בן-גוריון היה תומך

 

בניגוד לעצות שונות, בחר בן-גוריון להקים את מדינת ישראל כמדינת יהודים, גם אם על שטח קטן יותר. אלה בדיוק העקרונות של ז'נבה

 

דן מרגלית, מעריב, 2.12.03

 

 

אתמול נערכה אזכרה למייסד המדינה דוד בן-גוריון. ראש הממשלה אריאל שרון הצטנן ואהוד אולמרט יצא לייצגו בטקס. אתמול גם נפגשו מאות ישראלים ופלשתינים בשוויץ להשיק את הסכם ז'נבה.

 

יותר מכל ציוני אחר עשה בן-גוריון ליישם את "תוכנית בזל" של תיאודור הרצל. היא נועדה להקים מדינה ליהודים, שתהיה להם בבחינת "מקלט בטוח", תוך הכרה מטעם אומות העולם, ב"משפט העמים". אם 106 שנים אחרי הרצל, ו-40 לאחר פרישתו של בן-גוריון מהגה השלטון, אפשר יהיה לממש את ההסכם שניסחו יוסי ביילין ועבד אל-ראבו ואחרים - תהיה זו תוצאה סבירה לפועלה ההיסטורי של התנועה הציונית. המרחק בין בזל לז'נבה קצר.

 

אם בסופו של דבר ידחו הפלשתינים את מסמך ז'נבה, וישראל תעלה על נתיב אמיתי של מהלך חד-צדדי, ברוח שהתוו אהוד ברק וחיים רמון ואהוד אולמרט, ובמקרה זה יצטרף אליהם יוסי ביילין, ונראה לי כי גם יוסף (טומי) לפיד - עדיין תהיה התוצאה חיובית בעיקרה, אם כי טרם הובילה את ספינת היהודים לנמל מבטחים. זה יהיה רק מעגן סביר סמוך לחוף.

 

כאשר פרש בן-גוריון בפעם האחרונה בחייו, הצטערו על כך מקורבים בלבד. הוא נמאס, הרגיז, גילה קטנוניות, שגבלה ברוע לב (יחסו אל מנחם בגין, יהודי דגול). אבל הפרספקטיבה ההיסטורית מחזקת את מה שאפשר היה להבין כבר ב-1963, שבן-גוריון מגלם בפועלו את מה שהפך לאחר מכן לסיסמת בחירות - ביטחון ושלום.

 

ב-1937 הבין כי הברירה היא בין חלוקת הארץ לבין הנצחת המיעוט היהודי. זו הברירה שנותרה גם ב-2003. הוא בחר במדינה היהודית ולחם למען תוכנית החלוקה של "ועדת פיל", והסתכסך עם חברי מפלגתו ועם ימין ושמאל. מאז הקים את המדינה נגד הרוב במפלגתו, הוא נתן את חסותו לבניית הכור הגרעיני בדימונה והמוביל הארצי והתעשיות המודרניות, שהקנו לישראל יתרון טכנולוגי על הסביבה העוינת עד היום, ועליית יהודים ואיסור הצבאות הפרטיים.

 

בן-גוריון לא היה ראש הממשלה כשניסה להניא את יצחק רבין מתגובה צבאית נחפזת לתוקפנות הערבית ב-1967. אחרי מלחמת ששת הימים יעץ להסתפק באיחוד ירושלים, ואולי גם להיאחז בגולן.

 

אך האיש הזה חיפש שלום עם השכנים כל ימיו. אפילו השמאל הקיצוני, ששנא אותו כדרך שהיה מאוס על הימין; אותו שמאל קיצוני ששגה לתמוך במדינה דו-לאומית - אפילו הוא אינו יכול להתכחש למה שעלה מהביוגרפיות של שבתי טבת ומיכאל בר-זוהר וכל מחקר אחר: בן-גוריון חיפש נתיבות להידבר עם הערבים.

 

מוסא עלאמי, הלבנוני ארסלאן, ואפילו עניינים שהם בבחינת הערת אגב בהיסטוריה: בן-גוריון הפנה עורף לתבוסתנות של יהודה ליב מגנס, אבל שיגר שליחים להאזין לדיווחיו על שיחותיו עם מנהיגים ערבים; בשנות ה-30 הוא שלל את פעילותה של "ועדת החמישה" - קבוצת ציונים שניסתה את כוחה בהסכם עם הערבים במחיר השארת היהודים כמיעוט במדינה העצמאית - אבל היטה אוזן לתוצאות דיוניה.

 

בעיצומה של מלחמת השחרור ב-1948, כתב פרופסור ניסן אורן במאמר אוהד לבן-גוריון (ואחרים), שהוא יכול היה לכבוש את הגדה המערבית. בן-גוריון נמנע מכך. זו היתה ההכרעה ההיסטורית הגדולה, שהביאה בחשבון את הדמוגרפיה כגורם מרכזי בהתמודדות היהודית-פלשתינית. אולי היה זה ביטוי לראייתו למרחק של בן-גוריון, שהעיר פעם כי הכל עוסקים בהקמת מדינה ליהודים, ומעטים שואלים אם יהיו יהודים לאכלס בהם את המדינה. רוב יהודי לאכלס את המדינה.

 

על כך דנו אתמול בז'נבה. על כך נפתח שלשום ויכוח פורה וחשוב בחברה הפלשתינית. בצד הערבי לא נמצאו עד כה מנהיגים המסוגלים לפשרה, לבד מאנואר סאדאת והמלך חוסיין. בן-גוריון, שבדיוק לפני 50 שנים הציע למדינות ערב שלום ל-100 שנים בגבולות הקו הירוק ונדחה, היה מאמץ בכאב את ז'נבה. הטקס אתמול שידר, בין השאר, אמירה כואבת-מתגעגעת, כי ההיסטוריה היהודית נזקקת לבן-גוריון חדש, וטרם קם לה.