במיטה עם שרון

 

דני רשף, מושב חוסן, 3.2.04

 

פוליטיקה ודיפלומטיה הם, קודם כל, אומנות האפשרי. פעמים רבות בהיסטוריה נוצרו פריצות דרך מדיניות וכלכליות דווקא מבריתות בלתי אפשריות בין יריבים ואויבים בעבר לטובת אינטרס משותף. כבר אמרו חכמים שהאמירה 'לעולם לא' אינה משרתת מטרה תכליתית.

 

הבטחת הבחירות של ברק ממאי 1999 'נצא מלבנון תוך שנה, בהסכמה!' קוימה רק בחלקה, יצאנו מלבנון תוך שנה, לא בהסכמה וודאי לא כפי שאהוד ברק רצה וחזה. השאלה למה התכוון ברק בדיוק פחות חשובה מהתהליך שצבר תנופה, מדעת הקהל שהתעצבה והתמיכה הפוליטית שנוצרה שהביאה לבסוף לכדי מעשה.

 

לצורך העניין אין זה משנה בדיוק למה הצהיר ראש הממשלה אריק שרון על כך ש'יהודים לא יחיו בעזה'. האם כ'ספין' תקשורתי לקראת ביקור בארה"ב, האם כדי להסיח את דעת הקהל מהחקירות נגדו, האם נואש מהמלחמה בטרור כפי שיש הטוענים, או מתוך הכרה פנימית עמוקה. בכל מקרה הדילמה של השמאל השפוי היא כיצד לקדם את הרעיון לכלל מעשה גם אם אריק שרון, אולי, התכוון לדבר מה שונה. תוקף הדברים יקבע במידה רבה מהתגובות הפוליטיות, ממארג הכוחות והבריתות בכנסת ובעיקר מכושר הפעולה והיציבות הפוליטית של ממשלת ישראל.

 

השמאל בישראל, הן ממשלתו של יצחק רבין ולאחריו של שמעון פרס בתחילת שנות התשעים והן זו של אהוד ברק, לא הוכיחו בשום דבר שהם באמת מסוגלים היו לפנות ישובים ישראלים כדי להתכנס לגבולותיה של מדינה יהודית דמוקרטית. הכוונות וודאי היו טובות, ההצהרות בהתאם, אבל המעשה עקר לחלוטין. אין לשמאל שום יכולת בטווח הזמן הקרוב להוליך דרך מדינית אלטרנטיבית משלו בציבור הישראלי. יתכן ויש לשמאל יכולת להפיל ממשלה, לשבש את דרכה, לזרוע אי יציבות פוליטית ולחבור לימין האידיאולוגי בסיסמה 'רק לא שרון'. כך או כך עלול השמאל בקטנוניותו הפוליטית לתרום, ואולי אפילו לגרום, לשיבוש המהלך כולו. במקום לקדם אותו למרכז דעת הקהל, במקום לתת לו סיכוי, במקום לתמוך ואולי לנעול את אריק שרון עצמו בהבטחותיו.

 

שלא מדעת וודאי מתוך איבה רבה מוליכים אותנו החברה הפלשתינית המפוררת והאנרכית והימין האידיאולוגי בישראל לכיוון מדינה דו לאומית. שלא במתכוון חובר הימין המתלהם לשמאל הסהרורי בקיצור ימיה של הממשלה לעידן של אי יציבות פוליטית. עידן שלבד מהנזקים לחברה ולכלכלה גם לא יוכל להניב מהלך פוליטי משמעותי לעיצוב עתידנו כמדינה יהודית דמוקרטית אלא רק לקפוא על שמריה במצב חסר המוצא בו אנחנו נמצאים.

 

עד קצוות עולם מוכנים היו פעילי השמאל להרחיק לכת 'למען השלום'. להתחבק, להיתמם ולהתעלם ממעשי הדמים של אויבנו, להיכנס למיטה עם מי שבחלומם שולחים את היהודים, במקרה הטוב, חזרה לאירופה. הרי 'רק עם אויב עושים שלום'. פעם אחר פעם מוכן השמאל להאמין ללחשושי בכירים בחברה הפלשתינית,  שאינם מסוגלים לספק את חזונם לנו ולהם, ובמקרה הרע כבר נתפסו בשקריהם אין ספור פעמים בעבר.

 

אריק שרון פתח הזדמנות לברית פוליטית בין השמאל השפוי, המרכז והימין המתון ולהקמת כוח פוליטי מרכזי חדש, שישבור את החלוקה המסורתית והמחנאית בין שמאל לימין. מחנה זה יוכל לעצב את עתידה של ישראל ותמיכתו תיתן את היכולת, ההזדמנות והתוקף הנדרש לדברי ראש הממשלה. מחנה שישקף את הלכי הרוח של הרוב בחברה הישראלית ואולי יחיה מחדש את המעשיות המפא"יניקית. השמאל כבר ניכנס למיטה עם גורמים גרועים בהרבה. הגיע הזמן לקפוץ למיטה עם אריק שרון. אחרי הכל אפשר תמיד לנטוש את המאהב החדש, ספק אם אפשר לחדש הזדמנות שהוחמצה.