עדיין אפשר להציל את ישראל

 

יחיעם פריאור, הארץ, 13.8.03

 

עוד לא מאוחר לפנות את ההתנחלויות, לבנות את הגדר ולמנוע מדינה דו-לאומית

 

מוסף "הארץ" הביא בסוף השבוע את עמדותיהם של חיים הנגבי ומירון בנבנשתי התומכים, או לפחות משלימים עם כך שנגזר גורלה של ישראל להתפתח למדינה דו-לאומית ("תשכחו מהציונות" מאת ארי שביט, "הארץ", 8.8). ברצוני לטעון כי עדיין לא מאוחר להציל את המדינה היהודית שעליה חלמו אבותינו, שלמענה נלחמנו הורינו ואנו, ושעליה אנו ממשיכים לחנך את ילדינו.

 

העובדות הדמוגרפיות אכן ידועות. בין הים לירדן קיים רוב יהודי, אבל לפי קצב גידול האוכלוסיות (היהודית והפלשתינית) בתוך שנים לא רבות יהיה בתחומי "ארץ ישראל השלמה" רוב ערבי ברור. בנוסף לדמוגרפיה הבסיסית, טוען בנבנשתי, המדיניות שננקטה על ידי כל הממשלות מאמצע שנות השבעים, מדיניות של התנחלות יהודית בלב אזורים צפופי אוכלוסייה פלשתינית, מובילה לערבוב הולך וגדל בין העמים, שבהכרח יוביל למדינה דו-לאומית.

 

דיון רציני אסור לו שיתעלם מן הנאמר, וערבוב בין האוכלוסיות אכן יוביל בוודאות למדינה דו-לאומית. אבל, האומנם אין ברירה?

 

בשטחים המוחזקים (אלו הקרויים כבושים בפי השמאל ומשוחררים בפי הימין) גרים מיליוני פלשתינאים. בשטחים אלו העוני רב, האבטלה גדולה ביותר, הרעב וההשפלה גדולים מנשוא, ועל כן, מדי יום ביומו, גם בעצם הימים האלה, עוברים פלשתינאים רבים את ה"אין גבול" לתוך ישראל, וכבר היום נמצאים בארץ יותר מ-150 אלף פלשתינאים השוהים בה באופן בלתי חוקי. בקצב הזה, בתוך שנים לא רבות וללא כל הכרזה רשמית יממשו הפלשתינאים את זכות השיבה שלהם ויציפו את הארץ. אין שום ספק שאם המצב הנוכחי יימשך - בתוך כמה שנים אמנם נידרדר למדינה דו-לאומית, ואז נצטרך (ולא נוכל) לענות לילדינו מדוע עדיף להם לחיות במדינה דו-לאומית עם הפלשתינאים השונאים אותנו לעומת חיים עם צרפתים בצרפת או אמריקאים בקליפורניה.

 

אבל מתוך השאלה נובעת התשובה. אם איננו רוצים במדינה דו-לאומית, ואם ברצוננו להמשיך לחיות במדינה יהודית דמוקרטית, עלינו לעצור את הזרם האדיר של הפלשתינאים לתוך מדינת ישראל לפני שיהיה מאוחר מדי. כדי לשנות את כיווני ההתפתחות הדמוגרפית, חובה לנקוט את הצעדים הבאים:

 

1. מדינת ישראל צריכה להיות מוגדרת על פי הגבול הדמוגרפי, זה שהוגדר על ידי הנשיא ביל קלינטון בקמפ דייוויד, לשוב לאותו קו, לבנות לאורכו גבול בלתי חדיר, ולהקים לאורך הגבול גדר מערכת שתמנע כל מעבר לתוך מדינת ישראל. בימים של פיגועי התאבדות קל להסביר את הצורך בגבול, אבל הפרדה חיונית עוד יותר גם אם מערכת היחסים עם הפלשתינאים תהיה כמו בין הולנד לבלגיה, וחשיבותו של הגבול נובעת מעצם האיום הדמוגרפי על יהדותה של המדינה.

 

2. על ישראל להודיע כי בטווח הארוך היא אינה רואה עצמה אחראית למצבה הכלכלי של מדינת פלשתין, ובהתאם, בהדרגה להפסיק לאפשר לעובדים פלשתינאים לעבוד בתחומי ישראל. העבודה בישראל אינה זכות המוקנית לפלשתינאים, ממש כשם שאין למקסיקאים זכות לעבוד בארה"ב או לישראלים זכות לעבוד באירופה.

 

3. על ישראל לגרום לכך שישראלים יתגוררו במדינת ישראל ולא בפלשתין, ובהתאם, לפנות את כל ההתנחלויות שיימצאו מעבר לגבול ולהחזיר את יושביהן לתחומי מדינת ישראל.

 

4. את כל הצעדים הללו יש לנקוט באופן מיידי, ובהעדר הסכם יש לנקוט אותם באופן חד-צדדי. זו זכותנו וחובתנו, ואין לנו זמן להמתין להסכם, שאולי יבוא ואולי לא.

 

כיוון שהצורך בהיפרדות מן הפלשתינאים כבר מקובל על הרוב המכריע של אזרחי ישראל, נשאלת השאלה מדוע כל ממשלות ישראל נקטו לאורך השנים מדיניות הפוכה, עודדו התנחלות מעבר לקו הירוק, עודדו עבודה פלשתינית בישראל וסירבו בעקשנות לסגור את גבולות המדינה לחדירה בלתי חוקית של פלשתינאים. התשובה גם היא ידועה: על רקע של משיחיות דתית תומך הימין הקיצוני בהמשך ההתנחלות, ומסיבות של פחדנות פוליטית נכנעו ממשלות ישראל (ליכוד ועבודה) ללחץ המיעוט הקיצוני של המתנחלים, וסירבו לפעול להצלת המדינה היהודית הדמוקרטית.

 

האומנם מאוחר מדי? בשנת 2003 התשובה היא: עדיין לא. עדיין ניתן להציל את מדינת ישראל, אבל אך ורק אם יינקטו כל הצעדים שפורטו, ורק אם נעשה זאת בהקדם. ללא נקיטת צעדים אלה אין למדינת ישראל שום סיכוי להתקיים כמדינה יהודית דמוקרטית, ואם לא נדרוש ממנהיגינו לפעול עכשיו, התחזית האפוקליפטית על מדינה דו-לאומית אמנם תתממש.

 

הכותב הוא יו"ר התנועה להיפרדות חד-צדדית