אני יהודי וזהו. אתם לא יכולים עלי

 

איך אפשר להטיל ספק ביהדותי, כאשר ברור כי היטלר היה מחסל אותי בלי לשאול שאלות.

 

גל אוחובסקי, מעריב, 15.9.02

 

 

לפני כמה שנים נסענו לטייל בגרמניה. היינו אז, איתן ואני, בתחילת העבודה על תסריט שגיבוריו הם ישראלי וגרמני, הראשון דור שני לניצולים והשני דור שלישי, נכד של נאצי מפורסם. בחרנו מסלול שממנו נבנה אחר כך את הטיול שהם עושים ביחד בגרמניה. התחלנו בהיידלברג, המשכנו דרומה לבאדן באדן וליער השחור. משם עלינו דרך ערים קטנות וכפרים לנירנברג ודרזדן ובסוף הגענו לברלין.

 

עוד לפני שיצאנו לדרך החלטנו שלא נשקע לעבר. לא ניסע לדכאו, לא נחפש שרידים ממלחמת העולם השנייה, ננסה להיות אנשים מודרנים בארץ מודרנית. וזה דווקא התחיל טוב.

 

בצהרי היום הראשון בהיידלברג נורא התחרמנו על שניצל או נקניקיות טובות עם כרוב. ראינו בחורה מתוקה יוצאת מחנות ספרים ושאלנו אותה: "איפה אוכלים כאן אוכל גרמני טיפוסי?". היא הביטה בנו במבט משונה וענתה: "אני ממש לא יודעת. אני אף פעם לא אוכלת אוכל גרמני". כשהיא ראתה את פרצופינו המתעקמים היא התנצלה ואמרה: "אבא שלי גר הרבה שנים בצרפת, ותמיד בישל בבית אוכל צרפתי. ובעלי הוא ממוצא אסייתי אז אנחנו אוכלים בעיקר אוכל תאילנדי". ראינו בזה סימן טוב לבאות.

 

בדרך היו כל מיני רגעים קשים יותר. למשל כשהגענו לנירנברג, לפארק הגדול שנמצא במקום שבו היטלר רצה לבנות אצטדיון ענק ולקיים בו מצעדים לטיפוח הרוח הארית, או כשגילינו בברלין תחנת אוטובוס ועליה שלט שנראה כמו פרסומת, שמסביר כי המלון שעומד ליד התחנה היה בשעתו בניין המשרדים שממנו פעל אדולף אייכמן. אבל בסך הכל הצלחנו להתחמק מכל המהמורות.

 

ואז לקחה אותנו חברה, לביקור בווילה ונזה, המקום שבו התקיימה הועידה המפורסמת. נסענו בשעת בוקר שמשית ממרכז ברלין בתוך הנוף הקסום, אל שכונת וילות מפוארת, הבנויה לצד אגם. נכנסו לבית שנראה מבחוץ תמים ומפואר. ושם על הקירות ראינו את התיעוד היבש. לוח ועליו תמונות ונתונים, רישום של מספר היהודים מכל מדינה באירופה, שבעקבות הישיבה הקצרה שהתנהלה במקום הזה ממש, נשלחו אל מותם. יצאנו משם אחרי חצי שעה, הבטנו אחד אל השני, ואמרנו ביחד: "יאללה הביתה". היום שנותר עד הטיסה היה יום ארוך שעבר באיטיות איומה.

 

* * *

 

לא בחרתי להיות יהודי. נולדתי כזה. אני שונא להסביר מדוע אני יהודי או מה יהודי בי ובאורח חיי. אני לא רק שונא את זה, אני לא מבין איך אפשר בכלל לנסות להטיל בזה ספק, כאשר ברור שהיטלר היה מחסל אותי בלי לשאול שאלות. נכון הוא גם היה מחסל אותי בגלל שאני הומו, אבל זה רק בונוס. הנה, אני אחד מיחידי הסגולה שהיטלר היה הורג פעמיים.

 

* * *

 

אמא שלי מאוד אוהבת מסורת. כשהיינו קטנים הייתה כל המשפחה הולכת לבית הכנסת פעמיים בשנה, בראש השנה וביום כיפור. אמא שלי הייתה צמה בשביל כולנו, ובתום התפילות הייתי רץ הביתה מהר לפניה כדי להודיע לאבא שיחמם את האוכל לארוחה המפסקת.

 

חגגנו אז את כל חגי ישראל, אמנם בגרסה ישראלית חילונית, אבל חגגנו. כולל הבאת ביכורים בקיבוץ, סוכה עם קישוטים בחצר, נרות בחנוכה, סדר עם אפיקומן וכמובן תחפושות בפורים. הייתה אפילו תקופה מסוימת שבה אמא החליטה שאנחנו חייבים להכיר את הקידוש, וכל ארוחת שבת הייתה מתחילה בטקס קצר.

 

אבל מרגע שגדלנו מעט, ואני מתכוון אלי, אל אחיי, ואל ישראלים רבים בני הדור שלי, הבנו פתאום שיהודי היא מילה שמתקשרת בעיקר לאנשים רעים שרוצים למנוע מאיתנו לנסוע לים או ללכת לכדורגל בשבת. בשיחות שאני מקיים עם עורך מוסף זה, אני משתעשע כל פעם מחדש כאשר הוא נדהם מכך שאני מסביר לו שאנחנו באמת התרחקנו מהיהדות כפי שהוא מבין אותה, רק בגלל ש בנעורינו כל מפגש שלנו עם היהדות היה דרך הניסיון להכריח אותנו לחיות אחרת ממה שרצינו, ובעיקר לאסור עלינו לעשות כל מיני דברים.

 

הרבה פעמים עולה השאלה מדוע אשכנזים בני דורי פיתחו הרבה יותר אנטגוניזם לדת מאשר מזרחים. לטעמי אחת הסיבות היא שהעולים החדשים מארצות הים התיכון, שהיו ממילא אזרחים מסוג שני, התמודדו עם הרבה סוגי אפליה ודיכוי, ולכן הגזרות הדתיות, לא נראו להם דבר כל כך חריג. אצלם הטקסים הדתיים, ובמיוחד ארוחת ערב שבת, היו דרך להיזכר בימים טובים יותר.

 

אנחנו האשכנזים, בני הארץ, גדלנו בתחושה שהכל מגיע לנו. חוץ מאויבינו שניסו להשמידנו, היחידים שהפריעו לנו ליהנות, וניסו כל הזמן להצר את צעדינו היינו נציגי הדת. בלי שום הכוונה מלמעלה, סימנו אותם מיד כאויבים איומים.

 

* * *

 

בן זוגי בא ממשפחה אמריקאית עם רקע דתי. לאביו יש הכשרה רבנית, והוא מקפיד עד היום על אכילת כשר. דודו הוא רב של ממש. בתור עולים חדשים מאמריקה הם גדלו עם ההבנה ששמירה על קשר ליהדות היא בעצם הדרך היחידה לשרוד. בארץ בין הרבה יהודים, הם הבינו שניתן מעט לעדכן את המנהגים.

 

וכך למשל בני דודו הניו יורקים, שבעיר מגוריהם אינם נוסעים בשבת ואוכלים רק כשר, המציאו את מה שהם קוראים "Israel rules", כלומר סט חוקים שמתאים לביקורים בארץ הקודש. כשהם באים לכאן, הם מרשים לילדיהם לנסוע בשבת ולאכול מה שהם רוצים. אחרת, הם הבינו, הם יהיו שונים כאן משאר הילדים.

 

ייתכן שדתיים קוראים את הדברים האלה ומתפלצים. או לפחות מפטירים, "אלה יהודים, אלה?", אבל נדמה לי שאחד הדברים שדתיים יהיו מוכרחים פעם להבין הוא שכדי לקרב אותנו אל הדת, הם חייבים לתת לנו לעשות זאת בדרך שלנו. גם אם מבחינתם זה נשמע כמו דבר שלא יעלה על הדעת.

 

אני יהודי כי מלו אותי. אני יהודי כי הורי והוריהם מדורי דורות היו יהודים. ואני גאה מאוד באבי סבתי שהיה האיש הראשון בעיירה שלו, סמורגון, שהעז להוריד את הזקן. אני יהודי וזהו. אתם לא יכולים עלי.

 

* * *

 

לפני ארבע שנים נסענו לבר מצווה של בן דוד בבוסטון. זה פלג ממשפחתו של איתן שבו האב הוא רב קהילתי, והילדים, למרות שהם מגדלים שיער ארוך ושומעים להקות רוק אגרסיביות, יודעים כל מה שיודע דוס ישראלי. ישבנו בבית הכנסת כשהילד קרא בהפטרה שלו. מאחר שכולם שם היו אמריקאים שאינם דוברים עברית, רק מעטים הבינו שהגורל זימן לו את אחת הפרשות הוולגריות ביותר בתורה, זו שעוסקת בבן סורר ומורה, ומורה לאביו לסקול אותו.

 

התכווצנו בכיסאות, וחיכינו בציפייה לדרשה שיישא אחר כך האב-הרב. הוא עלה לבמה מזיע והתפתל לא מעט. הוא ניסה להסביר שהכוונה היא לא לדברים כפי שהם כתובים בדיוק, אבל האמת, הוא לא ממש הצליח לצאת מזה. הפרשה הזאת היא דבר שקשה מאוד להסביר בעולם המודרני.

 

אמא של איתן וחבריה מצאו דרך מקורית להתמודד עם הפער ההולך וגדל בין ציווי הדת ובין העולם שבו אנו חיים. בפסח הם לעולם לא יקראו את המשפט "שפוך חמתך על הגויים", ובקידוש שהם מקיימים מדי ערב שבת הם שרים "כי בנו בחרת ואותנו קידשת עם כל העמים". עם כל העמים, ולא מכל העמים, שהיא בעיניהם, וגם בעיני, אמירה מתנשאת על גבול הגזענות.

 

אני מבין כמה קשה לאנשים דתיים, להטיל ספק במה שכתוב בתנ"ך. בעולם שבו הם חיים יש תלמוד ומשנה, יש פסיקות של רבנים, ואפשר באיטיות לעדכן פה ושם עניינים, אבל בטקסט הקדוש אסור לגעת. הבעיה היא שהעולם נורא השתנה. ואת היחס הלא שוויוני של הממסד הדתי לנשים (ראה נוהלי גירושים בבית הדין הרבני) כבר אי אפשר להסביר.

 

אז אני לא חושב שצריך עכשיו להוציא את התורה למכרז ולהתחיל לערוך בה תיקונים, אבל אין דרך לקרב את מיליוני החילונים הגרים כאן אל מקורותיהם, בלי להבין שגם תפישת עולמם היא עניין שצריך לקחת בחשבון.

 

* * *

 

מעמדת המגננה שבה הם מצויים, פועלים רוב נציגי היהדות הדתית בארץ, כמעט תמיד, הפוך מהדרך הנראית הגיונית. אומרים על הפלסטינים שהם לא מפסידים הזדמנות להחמיץ הזדמנות. נדמה לי שגם על הממסד הדתי בארץ אפשר להגיד בדיוק אותו הדבר. גם בלי להיכנס לקרבות פופוליטיקה הדמגוגיים, על חובת השירות וההבדל בין חייל לתלמיד ישיבה, מוכרח לקום סוף-סוף רב גדול בתורה, שיידע איך לקרב את היהודים מסוגי, איך לגרום לנו להרגיש יחס חם ולא עוינות וגועל.

 

* * *

 

באופן משונה, המקום שבו אני מרגיש הכי יהודי הוא ניו יורק בתקופת החגים. דווקא שם כשאפשר לבחור, וכל המסעדות פתוחות, נראה לי כיף ללכת עם חברים לבית כנסת גדול, שבו יכולים לשבת גברים לצד נשים, ולהתפלל עם קהל גדול שבחר לשמור על קשר. בבית הכנסת הגדול של ההומואים זה עוד יותר נחמד, אבל נדמה לי שאם אמשיך בתיאור, כמה מהקוראים יקבלו התקפת לב.

 

אבל בשיא הרצינות. רוב החילונים שאני מכיר היו שמחים לחזור ולקיים יחסים עם הדת ומנהגיה. בוודאי בתקופה קשה כזאת שבה נעים להיתפס לכל מה שמיצר אחדות ותחושת ביחד. זה לעולם לא יקרה כל זמן שחובשי הכיפות יראו בנו טועים, אנשים שנשבו, אנשים שיצאו לתרבות רעה.

 

כל זמן שנציגי הדת ימשיכו להתנשא עלינו ולחלום שאם רק נבין יום אחד בטח נחזור בתשובה, אין להם סיכוי קטן שבקלים. עם כל כמה שזה קשה וכואב להם, הם יצטרכו להבין שיש פלג חדש ועצום ביהדות. ישראלים יהודים, הקרויים חילונים, שמוכנים להתכתב עם הדת רק בתנאי שהיא תהיה בתחום המנהגים והטקסים. רק בתנאי שכמו ביל קלינטון, נוכל ללכת פעם בכמה זמן לכנסייה, ובשאר הזמן לחיות את חיינו כפי שבא לנו.

 

ואם אתם חושבים שאני לא מבין כלום, כדאי שתסתכלו במראה. כי חלק גדול מהילדים של החברים שלי, כבר לא מוכן לשמוע על עלייה לתורה בבר מצווה. כל הניסיונות שלי לשכנע אותם שזה מנהג יפה ושהשירים חמודים, נפלו על אוזניים אטומות לגמרי. וזה רק ילך ויחמיר.