עשרה אחוז יאחזו בנשק

נדב שרגאי, הארץ, 1.10.01

 

מנקודת מבטו של הד"ר שלמה קניאל, תושב נוה צוף, נראית המציאות שלתוכה נקלעו התושבים היהודים ביש"ע, שנה אחרי פרוץ האירועים, מבעד לשני זוגות משקפיים. קניאל, פסיכולוג חינוכי במקצועו, מראשי צוות החירום בנוה צוף ויועץ אסטרטגי לראש ממד"ה (מחלקת מחקר של מדעי ההתנהגות בצה"ל), מטפל אישית בלא מעט תושבי יש"ע שהשנה האחרונה לא היטיבה עמם. הוא אף פרסם כמה מחקרים על חוסנה הנפשי של האוכלוסייה היהודית ביש"ע בכלל ואוכלוסיית הילדים והנוער בפרט.

תצלום:ניר כפרי

קניאל. "אם אני הייתי היום בן 22-20, היה קשה מאוד לבלום אותי.

היום אני בן 55. יש לי בבית שני צעירים בגיל המסוכן הזה"

 

אבל קניאל, הזכור בצה"ל כראש צוות הפסיכולוגים ב"בור" במלחמת המפרץ, הוא גם מרצה בכיר בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת בר אילן, וזה שנים הוא אחד הפובליציסטים הבולטים בביטאון המתנחלים "נקודה", ודמות מוכרת, אך בלתי שגרתית, בהוויה הציבורית של יש"ע. הביוגרפיה האישית שלו - שיכון ותיקים בנתניה, מדרשיית נועם, שירות קרבי בשריון, התיישבות וקריירה אקדמית מצליחה - חופפת לזו של אחדים מוותיקי גוש אמונים. אולם בניגוד למרבית חבריו מאותה תקופה, קניאל, שבשנים האחרונות ניצל כמה פעמים ממוות ופיגועים, מוטרד היום פי כמה מהיחסים בין יהודים ליהודים מאשר מהיחסים בין יהודים לפלשתינאים.

 

נקודת המוצא לשיחה עם קניאל היא אירועי ראש השנה אשתקד. התרחישים שבנה קניאל יחד עם חבריו בצוותי החירום של היישובים לפני שפרצה האש היו, כך מסתבר, גרועים פי כמה מאלה שחוו בשנה האחרונה אפילו תושבי נוה צוף, היישוב המבודד שבו מתגורר קניאל, ששכל שניים מתושביו, 20 מאנשיו נפצעו וכמעט כל משפחה חוותה אירוע ירי.

 

אזרחים במלחמה

 

תרחיש 10, החמור ביותר בסולם הדרגות, התייחס לאפשרות שכמה פצצות מרגמה ייפלו ביישוב ביום שישי בערב, בשעה שהאנשים יוצאים מבית הכנסת; ובמקביל, במקום אחר ביישוב, תהיה חדירת מחבלים. מספר הנפגעים בתרחיש הזה נע בין חמישה לעשרה הרוגים, עם עשרות פצועים. הצוות בנה תרחישים שבהם גם פגיעה באוטובוסים. תרחיש אחד תיאר המוני ערבים צרים על גדרות היישוב הנצור, בעוד שהצבא עסוק במלחמה אזורית. תרחיש נוסף התייחס לאפשרות של חטיפת אזרחים. "בסקלה של התרחישים", מעריך קניאל, אנו נמצאים היום בדרגה 4-3 בלבד".

 

מה עשתה המלחמה הזאת לפרט ביש"ע? לאו דווקא ברמה הלאומית, אלא ברמה האישית?

 

"האירועים השפיעו על אנשים כאן, בדיוק כפי שמלחמה משפיעה על חיילים. אנשים נקלעו למצבים לא קלים, אבל הצליחו להפיק מעצמם עוצמות וחוסן ברמה שהם עצמם הופתעו ממנה. נשים, ילדים, אבות ואמהות, שיום יום חשופים לירי בדרכים, המשיכו לתפקד בכל המעגלים - המשפחתי, המקצועי, הקהילתי והחברתי. מרבית האזרחים כאן התחשלו והתחזקו, במסלול דומה מאוד לזה שעוברים חיילים בהכשרה קרבית".

 

אף שמדובר באזרחים ולא בחיילים?

 

"זו מלחמה שבה כל אחד מאתנו הוא חייל, מכיוון שיעדי המלחמה של האויב הם לאו דווקא הבית והשטח שלי, אלא אומץ הרוח והנחישות שלי להישאר במקום. החלק הפסיכולוגי שבי הוא היעד שלהם - לא החרמון, או קו המוצבים בגולן, או תעלת סואץ, אלא ממש הרוח שלי. כשמנסים לשבור את הרוח שלך - כל אחד הופך חייל, האמא והילד והסבא".

 

שמונה שנים חלפו מאז כתב קניאל מכתב לאחד מרעיו, חבר לנשק, בן קיבוץ, אמנון שמו. קניאל הביע ביטחון בכוחם של היהודים בכלל, והמתנחלים בפרט, לעמוד בפני כל אויב, אבל העריך כי "מה שישבור אותנו זו השנאה של אחינו היהודים. זה שאיננו זוכים להערכה ולהבנה מהערבים ומשאר עמי העולם, ניחא. אולם מה עם אחינו היהודים? מדוע דווקא הם צריכים להביע שנאה, העולה לפעמים בעוצמתה על שנאת הערבים? מציקה לי ביותר השאלה בדבר היחסים בינינו. היכן הקו המגדיר את הקשר בינינו?"

 

"לעתים אני חש", התוודה קניאל לפני חברו, "כי השנאה ההדדית בין הקבוצות שאנו משתייכים אליהן גדולה מהשנאה שלנו כלפי אלה המשתייכים לקבוצות אחרות". היום אומר קניאל, כי "אנשים הם יצורים מורכבים מאוד. הם לא שונאים או אוהבים. אני חושב שהיחס של חלק מהציבור בישראל כלפי אנשי ההתנחלויות הוא מאוד אמביוולנטי. מצד אחד, שוררת הערכה לנחישות ולאידיאליזם שלנו, ומצד שני, יש כעס שאנו עושים זאת על חשבון שאר הציבור. זה לא פשוט".

 

האם אתם עושים זאת על חשבונם?

 

"לדעתי לא. אנו פשוט מממשים את הערכים שלנו".

 

היש דו שיח בין הצדדים?

 

"אין, כי אנשים לא למדו לשוחח. יסוד מרכזי בדו שיח בכלל, ודו שיח על קונפליקט בפרט, הוא היכולת להיכנס לנעליים של השני, להבין אותו, ואז לחזור לעמדה שלך. ברגע שיש דו שיח, הרבה מהשנאה והלהט יורדים. אחרי רצח רבין, למשל, לא היה דו שיח. הייתה שנאה, בייחוד כלפינו. האשימו אותנו בצורה גורפת. עד היום אנחנו אמביוולנטיים מאוד בקטע של רצח רבין. בעצם, לא הרשו לנו להתאבל. אני השוויתי זאת אז לחמישה בנים שעומדים מסביב למיטת חוליו של אביהם. האבא נפטר, ועוד לפני הקבורה, כבר מאשימים את אחד הבנים, שבגללו האבא מת. איך הוא יכול, במצב כזה, להתאבל על האבא?"

 

את פרס, ביילין ושריד מגדיר קניאל כ"אחים, החושבים כל כך שגוי, עד שהם עלולים לגרום למותי בגלל המחשבה שלהם". "אני מניח", הוא מעיר, "שהם חושבים עלי בדיוק אותו הדבר". הוא מודאג פי כמה מהדיאלוג שלו ושל חבריו עם פרס, ביילין ושריד מאשר עם ערפאת.

 

גם דמוקרטיה היא דת

 

האבחנה של קניאל היא, "שלא רק היהדות מתנהגת כמו דת, אלא גם הדמוקרטיה. הטעות של שתי הדתות הללו היא ששתיהן יוצאות מתוך נקודת הנחה שהן גילו את אותה נקודת ארכימדס, שממנה ניתן לשפוט את הדת השנייה ולהוכיח שרק הדת שלך צודקת. זה כל כך מוטעה, לשני הכיוונים. כל אחד שבוי בתוך העולם והתפישה המוסרית שלו. אין לשתי הדתות הללו נקודת ארכימדס חיצונית, כפי שהן משלות את עצמן. אני מדמה זאת לגלקסיה, שבה מרחפות כמה חלליות. אין בגלקסיה הזאת נקודה שממנה אחת משתי הדתות הללו יכולה להרים את כדור הארץ ולשפוט מי חכם ומי צודק יותר. גם דת הדמוקרטיה וגם הדת היהודית אינן מבינות זאת. לכן הסכסוכים כה רבים, והמרירות כה עמוקה".

 

האם יש בסיס להידברות בין שתי "הדתות" הללו?

 

"הבסיס הוא קודם כל לדעת כיצד להידבר. להבין מה קורה בחללית של הדת השנייה. הנחת יסוד הכרחית נוספת היא, שאנו רוצים לחיות ביחד באותה מדינה".

 

אין ודאות שהנחת היסוד השנייה שלך נכונה היום לכל הקבוצות והמגזרים.

 

"נכון. זה אבסורדי, ומאוד מצער. בעולם שלי, בדת שלי, ביילין ויוסי שריד הם אחים; הערבי - כבר לא. לכן כל כך ברור לי למה זו לא מדינה של כל אזרחיה. לעומת זאת, בדת של שריד, אני ואחמד טיבי נמצאים באותה קבוצה. למרות זאת, עולם הערכים שלי מחייב אותי להתעלם מחוסר הסימטרייה הזאת, ועדיין לאהוב אותו כי הוא אחי, למרות העובדה שהוא לא קורא לי אח, ולמרות העובדה שיש כאלה שלא זו בלבד שאינם רואה בי אח, אלא מטיפים לדברים איומים ונוראים נגדי".

 

באינתיפאדה הראשונה קניאל האשים את ציבור המתנחלים שגם הוא "נדבק בעכשוויזם". הוא כתב אז "בנקודה"; "העכשוויסטים שבתוכנו אינם מתייחסים למגבלות המציאות". הוא לא הבין, "מדוע המתנחל המיילל מתעצבן כאשר הרמטכ"ל אומר לו שהפיגועים לא ייפסקו?", התרעם על חוסר היכולת להבין מסרים מורכבים, והציע לבדוק "מה קורה כאשר ערבים דוקרים יהודים בירושלים, דורסים חיילים בטרמפיאדות בגוש דן ורוצחים חיילים באזור אשדוד ואשקלון". הוא שאל אז, "האם גם הם טוענים שמפלים אותם לרעה?"

 

האם הדברים האלה תקפים גם היום?

 

"היום יש מלחמה, אז הייתה אינתיפאדה. אלה תנאים שונים. אז היה מקום לטעון נגד חוסר סובלנות ועכשוויזם. היום יש מלחמה, והציפייה היא שבמלחמה יתנהגו כמו במלחמה, ולא כמו בהבלגה. למרות זאת, הסיסמה "תנו לצה"ל לנצח", שמבחינה פוליטית היא מוצלחת, היא סוג של עכשוויזם מכיוון שהיא מתעלמת מהמורכבות של המצב. היום, מכל מקום, העכשוויזם אצלנו מצומצם יחסית. יש הבנה, גם אצלנו וגם בקרב הציבור בכלל, שהמאבק של הפלשתינאים הוא מאבק על כל הקופה, ובכל רחבי הארץ. הם אינם מפלים איש במלחמה הזאת, ורשויות השלטון והביטחון אינן מפלות אותנו לרעה".

 

הטרור היהודי, עם כל היותו חריג, האין הוא סוג של עכשוויזם? יש "שלום עכשיו" ויש גם דרישה ל"ביטחון עכשיו", ומיד.

 

"לדעתי, לא. בסולם האיפוק, מגיע לתושבי יש"ע צל"ש. הפוטנציאל שלנו להיות טרוריסטים - או, נקרא לזה "לוחמי מחתרת" - הוא גבוה מאוד. תיאורטית, מה יותר קל מלכסות את מספר מכונית הסוברו שלך, או לקחת מכונית אחרת, ליטול כמה כלי נשק, לעבור בכבישים, לירות ולהיעלם? לפי דעתי, העובדה שעד היום היו רק מקרים בודדים של טרור יהודי היא נס".

 

אם האיום על ההישרדות שלי יגבר

 

השורשים של הטרור היהודי אינם נעוצים בעכשוויזם, מדגיש קניאל. מקורם בתחושה חזקה של אנשים, כי נקלעו לאיום קיומי, לאיום על עצם הישרדותם. כך, לפי דעתו, חשו חברי המחתרת הקודמת, בתחילת שנות ה-80.

 

אז זה כן עכשוויזם. אנחנו רוצים פתרון עכשיו. אם לא תיתנו לנו, נביא אותו בעצמנו.

 

"לא. הפעולה של הטרור היהודי נובעת משיפוט מוסרי, שמנקודת מבטו של הטרוריסט היהודי מחייב אותו לפעול. תחשוב על שכונה בעיר, שבה אשתך ובתך מאוימות על ידי שלושה אנסים. אתה בטוח שהן בסכנה כמעט ודאית של אונס ומוות, שזה רק עניין של זמן. אתה מתלונן פה ושם. מבקש עוד חמש ניידות, עוד שוטרים. אף אחד לא שם עליך. לא מתייחסים אליך בכלל. לכל היותר, מתגברים את השמירה והערנות, ברמה שנראית לך בלתי מספקת בעליל".

 

האם אתה רואה את עצמך מסוגל יום אחד להיקלע לסיטואציה כזאת ביש"ע?

 

"כן, אם האיום על ההישרדות שלי יגבר. אנחנו בנוה צוף עברנו חודשיים איומים. אם זה היה נמשך וצה"ל לא היה נוקט אמצעים שנקט, סביר להניח שאנשים אצלנו היו נוטלים את החוק לידיים. אם צה"ל היה ממשיך לגלות רפיון, סביר להניח שחלק מהאנשים היו עוזבים וחלק מהאידיאליסטים היו לוקחים את החוק לידיים. יש מי שיקרא לזה חוק וטרור. אנו קוראים לזה מוסר ערכי גבוה. יותר אנשים היו לוקחים את המוסר לידיהם. הטרור היהודי הנגדי הוא לא סוג של עכשוויזם, אלא תוצאה של שיפוט מוסרי, שבתנאים של היום נראה לי שגוי, אבל בתנאים מסוימים אפשריים בעתיד עשוי להיראות לי נכון".

 

רבנים מיש"ע סיפרו, שלא אחת הם מנעו פעולות טרור יהודי. האם גם אליך, כפסיכולוג ואיש חינוך, מגיעים אנשים להתייעצויות מסוג זה?

 

"לא. אבל יש לי את הצעירים שלי בבית. ואני אומר לך, ואני לא מתבייש בכך, שאם אני הייתי היום בן 22-20, היה קשה מאוד לבלום אותי. היום אני בן 55. יש לי בבית שני צעירים בגיל המסוכן הזה".

 

וקשה לבלום אותם?

 

"קשה מאוד, אבל אני בולם".

 

מה אתה אומר להם?

 

"מה שאומרים כולם: שיש צבא ויש מדינה, ושזה אסור ולא מוסרי, ושילדים עלולים להיפגע, וגם הם עצמם. אלה הנמקות חזקות מאוד וטובות, שמאפשרות לי לעמוד בפרץ. אבל אם המצב יידרדר למה שהיה לפני חודשים אחדים, יהיה לי קשה מאוד לבלום אותם. אתה צריך לראות מה קורה אחרי פיגוע. אתה צריך לראות את הכעס והשנאה הלא ממוקדת. חז"ל, אגב, לא פוסלים את השנאה. הם מלמדים לשנוא את עמלק. השנאה עצמה לא פסולה כרגש, אבל היא צריכה להיות מכוונת. צריך לתעל אותה. אתה בדרך הביתה, ויודע שמן הבניין מולך ירו אנשים, שבמקרה לא פגעו בך, אלא פצעו חבר שלך. מהו ההיגיון המוסרי שלא להסתער עכשיו ומיד על הבית הזה? תנסה להסביר לעצמך. זה קשה מאוד. צריך להפעיל את השכל, את החוכמה ואת קור הרוח של הפילים הזקנים ולרוץ - מי באופן עצמאי ומי כצוות חירום, כמוני - כדי לבלום ממש בגופנו את פעולות הנקם".

 

ומה עושה המציאות הזאת ליחסו של הציבור ביש"ע כלפי הפלשתינאים? יש שנאה?

 

"אני חושב שכן. אני לא יודע איך אנחנו באופן יחסי לשאר המדינה, אבל אצלנו יש יותר ויותר שנאה כלפי הפלשתינאים. היינו ביחסים מצוינים עם השכנים שלנו, עד לפני האינתיפאדה. המשפחות הערביות שגרות בסמוך לנו ביקרו בביתנו. אנו ביקרנו בבתיהם. כשהילדים שלי היו קטנים, הם לקחו אותם לרכיבה על סוסים, ולעתים הילדים שלהם שיחקו אצלנו. אני שואל את עצמי, כמה זמן צריך להיות שקט כדי שזה יחזור? אני לא בטוח שזה יחזור. יש בי, ובחברים שלי, המון כעס. אנו רואים שניים שלושה חבר'ה מדיר ניזאם, שהיו מקורבים אלינו, ושואלים את עצמנו, איך הם לא עוצרים את ההוא שזרק עלי אבן ענקית כזאת, שכמעט הרגה אותי? איך הם לא בולמים את אלה שירו מאותו בית ומאותה סמטה? למה הם לא עושים שום דבר? ואז אתה מגיע למסקנה, שהם רק מחכים שתעזוב, ושהכל היה רק כדי לסמן איזה בית הם ייקחו כאשר אתה תעזוב. הכל היה רק כלפי חוץ".

 

מה התחושה אצל הציבור היהודי ביש"ע כלפי הסמל הכי בולט של הפלשתינאים - ערפאת? אתה סיפרת פעם שבכית כשצפית בלחיצת היד של רבין וערפאת.

 

"נכון. זה קרע אותי. ערפאת מתחבר אצלי, ואצל רבים בציבור, לאותו איום קיומי, לאותו זרם של זיכרון מעמלק והיטלר ועד לדורנו. מישהו שפשוט מחכה להזדמנות כדי להרוג בך, וכל תכלית מעשיו, הצגותיו וטכסיסיו היא לצורך הזה. אם ערפאת היה מתנהג כמו סאדאת, יכול להיות שהייתי משנה את דעתי עליו, אבל הוא לא עושה שום מאמץ בכיוון הזה. בשלב כלשהו יקום להם מנהיג חדש, ואז הקושי שלנו היום יתחלף בקושי מסוג אחר".

 

מאבק פסיבי

 

מה יקרה בסיטואציה כזאת? את חבל ימית פינו ב-82'. כמעט היה הסדר בגולן, שדובר בו על פינוי כל היישובים. בקמפ דייוויד הביע ברק נכונות, לפחות תיאורטית, לפנות יותר מ-100 יישובים ביש"ע. כיצד תנהגו? כיצד אתה תנהג, כאשר יום אחד הסיפור הזה ייגמר?

 

"אני מעריך, שכשליש מהציבור ביש"ע יעזבו תמורת פיצוי, אפילו פיצוי סמלי. עוד 60% ייאבקו באופן פסיבי, כמו בימית, וכ-10% נוספים, הגרעין הקשה, ייקחו נשק ליד ויהיה צורך להילחם בהם. אלה יגרמו למלחמת אחים. אני שייך ל-60% שייאבקו בצורה פסיבית - בתנאי שהדברים יתנהלו בדרך דמוקרטית ראויה, עם רוב יהודי, ולא בתחושה שמפנים אותנו בגלל מיצובישי. אני חושב, שאם יהיה רוב מסיבי בכנסת לפינוי יישובים, כמו למשל במקרה של ימית, יהיה יותר קל לאנשים כמוני למלא אחר צו המדינה.

 

"הבן שלי שאל אותי פעם: 'אבא, לו אתה היית מפקד האזור בסיטואציה כזאת, האם היית מפנה אותי?' זה היה בתקופה של פסקי הרבנים שקראו לחיילים לסרב פקודה לפינוי יישובים. אמרתי לבן שלי: 'כן. לא הייתי מתפטר. לא הייתי לוקח חופשה. הייתי בוכה ומפנה, כחלק מהערך של אחדות העם, כחלק מהראייה לטווח ארוך. לא בגלל דת הדמוקרטיה, אלא מכיוון שזה חלק מתוך עולם הערכים שלי, חלק מאחדות עם ישראל".

 

ומה תאמר לתפישה ערכית הפוכה, שמציג אליקים העצני - שיש גבול לציות ושפינוי יישובים הוא מחוץ לתחום הלגיטימי, ושווה ערך לחוקים תיאורטיים האוסרים על עלייה או מחייבים לאכול בשר חזיר ולחלל שבת?

 

"אני לא מסכים אתו. יש כאן מאבק בין שני ערכים. הערך הראשון, ארץ ישראל, הוא לא ערך אבסולוטי מעל לכל הערכים האחרים. במאבק הזה, אם יתרחש, בין עתיד היישוב שלי לבין אחדות עם ישראל, אני אמנם אמצה את אפשרויות הדמוקרטיה עד הסוף, ואשתדל שיבואו עוד אנשים להשתטח יחד אתי על הכבישים, אמתח את הדמוקרטיה עד קצה הגבול, שהוא אלימות, אבל בסוף אתפנה".

 

ואתה מעריך שיהיו 10% שייקחו נשק?

 

"כן. זה לא יהיה פסיפס אנושי הומוגני. יהיו שם פסיכים ותמהונים, שגם היום אנחנו מנסים להתנער מהם, ולא כל כך מצליחים. יהיו שם גם אנשים רציניים מאוד מאושיות היישוב, שסולם הערכים שלהם הוא סולם הערכים של אליקים העצני".

 

אבל העצני מדבר על מרי אזרחי בלתי אלים, משהו בנוסח מרטין לותר קינג, או גנדי.

 

"כן, אבל הוא הולך על קו דק מאוד, כי המרחק בין פעולה לא לגיטימית לבין אלימות הוא קו דק מאוד".

 

כלומר, מבחינתך, פינוי יישובים הוא בתחום הלגיטימי?

 

"אני מעדיף לדבר על מוסריות, ולא על לגיטימיות. כאשר הרוב במדינה יחליט שאני צריך לעזוב את הבית שלי כי אני מפריע לשלום, אני אעשה זאת. מבחינתי, זה יהיה מוסרי וערכי. לדעתי, זו הכרעה מוסרית שעם ישראל רשאי לעשות, שלא כמו החלטה שתנסה לכפות עלי להפסיק להניח תפילין או לשמור שבת. זה לא באותה קטיגוריה".

 

האם המצב ששרר בשנה האחרונה הביא אנשים לעזוב את יש"ע?

 

"העזיבה היא בשוליים. מעט מאוד עזבו בגלל המצב הביטחוני. הניידות של האחרים, פנימה והחוצה היא, לפי התרשמותי, באותו שיעור ניידות שיש בכל מקום יישוב אחר בארץ. אנשים מפחדים, אבל רק בודדים עוזבים. זה נכון שפחות משפחות חדשות מצטרפות. אני נותן לעצמנו ציון גבוה על חוסן נפשי וציבורי, בוודאי בהשוואה לאזורים אחרים - כמו תל אביב בתקופת הסקאדים, או קרית שמונה בתקופת הקטיושות".

 

האם הימין טעה כאשר מיקד את ההסברה, לאורך שנים, בהכרח הביטחוני של הישיבה ביש"ע, ופחות בזכות ובמשמעות הדתית וההיסטורית של המקומות הללו?

 

"תמיד אמרתי שזו טעות קשה. זאת הסיבה שאני ואחרים כמוני מפחדים ממר ביטחון אריק שרון, ומעדיפים לראות מישהו כמו נתניהו, שנקודת המוצא שלו היא פחות ביטחונית ויותר אמונית. אני אומר זאת אף על פי שהוא כבר מסר את רוב חברון, ועוד 13% מהשטח. היום הוא מודה בטעויות שלו. אני לא חושב שהציבור שלנו רוצה דווקא אנשים דתיים בשלטון. הציבור שלנו רוצה לראות ליד הגה ההנהגה אדם, שאף על פי שאינו מניח תפילין הוא מאמין שיש אלוקים בשמים, שנתן לנו את המדינה. אצלנו, ביבי נתפש כאמוני יותר משרון".

 

אצל חלק מהציבור נוצר רושם, שרבים ביש"ע, בעיקר בקרב הגרעין הדתי האידיאולוגי של המתיישבים, חיים לפי קודקס רבני הלכתי וסרים למרותם של רבני יש"ע. האם יש לזה בסיס?

 

"מעטים חיים כך. חלק מצייתים לרבנים מסוימים, אבל רבני יש"ע אינם גוף מנווט. אנשים פונים לקבל תמיכה מרבנים. אם הם לא מקבלים תמיכה מרב אחד, מעטים מהם הולכים לרב אחר, או נוהגים לפי ראות עיניהם".

 

בתקופת ברק חששו קניאל וחבריו מן האפשרות, שהסדר מדיני גורף ישים קץ לחלומם. בדיעבד, הוא אומר, ההתנהגות של ברק מזכירה לו את המערכון של הגשש, על אדם שנקלע לכביש בשעת לילה ומתקדמים לעברו במהירות עצומה שני אורות. "אם אתה עובר באמצע, אלה שני אופנועים. אם זו משאית - לא עברת!" ברק עשה את אותו התרגיל. הוא המשיך לצעוד אל מול שני האורות, לקח סיכון עצום, ולמזלנו - אלה היו שני אופנועים. בזכות זה, רוב העם מבין היום שהבעיה אינה ההתנחלויות, אלא ירושלים, הר הבית וזכות השיבה. את שורשי הוויכוח הפנימי בארץ מזהה קניאל במקור שממנו יונק כל צד את טיעוניו ועמדותיו. "ברור לי שאני כאן משום שהארץ שייכת לי מכוח הבורא. עולם הערכים שלי הוא עולם דתי. לאדם שאינו נשען על יסוד דתי יש בעיה בשיח הערכי והמוסרי שמתנהל במקומותינו. הוויכוח עם הערבים הוא בסופו של דבר ויכוח תיאולוגי בין דתות. ההנמקות שלהם נשענות על הדת, וכך גם ההנמקות שלי".

 

ואולי צריך לעמעם את הפן הדתי בוויכוח ולנסות לנהל את הסכסוך על מישור לאומי טריטוריאלי?

 

"זה אולי נכון לטווח קצר, אבל נצא הרבה יותר מבולבלים. לא נדע היכן לעצור, לא נדע על מה אנו נשענים. גם כדי לעשות פשרה צריך לצאת מעולם מסוים, ולא להיות תלוש. כשאתה יוצא משום מקום, אתה מתנדנד כמו ענף ברוח. זה מה שקורה לחלק מהציבוריות הישראלית, ששכחה על אילו שורשים היא נטועה כאן".