אשליית המיעוט הלאומי

 

בן דרור ימיני, מעריב, 16.12.08

 

במדינות לאום באירופה, בדיוק כמו במדינות ערב, אין למיעוטים זכויות לאומיות.

 

לא ברור מדוע עוררו דבריה של ציפי לבני על ערביי ישראל סערה זוטא. לבני אמרה בראיון לקול ישראל: "דמוקרטיה משמעותה זכויות שוות לכל אזרח. אבל דרישות לאומיות, ביטוי לאומי, זה נמצא במקום אחר". היא לא דיברה על טרנספר אלא על ביטוי לאומי. העובדה שיש מתחים בין רוב למיעוט איננה ייחודית לישראל. צרפת, ש"מדינת כל אזרחיה" היא האתוס הלאומי שלה, ממשיכה להתמודד עם הבעיה. רק לפני חודשיים צעקו צרפתים ממוצא טוניסאי בוז להמנון הצרפתי. סרקוזי רתח מזעם. אז גם שם יש מי שלא רוצה להשתלב ומי שלא רוצה לשלב. עשרות מיליונים בעולם עברו את החוויה הלא נעימה של העברה כפויה של אוכלוסין. גרמנים ויוונים וטורקים וסרבים ופלסטינים ויהודים. בכך אין שום ייחוד למקרה הפלסטיני. הייחוד הוא בכך שהם, ורק הם, הצליחו להפוך את העניין ל"נכבה". למרות חילופי האוכלוסין, עדיין יש מיעוטים אתניים, דתיים או לאומיים באותן מדינות. למיעוטים הללו יש זכויות, וטוב שיש. לעתים גם זכויות קבוצתיות. כמו אלה שיש בישראל. אבל אין למיעוט זכות לערער על האתוס הלאומי של הרוב. זה בדיוק מה שעושים חלק מהדוברים של ערביי ישראל. "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב", נכתב בפתיח של אחד מ"מסמכי החזון" שפרסמה ועדת המעקב של ערביי ישראל ב-2006.

 

זו אינה דרישה לשוויון. זו לשון אלימה ומתגרה, גם אם היא שוכנת מתחת למטרייה של תעשיית השקר. זו לשון שהופכת את החלקים הרציניים יותר במסמכי החזון, ויש כאלה, לחסרי משמעות. משום שאם המטרה היא פגיעה ברוב, אז אל תבלבלו לנו את המוח עם זכויות המיעוט.

 

חוק השבות קיבל תוקף בגרסתו האירופית

 

צריך לומר באופן שאינו משתמע לשני פנים: הזהות הלאומית שייכת לרוב. כך זה ברוב מוחלט של מדינות העולם. המודל הרב לאומי, שבו חפצים חלק מערביי ישראל, הוא מתכון לעימות, ולא לפיוס. למיעוט הקופטי במצרים אין זכויות לאומיות. וגם לאחרות הוא לא תמיד זוכה. המיעוט הכורדי בסוריה, המדינה שרבים ממנהיגי ערביי ישראל "המתקדמים" אוהבים להעריץ, זוכה בעיקר לדיכוי. רבים כלל אינם יודעים על קיומו. במדינות הלאום באירופה, שאליהן אנחנו רוצים להידמות, אין למיעוטים זכויות לאומיות. הביטוי הלאומי של המיעוט ההונגרי שחי בסלובקיה - מצוי בהונגריה, ולא בסלובקיה. אירופה הנאורה כבר דנה במודלים הללו, של רוב לאומי מול זכויות מיעוטים. זה קרה כאשר רומניה התלוננה על הקשר בין הונגריה לבין המיעוט ההונגרי ברומניה. מועצת אירופה העבירה את הסכסוך לוועדת משפטנים הקרויה "דמוקרטיה באמצעות החוק", הידועה גם כוועדת ונציה, שקבעה כללים ליחסי רוב ומיעוט.

 

כך, למשל, קבעה הוועדה שבענייני התאזרחות והגירה, לרוב הלאומי יש זכות לתת עדיפות לבני קבוצתו. כלומר, חוק השבות, שבעיני ערבים רבים הוא בגדר "אפליה", זוכה למעשה להכרה משפטית בינלאומית.

 

ליהודים או לאירים יש סולידריות עם ישראל או עם אירלנד. אבל כל זמן שהם בוחרים לחיות בארצות הברית או בצרפת או בשוודיה, הם חייבים בנאמנות למדינה שבה הם חיים. רוב מוחלט של ערביי ישראל שומרים על נאמנות לישראל, לצד סולידריות, לעתים צורמת, עם הצד השני. זו הבשורה הטובה. הנטיות של חלק מהדוברים שלהם לפגוע באתוס הלאומי של הרוב - זו הבשורה הפחות טובה. כך לא משיגים שוויון. כך רק מרחיקים אותו.