השמאל הישראלי? הוא בתרדמת עמוקה, חסר דמיון, מבולבל

 

ענת ציגלמן, הארץ, 26.5.03

 

הפילוסוף הצרפתי ברנאר אנרי לוי מאשים בראיון ל"הארץ" את השמאל הישראלי בקיבעון רעיוני. על דברי פרופ' יהודה באואר, שעלול להתרחש כאן רצח עם בפלשתינאים, הוא עונה: "אלפיים מתים זה לא רצח עם". את אירופה הוא מאשים בניסיון לסגור עם ישראל את חשבון אשמת השואה באמצעות הצגת הסכסוך המקומי כ"טרגדיה של המאה ה-21". הרעיון להעמיד את שרון לדין על פשעי מלחמה הוא בעיניו בלתי נסבל.

 

 

"הרעיון להעמיד לדין את אריאל שרון הוא בלתי נסבל. אריאל שרון הוא ראש מדינה - עם תומכים ומתנגדים, ואני אחד המתנגדים - אבל הוא לא פושע מלחמה. הוא מנהיג דמוקרטי של מדינה דמוקרטית". כך אומר הפילוסוף ברנאר אנרי לוי, אחד מחשובי הפילוסופים הצרפתים, על הקריאה לשפוט באירופה את שרון על פשעים נגד האנושות.

"יש כל כך הרבה דיקטטורים בעולם, כל כך הרבה רוצחי עמים, שהמחשבה להעמידו לדין אינה מתקבלת על הדעת. בשביל מי שהתנסה במלחמה - בדרום אמריקה, באפריקה, באסיה, שבהן נספרו מאות אלפי מתים, שבהן למתים אין קבר, שבהן למתים אין פנים, מלחמות שבהן מתים בסיטונות - זה לא נכון שהמלחמה הטרגית ביותר היום, זו שראויה מכל לתיעוב ולחמלה, זו המלחמה הישראלית-הפלשתינית".

 

אנרי לוי בא לישראל בשבוע שעבר לביקור בזק בן יומיים, בהזמנת המכון ללימודי לוינס והמכון לחקר האנטישמיות באוניברסיטה העברית בירושלים, כדי להרצות על ספרו החדש "מי רצח את דניאל פרל". בשיחה בת שעה במלון שבו התאכסן, למרות עייפותו, דיבר בבהירות וברהיטות המאפיינות אותו, עם קמצוץ מדוד היטב של דרמה פה ושם - תכונות שסייעו לו להפוך לאורח מבוקש בתוכניות הטלוויזיה הצרפתיות ובדיונים ציבוריים.

אנרי לוי, בביקור בישראל. "צה"ל הוא צבא דמוקרטי, שיש

בו מטומטמים, שיש בו פאשלות, אבל צבא דמוקרטי"

תצלום: אלון רון

 

כפילוסוף, סופר, בעל טור וקולנוען - אנרי לוי מתעניין בסוגיות שעל סדר היום הפוליטי העולמי. בשנים האחרונות הוא חקר וכתב, בין היתר, מסרי לנקה, בוסניה, פקיסטאן ואפגניסטאן. כיהודי וכציוני מוצהר, אנרי לוי הוא אחד הקולות הבודדים בצרפת, שמותחים ביקורת ללא פשרות על היחס האירופי כלפי ישראל, במיוחד מאז שפרצה האינתיפאדה. הוא גם מותח קו ישיר בין השואה ליחס הזה.

 

בג'נין היה קרב

 

"אלפיים המתים הפלשתינאים ואלף המתים הישראלים הם אלפיים ואלף יותר מדי, זה ברור, אבל יש להפסיק עם השיגעון האירופי, שלפיו נראה שהטרגדיה של המאה ה-21 היא הסכסוך הישראלי-הפלשתיני". לדעתו, הסיבה לשיגעון היא "השאיפה להאשים את ישראל. לעשות לה דמוניזציה. כיוון שלמערב יש חשבון ישן ליישב עם היהודים. והחשבון הזה הוא אשמתו שלו בשואה. כיוון שזה נוח לאלה שנושאים את הסבל היהודי כאשמה תמידית, הצרפתים לדוגמה". לדברי אנרי לוי, שמקפיד להדגיש שאילו היה ישראלי היה מתנגד נחרץ של שרון, "זה נוח להפוך את היהודים לעם רוצח עם, להפוך את ראש המדינה היהודית לפושע המלחמה הגדול ביותר. זה מקל על האשמה המערבית".

 

האם הוא סבור שמבחינה זו, הדגשת הייחודיות של השואה הסבה נזק לישראלים? "זה אפשרי, אבל אי אפשר לנהל משא ומתן עם האמת. השואה היא ייחודית. היו השמדות עם אחרות, לפניה ואחריה. בקמבודיה, ברואנדה, בבוסניה. אבל למה שקרה ליהודים, מסיבות מסוימות, לא היה תקדים ולא היה המשך. עם זאת, אסור שהרגש של ייחודיות יעוור אותנו. להיפך, עלינו לעמוד על המשמר. להשתמש בו כמדד - שיהפוך אותנו לדרוכים לא רק ליהודים, אלא דרוכים גם לאחרים. החובה היא להפוך קשובים".

 

רבים משתמשים במשפט "לעולם לא עוד" כטיעון רטורי גרידא, כלי בוויכוח הפוליטי בישראל.

"חבל. אם הופכים את הזיכרון לרטוריקה, כאילו לא הבנו דבר. לא לזכור בכלל, או לזכור בצורה רטורית, זו אותה טעות".

 

בפברואר האחרון עורר חתן פרס ישראל לחקר השואה, פרופ' יהודה באואר, ויכוח ציבורי חריף, כאשר אמר שאין זה מופרך שישראל תבצע רצח עם בפלשתינאים. אנרי לוי מוצא את האפשרות הזאת "מאוד לא סבירה. כרגע זה לא המקרה. אלפיים מתים זה לא רצח עם. רצח עם יכול לקרות תמיד, בכל מקום. יש בישראל משוגעים, שחולמים לערוך מחדש את התסריט של 48', שחולמים על עזיבה מאסיווית של ערביי השטחים. זה נראה לי מאוד לא מתקבל על הדעת. כי ישראל היא חברה דמוקרטית, כי צה"ל הוא צבא דמוקרטי, שיש בו מטומטמים, שיש בו פאשלות, אבל צבא דמוקרטי. הייתי בג'נין באינתיפאדה. זה לא היה מחזה מרנין, אבל זה לא היה מחזה של רצח עם, זה היה קרב. יש שני מחסומים בין ישראל לרצח עם - התרבות הדמוקרטית והזיכרון - והם מאוד מוצקים".

 

עם זאת, הוא אינו מתעלם מהאדישות הישראלית הגוברת לסבל הפלשתיני. "זה נכון. יש פה כשל בזיכרון השואה. כי זיכרון שמתפקד הוא זיכרון שהופך אותנו לרגישים לסבלו של האחר. זיכרון שהופך אותנו לרגישים לסבל שלנו בלבד אינו זיכרון שעובד. הזיכרון הוא בשביל האחר, לא בשביל עצמך. ואם יש כאן אדישות לסבל הפלשתיני, זה אומר שלחברה הישראלית יש בעיות עם הזיכרון שלה. זה להיות יהודי גרוע. לבגוד במה שהיהדות הביאה להיסטוריה האוניוורסלית.

 

"איני חושב שהחברה הישראלית נקייה מפגמים. אני חושב שהמשבר שבו היא נמצאת עמוק ביותר. אני חושב שהשמאל הישראלי נמצא בתרדמת עמוקה. יש משהו מאוד עצוב, מלנכוליה שמשפיעה על החברה הישראלית זה כמה שנים". אבל הוא אינו מסכים עם חריפותה של הביקורת האירופית: "הבעיה היא הדיאבוליזציה של ישראל. אני מסכים שישראל היא מדינה עם בעיות, שהציונות במשבר, שהחברה הישראלית היא חברה חולה, ששרון הוא פוליטיקאי גרוע. אבל זו לא אומה שטנית.

 

"אני נדהם מהמלנכוליה ומחוסר הדמיון של חברי בשמאל הישראלי", אומר עוד אנרי לוי. "נכון שהם נדחקו לשוליים, ויש להם תחושה שהחברה מגיבה פחות. אז מה? השמאל המוסרי בצרפת מצא את עצמו לעתים קרובות במצב הזה. בזמן המלחמה באלג'יריה, למשל. הפוליטיקאים כולם תמכו באלג'יריה הצרפתית (השארתה של אלג'יריה תחת שלטון צרפתי, ע"צ). היו אינטלקטואלים בודדים, חלק קטן בשמאל, שהחזיקו בעיקרון. אבל הם החזיקו חזק. וזו העבודה של השמאל. השמאל הישראלי יותר מדי מבולבל. זה לא כזה עניין להיות במיעוט, להיות לבד. זה קרה לשמאל המוסרי של כל המדינות בעולם. העבודה של השמאל היא לשמור על העיקרון. ולעשות זאת במרץ".

 

למה כוונתך כשאתה אומר שהשמאל הישראלי הוא חסר דמיון?

 

"דמיון בפוליטיקה זה להיות מסוגל לפרוץ קדימה. לא לאסוף מחדש את אותם חלקי הפאזל בסדר שונה בכל פעם. לי נדמה שתוכנית רוג'רס בשנות ה-70 ומפת הדרכים של היום הן אותו הדבר. יש רגע שצריך להמציא משהו אחר. לבגין היה דמיון. לסאדאת היה דמיון. פתאום - סוג של פריצה, של פתיחה, אלמנט חדש, דיבור חדש. היום אין בישראל מנהיג בעל גדולה פוליטית אמיתית, והעיקרון של הגדולה הזאת הוא הדמיון. הגדולה הפוליטית אינה החישוב, היא אינה הסידור הפוליטי עם מפלגה כזו או אחרת, אלא הקריעה, ההפסקה, הפריצה - הדמיון".

 

אדישות למתים הישראלים

 

לפני שנה קיבל אנרי לוי תואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת תל אביב. בנאומו ביקר את הצרפתים, שלדבריו מראים חמלה והשתתפות לצד אחד, הפלשתיני, ואדישות אכזרית לצד השני, הישראלי. הסיבה טמונה לדעתו במה שהוא מכנה "האנטישמיות החדשה".

 

לדברי אנרי לוי, "לאינטלקטואלים מסוימים באירופה יש קושי גדול להאמין שהישראלים יכולים להיות קורבנות. הם ממוסגרים בתפקיד של העשירים, של החזקים - וכהשלכה מכך של מדכאים של האומה הפלשתינית. הרעיון שהמדוכאים יכולים, לפעמים, להיות רוצחים; הרעיון שהחזקים יכולים, לפעמים, להיות קורבנות - אלה שני רעיונות שהאינטליגנציה הצרפתית המתקדמת מתקשה מאוד לקבל".

 

מדוע?

 

"כי היא קושרת בצורה מכנית בין החזק לתליין, כי היא קושרת בצורה מכנית בין הנשלט לקורבן הטהור. מכיוון שהיא מתבססת על התזה השמאלית הקלאסית, שלפיה הקורבן תמיד צודק, מה שלא יאמר ומה שלא יעשה. תזה ישנה, שממשיכה לדגול בכך שעובדת היותך קורבן נותנת לך גישה ישירה ועדיפה לאמת. פעם זה היה הפרולטריון, או המורדים האלג'יראים, או הווייטנאמים. האינטלקטואלים הצרפתים התקשו להאמין שהם יוכלו להפוך למקימיה של מדינה מאפיוזית וטרוריסטית (דוגמת אלג'יריה העצמאית, ע"צ)".

 

לדבריו, זוהי הסיבה לכך שגם האמריקאים, על אף שהיו קורבנות ה-11 בספטמבר, לא קיבלו את אהדת האינטלקטואלים הצרפתים. "יש בצרפת קושי גדול להודות שהאמריקאים הם קורבנות אמיתיים; כלומר, שהאסונות שקרו הם באמת אסונות, ושהם לא הגיעו לאמריקאים. זה מה שאומרים לעתים קרובות - שהאמריקאים אפילו אחראים למכות שנחתו עליהם. עובדת היותם קורבנות מתערערת אם מצליחים להראות שהמתים האלה הם תוצאת היהירות האמריקאית, שזה המחיר שהם שילמו על קורבנות המדיניות האמריקאית מסביב לעולם - אם מצליחים להראות, בעזרת סדרה של טיעונים מעוותים, שהכוח האמריקאי הוא המקור ל-11 בספטמבר. לחשוב שיותר מאלפיים אמריקאים, מעצם היותם אמריקאים, הם קורבנות טהורים, זה דבר שעירער את ההבנה המערבית. ספרים ותחקירים-כביכול, שמתיימרים להוכיח שהאמריקאים של ה-11 בספטמבר הם פחות קורבנות משנדמה, ממשיכים להתפרסם.

 

"היגיון זה, שמתעקש שהחזקים אינם יכולים להיות קורבנות, ושאם הם כאלה זה הגיע להם, ולכן הם אינם ראויים לחמלה - זו אחת הסיבות לאדישות כלפי המתים הישראלים. זה נכון שהמתים הפלשתינאים מעוררים דאגה תקשורתית, פוליטית ורגשית גדולה באירופה - וזה טוב, אני שמח על כך מאוד. אבל אני לא מוצא את הדאגה הזאת, ועל כך אני מצר, כשהמתים הם ישראלים".

 

בספרו החדש מתאר אנרי לוי את מסעו בעקבותיו של העיתונאי האמריקאי דניאל פרל, שנרצח בפקיסטאן. הוא מצייר את דמות רוצחו של פרל, עומר שייח, מוסלמי שהתחנך במערב והפך לקנאי רצחני. גם לישראל הגיעו, לדבריו, בני דמותו של שייח. "שני המחבלים המתאבדים ב'מייק'ס פלייס' הם שני אנגלו-פקיסטאנים, ש'נגזרו' ועוצבו לפי המודל הזה. הם לא עניים, הם באים מתוך המערב, הם באו במגע עם האור והתרבות הדמוקרטית. יש לנו נטייה לראות את המתאבדים כאנשים מיואשים שאין להם יותר מה לאבד, שבאים מהשכבות הדפוקות ביותר של החברה. זה לא תמיד כך. יש מקרים - כמו הטרוריסטים של מגדלי התאומים - שבהם מדובר בבנים למשפחות עשירות, מהשכבות המשכילות יותר של החברה, לא מהסלאמס".

 

אנרי לוי, שהגיע למסקנה שהג'יהאד הוא גם עסק כלכלי, מוצא שהעיתונות הישראלית אינה עוסקת מספיק בתעשיית המחבלים המתאבדים. "מחבל מתאבד זה לא משהו ספונטני", הוא אומר, "לא הופכים למתאבד מהיום למחר. זו לא החלטה כזו - אני מתעורר, אני מחבל מתאבד. דרושים הרבה זמן, הרבה כוח והרבה אמצעים כדי לייצר מתאבד. דרושה הכשרה צבאית, הכשרה פוליטית, הכשרה רוחנית - ללכת באמת עד הסוף, לא להירתע ברגע האחרון. נחוצה משמעת גדולה מאוד והכשרה ארוכה מאוד".

 

לדבריו, "לא למדתי את המקרה הפלשתיני, אבל למדתי מקרוב את המקרים של סרי לנקה - שם המציאו את הפצצות האנושיות - ושל פקיסטאן. בשני המקרים קיים 'בית ספר גבוה לפשע', בית ספר פראי, אבל בית ספר בכל זאת. קיימים אינקובטורים שבהם מייצרים את המתאבדים, 'וסט פוינט' קטנים של האיסלאם. אני לא מכיר מספיק את העיתונות הישראלית, אבל האם המסלול הזה נחקר מספיק כאן? צריך להיפטר מהרעיון של טרור ספונטני, של טרור מהיום למחר. זה לא כך. זו הכשרה ארוכה, קשה ואינטנסיווית".