אין דמוקרטיה על תנאי

 

יובל שרלו, הארץ, 9.7.04

 

 

בכישרון לא מבוטל נהפכנו ממתקיפים למותקפים. עמדתנו - האיסור לגרש אדם מנחלתו והסלידה הטוטלית מטרנספר ליהודים ולערבים - ראויה מכל בחינה. אנו טוענים, כי אזרחי מדינת ישראל מקבלים החלטות על סמך נתונים שגויים; כמו הטיעון, שכדי להמשיך את מפעל ההתיישבות בגוש קטיף יש צורך לשלוט על ערבים, דבר שאינו נכון כלל.

 

מעבר לכך; מתברר, כי ההנחות שביסוד תוכנית העקירה הן שגויות גם מהבחינה הביטחונית. יכולנו לשתף פעולה עם רבים הרואים בדרך התקבלות ההחלטה מעשה בלתי דמוקרטי בעליל, ואף להסתמך על חלקים מדברי בית המשפט העליון בעניין הזה - ואנו מוצאים את עצמנו מותקפים, במידה לא מועטה של צדק ובמידה לא מועטה של רשעות.

 

הצדק בהתקפה נגד תומכי ההתיישבות מצוי בהעלאת סף האלימות המילולית. ואין מדובר בשולי המחנה, כי אם במרכזו. דברים שנאמרו על שימוש באלימות, על השבת ה"רודף" לשיח הציבורי, על האי-לגיטימציה המוחלטת של החלטת ממשלה, על נכונות לפעול בכוח כנגד החלטת הממשלה - הם שגיאה נוראה. אין מדובר בטעות טקטית בלבד, הניתנת לטיוח בטענה כי המלים נאמרו בקודים פנימיים ולא נועדו להיות מעשה ציבורי. זו טעות מהותית, שהיא גם דתית וגם דמוקרטית.

 

מן הבחינה הדתית, מדובר בעמדה, שההתיישבות בארץ ישראל אינה נעשית בשם כלל ישראל, אלא בשם הרצון הפרטי להתיישב שם, ועל כן מדובר כביכול בשמירה על זכויות בלבד. מי שמבקש לטעון כי הוא מתיישב כחלק מתהליך שיבת עם ישראל לארצו צריך (גם מסיבות דתיות) לקבל את המנדט לשליחות זו מן העם, ומוכרח לומר שלא ישבור את המסגרת המדינית הלאומית. מעבר לכך, השתתפותנו בדמוקרטיה הישראלית אינה על תנאי, כי אם חלק בלתי נפרד מתפישת עולמנו. השילוב הקטלני בין טעות אידיאולוגית לטעות טקטית הוא שהביא את תומכי ההתיישבות לצד המתגונן ומונע את הדיון בעצם העניין החמור של עקירת יישובים.

 

על כן מוכרחה לבוא אמירה חד משמעית, שאינה משתמעת לשתי פנים, כי הפעלת כוח היא נחלת השלטון בלבד. אנו ננצל כל דרך אחרת כדי להביא לשינוי ההחלטה ולהפיכת מדיניותה של מדינת ישראל, אולם את הכוח אנו מותירים למי שמופקד עליו: השלטון. זו גם עמדה הלכתית וגם עמדה דמוקרטית, והיא נכונה גם מהבחינה הטקטית. באופן קטיגורי ומוחלט, שלטון דמוקרטי איננו יכול להיפסל מכוחו של דין רודף, שהוא לעצמו אחד הדינים המוסריים ביותר, התובעים מאדם לא לעמוד בצד בשעה שרודפים אחרי חברו.

 

מעבר לכך, בסולם הערכים הציוני הדתי קיומה של המדינה כגוף ריבוני הוא אחד היסודות המהותיים, ופירוקה של המסגרת המדינית כדי לשמור כביכול על שלמות הארץ הוא מעשה איוולת. בלי הכרזה יסודית זו אין לנו זכות מוסרית לתבוע מחיילי צה"ל להגן על חיינו, ואין לנו זכות מוסרית להחיל את הדמוקרטיה כאשר היא תומכת בעמדותינו. כך גם נוכל לשתף פעולה עם עמדות פוליטיות אחרות לקידום עניינים הנוגעים למוסר הציבורי ולצדק החברתי.

 

מנקודת עמדה זו אנו שבים אל הטיעון המרכזי שבדברינו. ממשלת ישראל הכריעה בדרכים חוקיות, אך לא כשרות, לעשות מעשה שאינו צריך להיעשות. מדובר הן בהתערטלות מזיקתה הציונית והיהודית המיוחדת לארץ ישראל במקום שבו אין זיקה זו מחייבת שלטון על עם זר, והן בפגיעה חמורה בערכיה הנוגעים לזכויות הפרט המובהקות ביותר - זכותו של הפרט להגשים את חלום חייו, שנעשה על פי החלטות של ממשלות קודמות.

 

הרב שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר ע"ש זבולון המר בפתח תקוה