מתווכחים עם עצמם

 

דני רשף, מושב חוסן, 16.7.06

 

 

תשובה לשלמה אנגל ב-וואינט היום 16/07/2006 "אמרנו לכם"

 

כמי שהיה פעיל גאה ב-'4 סמרטוטות' – אין לי בעיה עם עצמי וגם לא עם הטוענים נגד היציאה מלבנון אלא עם המתווכחים עם עצמם, מנותקים מהעובדות ושוכחים את הזיכרונות.

 

בדיוק 2 ק"מ מצפון לזירת החטיפה והפיגוע ליד זרעית, מצפון למוצב כרכום נפלו ב-18/08/1993 תשעה חיילי גולני. דמם אינו זול מדמם של אלו שנפלו לאחרונה והם גם לא היחידים שנפלו בסביבה המיידית של זרעית ומוצב כרכום כ-1 ק"מ צפונה.

 

כ-25 חיילים נפלו בעשר השנים שלפני היציאה מלבנון ממטענים, ירי טילי נ"ט, צלפים והיתקלויות. מותם כמו גם נפילתם של עוד כ-250 מחיילי צה"ל באותה התקופה ברצועת הביטחון, למרות הקורבן היקר, לא הביאה שקט לצפון ולא נתנה לו הגנה מפני שמלכתחילה נועדה הרצועה רק לחסום חוליות פלשתיניות בדרכם לישראל ולא טילים במעופם. שהרי רוחבה במקצת המקומות היה פחות מ-3 ק"מ.

 

בממוצע נפלו בתקופת רצועת הביטחון כל שנה בשטח ישראל 1000 טילי קטיושה, כל אחת מהם קטלנית מטילי הקסאם, בממוצע נפלו כל שנה כ-400 מתוכם במתחם העירוני של קריית שמונה. אכן צודק שלמה אנגל. מלחמה כרוכה באבדות ונפגעים אבל ההצדקה היחידה לקורבנם היא היכולת להגן על שלוות האזרחים ושגרת חייהם. מה שלא קרה בהיות רצועת הביטחון אז. הרי גם ברצועת הביטחון נזקקנו להפצצת תשתיות בלבנון, לדין וחשבון, לענבי זעם ולשפע האירועים והאסונות שביניהם ולאוכלוסייה גדולה משתופפת במקלטים.

 

כל דבר בשעתו, עת לאיפוק ועת למלחמה אבל '4 אמהות' לעולם לא הטיפו לאיפוק או הבלגה. ולא ראו בחוסר התגובה ערך כל שהוא שיש לקדש. אהוד ברק כראש ממשלה לא היסס לאיים ואיש לא מחה בידו. את הססנותו והפכפכנותו בביצוע, יש לחפש במקומות אחרים.

 

הטענה שהעולם מפנה גבו לחלשים ומעריץ את החזקים צריכה הוכחה. העולם פועל לפי אינטרסים ולא לפי סימפטיה לחזקים. בקוסובו שבסרביה, במזרח טימור האינדונזית ובכווית לפני 15 שנה והיום בדרפור שבסודן תמך העולם בחלשים ואילץ את החזקים להרפות מטרפם. לא מאהבת החלשים אלא מחישובי אינטרסים. גם הפלשתינים החלשים זכו לתמיכה שעולה בהרבה על עוצמתם היחסית ולא מאהבת פלשתין.

 

'4 אמהות' לא היתה תנועת שלום ולא דיברה על שלום עם החיזבאללה או בכלל ולא עסקה בעוולות הכיבוש או בסכסוך בינינו לפלשתינים. אכן היו בתנועה גם אנשי שמאל מובהקים אבל היו בה גם אנשי מרכז ואפילו קצת אנשי ימין. הגישה שאנחנו מוותרים לסורים או לחיזבאללה לא היתה מקובלת עלינו. להבנתנו שמטנו מהסורים כלי מיקוח על הגולן ומהחיזבאללה את הלגיטמציה בלבנון.

 

אין בינינו מחלוקת. אי אפשר לנצח אויב רק בכוח ללא אמונה בצדקת הדרך. הדרך לטעמנו של עיצוב ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. גם אין בינינו מחלוקת על זכותנו על כל הארץ. יש מחלוקת על תיעדוף ואיזון בין ערכים שונים ולפעמים מתנגשים זה בזה.

 

נראה שיותר משאתה מתווכח עם העובדות, יותר משאתה באמת מבין את '4 אמהות'  אתה מתווכח עם עצמך ועם דימוי השמאלן הווירטואלי כפי שהוא בעייני רוחך ומערבב מכל הבא ליד את אוסלו,  ביילין ומחנה השמאל בתקשורת לכדי מיקשה אחת.