עדיין שיכורי כוח

 

שולמית אלוני, הארץ, 15.12.02

 

לאחר מלחמת ששת הימים לא ידענו להתפשר ולוותר, כפי שעשה בן-גוריון

 

באפריל 1949 הסתיימה "מלחמת העצמאות", ישראל חתמה על הסכמי שביתת נשק עם כל מדינה מאלה שלחמו נגדה, ונקבעו הגבולות. האחרונה בחותמות הייתה ירדן, ונקבע "הקו הירוק" כקו גבול. בתגובה להסכם שהושג תקף הימין בכנסת את דוד בן-גוריון על שעצר את צה"ל ולא "נתן לו לנצח" ולכבוש שטח נוסף.

 

בנאומו בכנסת השיב בן-גוריון, שהסכם הפסקת המלחמה הוא הדבר החשוב למנצח. בלא פשרה וויתור אין שלום, ואין סוף למלחמות, מנצחות ככל שיהיו. למרות הביקורת, הישגים כמובן היו. כל המשווה את מפת האו"ם מ-29.11.47 למפת ישראל לאחר חתימת ההסכם ייווכח בכך.

 

במלחמת ששת הימים, לאחר הניצחון הגדול, השתכרנו מהכוח ומהשטחים שכבשנו. אילו השכלנו אז להגיע להסכמי שלום בתנאים טובים של מנצח, מלחמות היו נחסכות והפירות היו גדולים מאוד, גם אם היינו מחזירים את רוב שטחי הכיבוש.

 

מצרים, לאחר המפלה הקשה, הייתה שמחה אילו נסוגונו ואפשרנו לה לפתוח את תעלת סואץ ולשקם את הערים שחרבו. אילו דרשנו לעצמנו אז רק את רצועת החוף של ים סוף, עד מצרי טיראן מעבר לשארם א-שייח, סביר להניח כי היינו זוכים בהם. אבל אנחנו חמדנו את כל סיני ואת הנפט ואת הדגה באל-עריש.

 

עם סוריה עדיין אין שלום, ואשר לגדה המערבית, כדאי לזכור שב-1967 תושבי הגדה היו אזרחי ירדן ועם מלכם, חוסיין, היה אפשר לעשות שלום. אילו משה דיין לא היה מחכה לטלפון אלא מזמן את עצמו לפגישה עם המלך חוסיין ומודיע כי אנו מוכנים להסכם של שלום קבע, מוכנים להחזיר את כל השטחים ובלבד שיובטחו שיקום הרובע היהודי בירושלים וגישה חופשית לכותל המערבי, למערת המכפלה ולקבר רחל - זו הייתה יכולה להיות הצעה שהמלך ואנשיו לא היו יכולים לסרב לה.

 

אבל אנחנו, בחדוות הכוח והניצחון, רצינו עוד ועוד. בניגוד לחוק הבינלאומי ובניגוד לכל הגינות הקמנו יישובים על אדמה לא לנו בחסות הנשק והכוח.

 

ראשי היישוב הציוני וראשי ממשלות ישראל עד 99' מעולם לא דרשו ריבונות על הר הבית. אהוד ברק ואריאל שרון חמדו את המקומות הקדושים. ולמה לא - צה"ל המנצח זכאי לקחת כל שהוא חומד.

 

וכך הטרור גובר ולצה"ל נותנים לנצח. בבולדוזרים, בטנקים, בפצצות מהאוויר, בצליפות. וכל הזמן הורגים ונהרגים. ואזרחים תמימים משלמים מחיר דמים. אבל אנחנו מנצחים, מרחיבים גבולות - עוד התנחלויות, עוד עקירת עצים עתיקים, עוד גזל והרס ופלישה לבתים וגירוש מבתים ובניית טיילת בחברון; וצה"ל המנצח עוזר ומכשיר כבישים לגוזלי הפלשתינאים, כי לנו הכוח.

 

עכשיו יש לנו ראש ממשלה שזקף לזכותו הרבה "ניצחונות" ושר ביטחון ורמטכ"ל הסבורים שאסור לנהל דיאלוג עם הפלשתינאים, שאסור לגלות דאגה לאזרחים, כי כל גילוי הגינות ואנושיות מצדנו ייחשבו לחולשה שתפעל נגדנו, ועל כן עלינו להכות באגרוף הברזל ועל כל מכה בנו נחזיר שבעתיים אם לא שבעים ושבעה. בצד אנשי הצבא המכים בכל הכוח יש לנו שרים המתכננים לגרש אוכלוסייה ילידית החיה כאן דורות, כדי להרחיב עוד ועוד את נחלת המתנחלים.

 

חיי אדם פחות חשובים אצלנו מהאדמה, ולכן הורגים ונהרגים ומחכים למלחמה נוספת, זו של ארה"ב. ואז עמנו "הנאור" יוכל לגרש ולנשל את תושבי הארץ ואפי איתם ואביגדור ליברמן והרבנים המטיפים ל"החרם תחרימם, השמד תשמידם, לא תכרות להם ברית ולא תחנם" יברכו את גיבורינו ויהללום. אנו נהיה המצורעים שבעמים, אבל צה"ל יהיה המנצח.

 

אלבר קאמי כתב מהמחתרת בימי מלחמת העולם השנייה: "רוצה אני לאהוב את מולדתי ולאהוב את הצדק כאחד. אינני מבקש כל גדולה למולדתי אם גדולה זו עשויה מדם ומשקר. מבקש אני להפיח חיים בצדק ודרכו להפיח חיים במולדתי". בסופה של אותם מלחמה נוראה התברר כי מי שלחמו על ערכים, הגינות, צדק אנושי, פיוס בין אויבים ודאגה לאדם ניצחו את המתרחבים ומתפשטים על אדמת זולתם ומתנשאים על בני הארץ הכבושה.

 

הכותבת הייתה חברת כנסת ושרה מטעם מרצ.