אחרי הבחירות

 

אמנון רובינשטיין, מעריב, 7.4.06

 

אמנון רובינשטיין חושב ששיטת הבחירה שלנו זקוקה בדחיפות לשינוי.

 

כאשר הכנסת נבחרה במקביל לבחירה הישירה של ראש הממשלה, היו רבים שטענו כי הבחירה הישירה גורמת נזק גדול לדמוקרטיה הישראלית. על פי הטענה, הפיצול לשני פתקים יצר כנסת מפוצלת לסיעות רבות, ללא מפלגה דומיננטית אחת, נטולת ציר ברור שסביבו אפשר להרכיב בקלות ממשלה.

 

ביקורת זו נראתה לכאורה נכונה, אלא שהבחירות האחרונות, שנערכו לפי כל דקדוקי הדמוקרטיה הפרלמנטרית, הולידו את הכנסת השסועה ביותר בהיסטוריה שלנו. בולט בה היעדרה של מפלגה דומיננטית, כפי שהיתה מפלגת העבודה עד 1977 והליכוד אחריה.

 

אין פרלמנטים רבים בעולם עם הרכב מפוצל כזה. גרוע מזה: בבחירה הישירה היה לפחות ראש ממשלה מחוזק ומשוריין כנגד סחיטה קואליציונית, ואילו בכנסת הבאה תהיה כהונתו של ראש הממשלה תלויה בחסדיהם של לפחות שני שותפים זוטרים.

 

מה רע בזה? השיטה היחסית הטהורה, הנהוגה היום בישראל, יוצרת תלות במפלגות מיעוט קטנות, שגובות מחיר לא יחסי תמורת השתתפותן בקואליציה. כאשר מפלגת מיעוט כזו גם מצויה מחוץ לקונצנזוס הלאומי לגבי חובת שירות בצה"ל, סמלי המדינה והימנונה, כמו המפלגות החרדיות, התקלה היא גדולה עוד יותר. משום כך קשה למצוא היום בעולם, חוץ מבישראל ובהולנד, שיטת בחירות יחסית טהורה. בהולנד מחפשים דרך לתקן את השיטה. משום כך מצאו רוב הדמוקרטיות החדשות במזרח ובמרכז אירופה דרך למתן את תוצאות השיטה היחסית הטהורה.

 

דמוקרטיה היא פשרה מתמדת בין ייצוגיות ובין יציבות ויעילות. ההיסטוריה מוכיחה כי פגיעה ביציבות הממשלה וביכולתה לשלוט ולהנהיג את המדינה מסוכנת לדמוקרטיה לא פחות מסכנת המהפכה הצבאית. כך נפלה רפובליקת ויימאר בגרמניה. כך נחלשה הרפובליקה השלישית בצרפת.

 

משום כך, נקטו כמעט כל הדמוקרטיות המערביות שיטות מעורבות הפוגעות ביחסיות הטהורה - מי על ידי אחוז חסימה גבוה; מי על ידי שיטה מעורבת אזורית-יחסית; מי על ידי משטר חצי נשיאותי; ומי על ידי מתן זכות אוטומטית למפלגה הגדולה ביותר להרכיב ממשלה.

 

ישראל נמנעת מכל פשרה כזו, אך הבחירות האחרונות הוכיחו כי מסוכן להמשיך בדרך הקיימת. לכן אחד מתפקידיה הראשונים של הממשלה החדשה יהיה להציע רפורמה שתביא לידי אותה פשרה שרוב מוחלט של הדמוקרטיות המערביות דבק בה.

 

בין שני עולמות

 

מי שמשווה את תוצאות הבחירות לכנסת לעולם האקדמיה והתקשורת המתקדמת, יבחין מיד שמדובר בשני עולמות שונים לחלוטין, משל מדובר בשתי חברות שונות. עולם האקדמיה והתקשורת המתקדמת מאופיין בוויכוח על עצם הצדקתה של הציונות. בעולם הבחירות והכנסת אין ויכוח כזה: רק כמה אלפי יהודים הצביעו עבור מפלגות ערביות אנטי-ציוניות, וכל השאר עבור מפלגות ציוניות.

 

בעולם התקשורת והאקדמיה הוויכוח העיקרי מתנהל בין שמאל ציוני לשמאל אנטי-ציוני. בכנסת אין בכלל שמאל אנטי-ציוני: השמאל הוא ציוני, ואילו המפלגות הערביות, כולל חד"ש, התומכות בלאומנות הערבית ובדיקטטורה הסורית, אינן יכולות להיחשב שמאל. בעולם האקדמיה והתקשורת מרצ היא מושא להתקפות בשל הציונות שלה ומ"שמאל" לה נמצאים הפוסט-ציונים, תומכי ישראל הדו-לאומית, תומכי זכות השיבה וכל מה שנקרא, בטעות מוחלטת, שמאל רדיקלי. בכנסת, מרצ היא בקצה השמאלי. בעולם האקדמיה והתקשורת המתקדמת יש תמיכה משמעותית בסרבנות מצד "שמאל"; בכנסת אין מפלגה יהודית אחת התומכת בסרבנות.

 

האם יש עוד חברה אחת שיש בה פער כזה בין שני העולמות? טבעי הדבר שהתקשורת המתקדמת והאקדמיה לא יהיו ייצוגיות אלא יבטאו השקפת עולם נאורה וליברלית - וטוב שזה כך. אך כאן לא מדובר בתופעה כזו אלא במשהו שונה לגמרי: ניתוק בין אלה השוללים את זכות העם היהודי למדינה משלו ובין אלה השואפים לתקן את המדינה. ניתוק מוחלט בין העולם של אלה המתיימרים לעצב את דעת הקהל - לדעת הקהל. ניתוק כזה אינו מבשר טובות.