. פעמים רבות זה משכנע יותר, משום שהדברים מוצגים בהחלטיות, עם שכנוע עצמי עמוק. לימין הקיצוני ברור שצריך לגרש מפה את כל הערבים, ולעזאזל עם התגובה הצפויה של קרוב לשני מיליארד מוסלמים, שליש מתושבי העולם. ולעזאזל עם הסנקציות שיוטלו על ישראל. לשמאל הקיצוני ברור שהציונות היא פרויקט שכולו פשע נגד האנושות, שצריך להקים פה מדינה דו-לאומית, ולהכיר בזכות השיבה. ולעזאזל עם העובדה שאין שום סיכוי למיעוט יהודי לחיות בשלום ובשלווה תחת רוב ערבי שכזה, שלא ממש משתגע על עקרונות של הומניות ורב-תרבותיות. אבל לקצוות קל מאוד לדקלם את הסיסמאות הללו, ולנסות לכפות עלינו את האמת המוחלטת והעליונה.

 

להחזיר את הכוח למרכז

 

קשה לאמץ את כללי השכנוע העצמי של הקצוות, אבל צריך לומר בקול גדול וברור: לא רק שיש אמת (שזוהרה עומם בעידן הפוסט-מודרני), אלא שהיא מצויה במקום כלשהו במרכז. הדמוקרטיה וכללי חופש הביטוי מחייבים אותנו לתת ביטוי לקצוות. אבל אין שום חובה לתת להם את רוב הביטוי. עורכים ומפיקים בתקשורת אוהבים אותם, משום שתמיד הם יספקו כותרת מתלהמת. התוצאה היא עיוות.

 

קשה קצת להגדיר את המרכז, משום שהוא לא עשוי מעור אחד. הוא מגוון. לכן, אולי, אפשר להגדיר אותו על דרך השלילה: המרכז הזה אינו חושב כמו הימין הקיצוני או השמאל הקיצוני. כלומר, הוא בעיקר נגד מדינת אפרטהייד יהודית או טרנספר, נגד מדינה דו-לאומית, נגד ישראל הגדולה ובוודאי נגד פלשתין הגדולה. בסופו של דבר, גם אם הוא נגד אוסלו מצד אחד, או נגד שרון מהצד האחר, הוא בעד התכנסות למדינה יהודית ודמוקרטית, בעד גדר הפרדה. הוויכוח הוא לא על הצורך לפנות התנחלויות, אלא על השאלה כמה לפנות. המחלוקת היא יותר סוציולוגית וסמנטית מאשר פוליטית. המחלוקת היא במידת האמפתיה למתנחלים, ולא באשר למהות ההסדר. ועדיין מרחב הוויכוח גדול: על חלוקת ירושלים, על מיקום גדר ההפרדה, על המינון בין "מדינה יהודית" ל"מדינה דמוקרטית".

 

המיעוטים מהקצוות מצליחים לנכס לעצמם לא רק את השיח, אלא גם את המעשה. למשל, במשך חודשים ארוכים הצליח מיעוט למנוע את הקמת הגדר. זה עלה לנו בחיי אדם. מיעוט אחר ממשיך היום באותה דרך ומחבל, תרתי משמע, בהמשך הקמת הגדר. קבוצה משיחית מנסה בשקט אבל בנחישות, להרחיב את שליטתה במפלגת השלטון. גם תדי כ"ץ, תלמידו של אילן פפה, ישב בהנהלת מרצ (והוא עדיין חבר במוסדות המפלגה). ופפה, למי שלא יודע, הוא איש האקדמיה הישראלית שעבר את כל הקווים האדומים. מכיוון שהוא מתנגד לעצם קיומה של המדינה וגם פועל בכל דרך לנידויה ולהחרמתה, הוא מתקרב בצעדי ענק לתואר "בוגד" (במובן המהותי, ולא בהכרח הפלילי). ואיש שלו ישב בהנהלת מרצ. ברור שביילין ושריד רחוקים מאילן פפה או מתדי כ"ץ, כמו ששרון ומופז רחוקים מפייגלין, אבל האנשים הללו משפיעים. הם קרובים למרכזי כוח. רק רבע ממתפקדי הליכוד הצביע נגד תוכנית ההתנתקות של שרון. אבל הרבע הזה הביס את שרון.

 

המרכז - הרחב והמגוון - צריך להחזיר לעצמו את הכוח. הכניעה למיעוטים היא שלב ידוע בהתדרדרות של אומות. כבר היינו בסרט הזה, בימי בית שני. אסור לתת לתסריט הזה לחזור.