אשמו, בגדו, שיחתו, תעתעו

 

מאיר שלו, ידיעות אחרונות, 3.10.03

 

את הנטייה בגוף ראשון – "אשמנו, בגדנו, גזלנו..." – אנחנו זוכים לשמוע רק בתפילות. בשאר המקרים אנחנו מעדיפים להטות אותה בגוף שני, המתאים יותר לאופי הלאומי – "אשמתם, בגדתם, גזלתם..." אבל השנה אפשר לומר: "אשמו, בגדו, גזלו..." ולהפנות את האצבע לא זה לכיוון זה אלא לעברה של הממשלה.

 

גילגול האשמה בין  האזרח והשליט הוא נושא ותיק ומוכר במורשתנו הרוחנית. למעשה, חילופי הדברים הראשונים בין אדם ואלוהים עוסקים בכך. מי אשם באכילת פרי עץ הדעת? אדם, שהימרה את פי אלוהיו? אלוהים, שנתן לו את חוה? חוה ששיכנעה את אדם? הנחש שפיתה את חוה? כבר בגן עדן התאמנו כל הארבעה בגילגולים הדדיים של אשמה, ומאז כל ישראל מאשימין זה את זה בכל הזדמנות. החל במשפחה היהודית, שרגש האשמה הוא השמן הסך את גלגליה, והמשך במסגרות רחבות הרבה יותר: כל שר מאשים את קודמו, כל אלוף את הש"ג, כל מפלגה את רעותה.

 

כך קורה שהממשלה, שלא אוהבת להתחלק עם האזרחים בשום דבר, שמחה לעשות זאת כשמדובר באשמה. האזרחי אשם במצב הכלכלי, במכשלת הביטחון וברמת החינוך, וקצת קשה לשכוח שאחרי מלחמת יום-כיפורים אמרה לנו הממשלה: "כולנו אשמים!" כך נוצר קוקטיל ישראלי-יהודי יחודי: אשמה ואחדות. כמה חמים ומתוק.

 

לפעמים מגיע הדבר לממדים מגוחכים בהחלט: בהיותו רמטכ"ל האשים אהוד ברק את הורי המתגייסים באספקת ילדים לא מוכנים פיסית ונפשית לדרישות השירות הצבאי. ובאחרונה זכינו לגלות ששמעון פרס טוען שהמשורר חיים גורי אחראי להקמת ההתנחלויות שעד עכשיו טעינו וחשבנו שדווקא פרס הקים. (קדומים, עפרה, תקוע ועוד... לא נורא אם שכחתם, גם פרס שכח).

 

הדברים עתיקים. אלוהים חזר והאשים את אבותינו בחוסר נאמנות, לא אחת בנימה יבבנית במקצת. שאול האשים את העם בתמיכה בדויד. משה רבנו האשים את בני-ישראל בדרישות  מעצבנות בתחומי המינהל והרווחה. (החצופים העזו לבקש אוכל ומים כשלמשה התחשק לחוקק).

 

משה היה גדול המנהיגים בתולדותינו, אבל גם הוא חטא בגילגול האשמה לפתחו של האזרח. שנים-עשר מרגלים נשלחו לארץ כנען ביוזמתו וביוזמת אלוהים, כך כתוב בפירוש בספר "במדבר". אבל בספר "דברם", שנים רבות אחרי כשלונה המחפיר של המשימה, האשים משה את בני ישראל שהם האחראים לשליחת המרגלים. את גילגול האשמה, אם כן, לא המציאו במאה העשרים.

 

ערב יום הכיפורים תשס"ד, דומה שהלוקסוס הזה נגמר. בראשונה בתולדות העם היהודי שוב אין הממשלה יכולה להאשים את העם אפילו בדבר אחד. דגימות הדנ"א שלה והטביעות הכעורות של אצבעותיה נשארו על כל דבר איוולת וסביב כל עוולה. מי שאשמו ובגדו וגזלו וכיזבו וחמסו והרשיעו והעוו ופשעו ושיחתו ותיעתעו וכל שאר הדברים הכתובים בתפילה – אינם האזרחים, אלא הממשלה, חבריה והעומד בראשה. אשמו בחוסר יכולת להחליט, בגדו בצורך שלנו במטרה ובנכונות שלנו להקרבה, גזלו תקווה מהלבבות ואוכל מהפיות. חמסו עניים, דיברו דופי במובטלים. טפלו שקרים ויעצו רע. הממשלה עוותה ופשעה ורשעה, ובעיקר עסקה בשני החטאים האחרונים ברשימת יום-כיפור: שיחתה – הן מלשון שחיתות והן מלשון השחתה – ותיעתעה.

 

והעם? על אף כל זאת העם לא מורד, לא בורח, לא מחולל מהפכה,מפגין כושר עמידה וספיגה, משלם מיסים, סופג קיצוצים, ואם נשווה אותו לממשלה, הוא עם נפלא. מטה שכמו לסבול. פה ושם מקטר קצת. פה ושם מקים מאהלי מחאה. פה ושם שובת, אבל על פי רוב משתף פעולה. למעשה ישראל היא ההוכחה שאירגוני שמירת הטבע טועים. הקרנפים אינם נמצאים בסכנת הכחדה. הם משגשגים, פרים ורבים. הם ברחוב. הם בוועדי העובדים. באקדמיה ובעיתונות. הייפלא שנערכו כאן מתקפות מתוזמרות כאלה על אמהות חד-הוריות ועל מובטלים חסרי עבודה? הייפלא שהכל – עם וצבא ותקשורת וממשלה – מתנפלים ככה על חותמי עצומת הטייסים? די בעשרה צדיקים, כך הבטיח אלוהים לאברהם, כדי להציל את סדום, ולנו יש כשלושים טייסים כאלה, והם טובים וחשובים מכל נמוכי המצח, המאיימים והמגדפים.

 

מן הצד הטוב של הדברים – הישראלים של יום כיפור תשס"ד מראים נחישות וכושר עמידה. מן הצד הרע – הם נראים כמו תוצאה של שיבוט של בני הנדל והכלאה של אורי אריאל עם הרבנית קוק. איך שלא נביט על עצמנו, אנחנו העם שכל ממשלה היתה מאחלת לעצמה, אבל דווקא הממשלה הזאת זכתה וקיבלה.