"2003"

 

דורון רוזנבלום, הארץ, 24.1.03

 

מחווה ל"1984" מאת ג'ורג' אורוול, במלאות 100 שנה להולדתו

 

 

"הפוסטר עם הפרצוף הענק ניבט מן הקיר בכל מקום. הייתה זו אחת מאותן תמונות שתוכננו כך, שהעיניים יעקבו אחריך לכל מקום אליו תלך. 'האח הגדול עוקב אחריך!' אמרה הכתובת שמתחתיה"(אורוול, "1984")

 

תמונת רחוב: שורת חלונות ראווה של בתי עסק, חנויות ובתי קפה, שרק תמול-שלשום שקקו קהל ושפעו אור, ועתה הם מואפלים, סגורים, כאילו ננטשו בחיפזון - נסגרו או פשטו רגל בגלל המיתון. מתחת לדלת הסגורה תחובות מעטפות עם התראות עיקול או איומי תביעה.

צילום: ניר כפרי

 

ממול - מעבר לערמות זבל שלא פונו בגלל שביתה או עיצומים - מסתודדים כמה אנשים בתחנת אוטובוס; מציצים זה אל זה בחשדנות, מאימת המחבל והפיגוע הבא; נרתעים זה מזה בכל פעם שמתקרב נוסע חדש. כמה מהם, שחזרו מ"ריענון", מחזיקים בידיהם קופסאות של מסיכות אב"כ.

 

ומעל לכל אלה - על דופן תחנת האוטובוס - משקיף פוסטר עם פרצוף ענק של איש לא צעיר. ספק-חיוך כמו מרפרף על שפתיו. עינו האחת עצומה במקצת, ספק במשובה ערמומית; עינו השנייה בוהה, ספק באדישות אכזרית, כעינו האדומה של מארס.

מה כאן: סיכום כל מה שקורה מסביב, או הבטחה לאותו הדבר - רק יותר? רמז למה? הבטחה למה? איזה הישג? איזו תקווה? מה הוא רוצה? מה הוא אומר?

לא כלום. סתם. ככה. מתחת לתמונה - כתובת אחת ויחידה, סתומה כשם שהיא נחרצת: "העם רוצה שרון".

 

"מלחמה היא שלום. חופש הוא עבדות. בערות היא כוח... האם אינך מבין, שכל מטרת ה'ניו-ספיק' היא להצר את טווח המחשבה?" (אורוול, "1984")

 

אף מנהיג ישראלי לא שיכלול את ה"ניו-ספיק" - או "השיחדש" - יותר מאשר האיש מן הפוסטר. "אני רואה הזדמנות אמיתית לתחילה של תהליך מדיני, ואני לא אתן להזדמנות הזאת לחמוק מידינו בגלל הטעויות שמקורן בחוסר ניסיון של עמרם מצנע", אמר שרון בתחילת החודש.

 

היש משפט אורווליאני מזה? ההזדמנויות "להתחלה של תהליך מדיני" - מהיוזמה הסעודית ועד אין-ספור יוזמות אמריקאיות אירופיות ואזוריות, כולל הצעות להפסקות אש, הצליחו לחמוק מידיו "עתירות הניסיון" של שרון במשך שנתיים, בזו אחר זו. וזה במקרה הטוב שהוא עצמו לא רמס אותן בכל פעם שהרימו ראש. אך העובדה שהשלום (מה שלום? רגע של הפוגה!) רחוק כיום יותר מאי-פעם - אינה מפריעה לשרון להכריז בכל ערב-בחירות שהפתרון מצוי ממש מעבר לפינה. "יש לי תוכנית מדינית", קרץ שרון גם השבוע, כפי שקרץ לפני הבחירות הקודמות. רק שני דברים מפריעים לקידומו של השלום ולתחילת משא-ומתן: מאמצי שלום, וההסכמה לשאת ולתת.

 

במלים אחרות: מי שמציע להפסיק את המלחמה - מבריח את השלום. רק מלחמת שכול-וכשלון, המנוהלת על ידי "בעל ניסיון" בכגון דה, לא תניח לשלום לחמוק. אין פלא, אפוא, שמשמעות המלים "שלום" ו"מלחמה" התהפכה על ראשה: מה אפשר לצפות ממי שיזם את המלחמה היחידה אולי בעולם שנקראה בשם "שלום"? ממי שבעקביו כרוך האוקסימורון "מלחמת שלום הגליל"?

 

לפיכך, גם הסלוגן הידוע שליווה את ישראל במשך שנים, "העם רוצה שלום" - הוחלף ב"העם רוצה שרון". פשוט - ה"שלום" נהפך ל"שרון". אז מה אם המשמעות כמעט הפוכה? יש שי"ן, יש חולם, אז זה דומה. זה צריך להספיק לכם.

 

"ההיסטוריה נעצרה... שום דבר אינו קיים מלבד הווה נצחי שבו המפלגה תמיד צודקת... יהיה עליכם להתרגל לחיות בלי תוצאות ובלי תקווה" (אורוול, "1984")

 

 ... "זמן קצר לאחר ששר הביטחון סיים את הסקירה הגיע הדיווח לחדר הישיבות: עוד פיגוע. ראש הממשלה שרון ושר הביטחון עדכנו את השרים על מספר הנפגעים והנזק שנגרם... מזכיר הממשלה אמר שהפיגוע הוא תולדה ישירה של המעשים והמחדלים של ערפאת והפנה אצבע מאשימה לעברו... ואילו שרון הודיע כי השבוע יחל בדיון האסטרטגי... שר הביטחון חזר והדגיש כי נמשכות ההתרעות ונמשכת מגמת ההסלמה... ראש אמ"ן אמר כי מסתמנת תמורה בתודעה הפלשתינית"...

 

הידיעה שלעיל אינה מינואר 2003. היא מלפני שנה - מינואר 2002. והיא הייתה יכולה להיות גם מלפני שנתיים. והיא יכולה להופיע גם בעוד שנה. בעוד שנתיים.

 

רק שנתיים? "זו מלחמה שנמשכת כבר מאה שנה", אמר לא מזמן שרון, "ואין לכך קשר לנוכחות שלנו ביהודה ושומרון. יש כאן מאבק בין תרבויות ודתות. אני זוכר את מאורעות 1936, ואני אפילו זוכר את מה שהיה כאן ב-1933, כשהייתי ילד בן 5"...

 

אז? ו...? מה באו דברים אלה לומר, ועוד מפי מנהיג? שכך היה וכך יהיה לעולם - "בלי קשר" לשאלה מה נעשה אנו? "בלי קשר" לנוכחות שלנו ביהודה ובשומרון? "בלי קשר" למעשינו, להתנהגותנו, לתגובותינו? בלי קשר לעובדה שאין גדר ואין גבול ואין הידברות כלשהי? ממש "בלי קשר"?

 

האם לפנינו זיכרונות נוסטלגיים מהעבר - או חזון פטליסטי לעתיד? ושמא זיכרונות פטליסטיים וחזון נוסטלגי? מה זה חשוב: ממילא ההיסטוריה, לדידו של שרון, נעצרה אי שם בלימבו שבין "חומה ומגדל" ובין ההתנחלויות, בין תרפ"ט ובין תש"ח, "בלי תוצאה ובלי תקווה". שום דבר אינו קיים מלבד הווה נצחי, שבו חלוצים יהודים עולים לגאול את אדמות ארץ ישראל מול הערביאים.

 

"איש אינו תופס את השלטון מתוך כוונה לוותר עליו. שכן השלטון אינו אמצעי: הוא תכלית... (ומהעם) לא נדרשות עמדות פוליטיות מוצקות, אלא רק פטריוטיזם פרימיטיווי, אליו אפשר לפנות בכל פעם שמתעורר הצורך לדרוש שעות עבודה נוספות או הקצבות קטנות יותר" (אורוול, "1984")

 

מזה שנתיים וחצי מלהטטת ממשלת ישראל בסכנות ובאיומים כמו ג'ונגלאר בקרקס. לא שהללו אינם קיימים, ועוד מתגברים - אך מה בעצם נעשה כדי להמעיטם? דומה שלהפך - נעשה הכל כדי להגבירם: שהרי מכל ההצעות והרעיונות לעצור את דימום הטרור (ניהול מו"מ, ו/או מעורבות בין לאומית, ו/או מלחמה ממוקדת רק בראשי הטרור האמיתיים תוך מתן תקווה כלשהי לפלשתינאים האחרים, ו/או הקמת גדר, ו/או קיצור הגבולות) - הממשלה עושה בדיוק ההפך כמעט בכל סעיף וסעיף: גם הורסת תשתיות שלטוניות פלשתיניות ומייצרת כנופיות ניהיליסטיות שאיתן לעולם לא יתקיים מו"מ, גם משאירה בכוונה גבולות פרוצים, גם נוטעת התנחלויות פרובוקטיוויות שנועדו לקבע את האין-גבול.

 

לכאורה - אינרציה התאבדותית; ליקוי מאורות; ושמא מזימה להפיק איזו תועלת פוליטית מההסלמה הבלתי-פוסקת? ואולי "החיים המסוכנים", רוויי אדרנלין האימה, הקורבניות והנקם, נהפכו לאורח חיים לא רק בגלל האויב, אלא גם בגלל מנהיגות שפשוט אינה בנויה לשום ראיית עולם אחרת, מלבד החורבנית והלוחמנית?

 

ואמנם, בכל פעם ששוככת לרגע הדאגה מפני הסכנה העיראקית - המלובה בשקיקה ובשיטתיות חשודה, נטולת כל פרופורציה - קופץ המנהיג ומזכיר לנו את הסכנה הלובית. וכשזו נשכחת - יש מי שדואג להזכיר לנו את הסכנה הסורית. כשנשכח האנתרקס - באים אזכורי האבעבועות השחורות, הדבר והצרעת.

 

"עכשיו אפשר להתפנות סוף-סוף לסדר היום האמיתי", אמרו תועמלני הליכוד אחרי הפיגוע הגדול בתחנה מרכזית. לרגע נשכחו השחיתויות, הקטסטרופה הכלכלית, הכישלון הביטחוני המשווע. הייתה אנחת רווחה; סוף-סוף אפשר לחזור לסדר-היום הרלוונטי היחיד: הפחד.

 

"כאשר מלחמה נעשית ממש בלתי פוסקת, היא גם חדלה להיות מסוכנת... איך יכול האדם לחוש שחייו נעשו בלתי נסבלים, אם אין לו זיכרון קדום כלשהו, שהדברים היו פעם אחרים"? (אורוול , "1984")

 

בתחילה אמרנו: זה לא יכול להימשך, דבר כזה. זה ייגמר תוך ימים. אחר כך, כשזה בכל זאת נמשך, אמרנו: נו, שבוע-שבועיים קשים - והכל מאחורינו. השפיות תחזור. אבל אז באו הגנרלים, ואמרו: שנה. זה ייקח שנה. "מה!?" נבעתנו, "שנה!?"... "כן", אמרו, "שנה. תסמכו עלינו. שנה-שנתיים.... ולמה להיות קטנוניים? שנתיים-שלוש. אלה ההערכות של גורמי ההערכה, ותאמינו לנו שההכרעה תיערך בהתאם לגורמי ההיערכות". ואז בא הרמטכ"ל ואמר: "שנים. זה ייקח שש-שבע שנים". ועכשיו אומרים: "עשורים. זה עניין של עשורים". בקרוב נאמר: "לתמיד. כך יהיה תמיד. וגם זה במקרה הטוב, שלא יהיה גרוע יותר, או לא יהיה בכלל"...

 

וכך, אט-אט, נשכחים ימינו האחרים. מי עוד זוכר איזה ריח ואיזה טעם היה לחיינו לפני שנתיים, חמש, עשר, עשרים שנים? לפני ים-הדמים, לפני המנהיג שלימד אותנו להיהרג מתוך השלמה פטליסטית? לפני עשרות המבצעים והחיסולים, האימה והפחד היום-יומיים? לא רק שכבר איננו זוכרים מציאות אחרת, אלא אפילו מבסוטים: יש יכולת עמידה.

 

"הוא זכה בניצחון על עצמו: גם הוא אוהב עכשיו את האח הגדול" (אורוול, "1984")