ניצחנו

 

גל בדר, גבעת חיים מאוחד, 14.8.06

 

אהלן ישראלי,

גם לי קוראים ככה.

אני שומע כמוך את הקולות של סוף המלחמה (שנכון לרגע זה לא ברור מתי ואיך תגמר). מפתיע הויכוח בין פרשנים ואנשי מקצוע אם נצחנו או לא. מה? ניצחון לא אמור להיות ברור? המפסיד לא אמור להרים דגל לבן?

 

אז זהו. בדיוק מהשלב הזה אני רוצה לשתף אותך בדרך בה אני מבין את המצב.

 

עברנו רעידת אדמה. יותר מרעידת אדמה. משהו עצום קרה פה. אחרי 40 שנה של ויכוחים עד כמעט מלחמת אחים תוך כדי לחימה בלתי פוסקת קרתה המלחמה הזאת. פתאום עברו לנו על איזה קו אדום בלתי נראה. לא צבאות ערב קמו עלינו עוד פעם לכלותינו. היה עוד אירוע בתוך שרשרת ארוכה, עוד עקיצה כואבת מאיזה ברחש ענק (אולי עכביש). חטפו לנו שני חיילים בלבנון. משהו שאחרי השנים האחרונות, לכאורה היינו יכולים לספוג. כמעט זניח ביחס לאוטובוסים שהתפוצצו פה. וכולנו התגייסנו. כאילו במטה קסם הפעילו אותנו. כאילו הפנטו אותנו כשהיינו קטנים ועכשיו לחשו לנו את המסר הסודי עם איזה מילת קוד שמפעילה אותנו. והאמת היא שזה בערך מה שקרה.

 

פתאום הבנו הכל. פתאום (אחרי ובעקבות הנסיגה מלבנון ומעזה והתוכנית עליה הצבענו בבחירות – להתכנס ביו"ש) קיבלנו את הצדק שלנו חזרה. ואז יכולנו לראות באופן בהיר יותר שיש פה כמה חברה מסביבנו שפשוט לא רוצים אותנו בשכונה וגם מאמינים בכל ליבם שהם יכולים לסלק אותנו. ואז הבנו שאין ברירה, שחייבים להכות חזק. והתגייסנו בהמונינו ובכל ליבנו. אפילו האנשים מהבועה התלביבית (שהתגייסו בעיקר ברוחם). נלחמנו כי זה על הבית. התגייסנו כי פתאום הבנו מה אנחנו עושים פה, ושפה זה הבית, וללכת אין לאן. ושאין ברירה. ואז קיבלנו יותר מחודש של קטיושות וטילים בראש. ופוצצנו להם את הצורה בחזרה. הדחייה בביירות שטוחה. חיפה במקלט. מחנה גאידמק. ופתאום בום. הקסם נגמר. חושבים שרואים את הסוף באופק והפרשנים מתווכחים בטוקשואים של הטלביזיה מי ניצח ומי הפסיד ומי טעה לכל אורך הדרך. ופתאום אנחנו לא בטוחים. בכלל לא ניצחנו. עדין יורים עלינו. עדין חוזרים לנו ארונות עם ילדים מלבנון. והתחושה היא שעכשיו דרוש לנו אשם. והכעס מתחיל לדגדג בקצות האצבעות.

 

אז במצב כזה הכי טוב זה לעשן איזה משהו שנותן קצת פרספקטיבה ולנסות להבין מה קורה פה איתנו. אז יש פרשנים בטלביזיה. מה עושה אותם יותר טובים בפרשנות ממני או ממך. ואפילו מומחים לתחומם הם מומחים רק לתחומם. בעניין הכללי הם לא יותר טובים ממני או ממך. אז אני מנסה להפריד קצת בין המידע שמוסרים לי לבין כל הקשקשת. ולראות ולהבין קצת בעצמי. 

 

ומה אני רואה?

אני רואה ראש ממשלה אמיץ עם ממשלה אמיצה. יודעים לקבל החלטות. ויותר חשוב יודעים לתקן גם לאחר מעשה ולפני שמאוחר מידי.

אני רואה צבא מקצועי שמתלבט יחד עם הממשלה והעומד בראשה בזמן אמת אל מול מציאות משתנה ומיישם באמונה את מה שמוחלט. טועה. לומד. מתקן. מנהל מלחמה בזהירות ובנחישות. 

אני רואה מודיעין איכותי, שמסמן מטרות אמת לחיל אוויר מצוין.

אני רואה חי"ר איכותי שיודע על מה הוא נלחם, יודע לספוג אבידות, דבק במשימה ומנצח.

אני רואה עורף קשה. במובן של כוח. בלתי ניתן לשבירה. חדור אמונה.

אני רואה מאמץ הסברתי עולמי. אופוזיציה אחראית ולא צינית כמו תמיד.

ואני רואה את נסראללה והחיזבלונים שלו. נראים לי עלובים. איבדו בשביל האידיאולוגיה המטופשת והמנהיג המטופש שלהם את כל עולמם – את העבודה, את הבית, חברים, משפחה, חיים. הרעיון שהם יוכלו באמת לסלק אותנו מפה נראה פתאום רחוק מאי פעם. מצד שני אני לא מזלזל. אולי הם יצליחו להשתקם.

 

ואז הבנתי.

היתה פה רעידת אדמה אמיתית. מישהו הרעיד איזה מיתר קוסמי. ההדף של הפצצה – זאת מביירות וזאת מחיפה – גרם לתנודות שהורגשו היטב בישראל, לבנון, עזה, סוריה, ירדן, עיראק, מצרים, ערב הסעודית, איראן, רוסיה, אירופה, ארה"ב, יפן, סין וכל מה שמצפון, דרום, מזרח או מערב להם, אפילו במערות של בין-לאדן וזווהירי. אבל לא ברור איך זה מסתיים. מי ניצח?

 

נראה לי שבאופן מדהים, במקרה הזה, תחושת הניצחון או ההפסד יכולה לשנות באופן מהותי את התוצאה לניצחון או הפסד בהתאמה. כמו הרוחניים האלה שאומרים שהאנרגיות משנות את המציאות, רק שפה זה אמיתי ומוחשי.

 

מה יקרה אם נחשוב הפסד? נחפש אשמים. נדרוש ועדת חקירה. נפגין. האופוזיציה תתבסם מאדי ההדף הפוליטי. נייצר מלחמות גנרלים. נפיל את הממשלה. נחטוף פיגוע. נאשים את מי שעומד בדרך. נרגיש שהקרבנו קורבנות סרק. נהיה עסוקים כל-כך בכל אלה, ששוב נשכח את החינוך, הבריאות, הרווחה, שיקום הצפון ובניית עתיד משותף של מדינה יהודית דמוקרטית רודפת שלום וצדק. נסראללה והחיזבלונים יראו וידעו שנצחו. ככה זה במשחק סכום אפס. מה שצד אחד מפסיד השני מרוויח. ונפסיד באמת. 

 

ומה יקרה אם נחשוב ניצחון? נקבור את מתינו. נשב שבעה. נלקק את פצעינו. בגאווה. ונראה לאן מתפתחת הסמטוחה שהשארנו בלבנון ואיזה פצעים מלקקים שם, ואיך. נסתכל למציאות בעיניים. נבין בצורה קצת פחות סיסמאטית וקצת יותר מציאותית איפה אנחנו עומדים. נתווכח בצורה הרבה פחות מתלהמת והרבה יותר מבוססת עובדות על הדרך. נקבל החלטה כמו שמתקבלות החלטות אצלנו ונלך. נסתכל לחמאס בלבן של העיניים. וננצח באמת. כי הבנו. נצחנו כי היינו ביחד ורק ביחד נמשיך לנצח. היינו ביחד כי האמנו – כולנו – בצדקת הדרך. האמונה הזאת היא הנכס האסטרטגי הכי גדול שלנו.

 

אז מה אתה אומר על פסק זמן של חודש לחשבון נפש. בחינה רצינית של תוצאות מה שהיה פה. ליקוק פצעים. בלי התלהמות. ביחד. בגאווה. כי ניצחנו.