מי ניצח?

 

מטי קינג, קיבוץ דן, 24.8.06

 

 

כותב שורות אלו החליט לצאת מהדפרסיה, לתלות דגל על החלון, לטייל ביישובי הצפון ולסתום את הפה לכל אותם קשקשנים בתקשורת ובפוליטיקה.

 

למה לנהוג כמוני?

 

כמה שמלחמת לבנון השנייה היתה מכריעה למדינה, ההתנהגות שלנו אחריה מכריעה הרבה יותר. בינתיים אנחנו דומים למתאגרף שבסוף הסיבוב נשכב על הרצפה ודופק לעצמו את הראש בכוח בקרשים – עוד רגע, אם לא נתעשת באמת נחטוף נוקאאוט!!!

 

ולמי שחושב שבאמת הכל מקולקל ומתפרק, תזכרו שאת הרוח הזאת מביאים עלינו אנשי תקשורת צמאי דם ופוליטיקאים קטנים שיוצאים מהחורים שלהם בדיוק במצבים הקשים – ולא בשביל לקחת מנהיגות.

 

הנה ראיון עם "מדינת ישראל" כמו שיונית וגדי לא יכולים לעשות...

 

אופטימי? – הרי צה"ל הפסיד בלחימה!

 

צה"ל לא הפסיד! אם היינו מפסידים היינו רואים מאות הרוגים (אלפים), היינו רואים עשרות טנקים שרופים (ולא בודדים), היינו רואים את החיזבאללה על הגדר, היינו רואים עשרות מטוסים מופלים (ולא אחדים), היינו רואים ספינות טובעות (לא רק כמעט), ובעיקר היינו רואים את נסראללה צועד ברחובות – ולא בקלטת. הקורבנות כואבים אבל לא כך נראה הפסד.

 

אז צה"ל השיג את כל משימותיו?

 

לא! חשבנו שיהיה יותר קל לנקות את השטח מלוחמי החיזבאללה אבל למרות הנזקים העצומים שהסבנו להם (מאות הרוגים) הם לא נכנעו. חשבנו שהלחץ הבינלאומי והלבנוני יגרום להם להיכנע אבל הם לא נכנעו, אבל זאת עובדה שהם הגיעו למצב כל כך קשה שהזדרזו להסכים להפסקת האש וגם כשהרגנו להם 10 לוחמים אחרי הפסקת האש הם לא ירו בחזרה.

 

הינו צריכים למחוק להם את הכפרים!

 

לא ניתן למחוק כפרים. בעיירה כמו בינת ג'בייל יש יותר משלושת אלפים בתים, חיל האוויר דיווח שתקף בכל יום עשרות עד מאות בודדות של יעדים – זה המון, אבל ברור שלא ניתן באמת למחוק כפרים (למרות שזה מה שבא לנו לעשות). מצד שני אף אחד מאיתנו לא היה מתחלף עם אף תושב לבנוני היום. ואף חיל מילואים לא היה רוצה להסתתר בבתים שכן נפגעו.

 

אבל היו המון פאשלות בצבא – איך יכול להיות שיחסר מזון ושתייה?

 

צריך להבחין בין מחסור שהיה פה ושם לכוחות המילואים באימון שלפני הקרבות, שזה דבר שלא צריך לקרות אבל כל אחד מאתנו נתקל פה ושם בבעיה שלישותית כזאת ואחרת – ובסדרי כוח כל כך גדולים ועם זמן כל כך קצר להתארגנות – זה יכול לקרות.

להבדיל, המחסור בשדה הקרב נבע מבעיה מבצעית לא פשוטה. בגלל הפריסה של לוחמי חיזבאללה וסוגי הנשק שהפעילו, רב התנועה היתה רגלית, וגם כשצה"ל תפס שטח לא ניתן היה לאבטח את הצירים בצורה מלאה. במצב שכזה הכנסת שיירות אספקה היתה מסכנת לשווא כוחות נוספים.

 

שמענו אנשי מילואים שאמרו להם "נכנסים ליומיים" ונתקעו שם שבוע בלי אספקה.

 

בלחימה יש הרבה שינויים, בהחלט יכול להיות מצב שמתכננים משהו אחד ובאמצע חייבים לשנות בגלל שהאויב מרוכז יותר או שהמהלך שתוכנן לא אושר במלואו וכו'. אני לא שמעתי אף סיפור על מחסור קריטי בתחמושת למשל – שזה מצביע על כך שנלקחו החלטות ענייניות באשר לסיכון הכוחות לצורך תספוק.

 

היו טענות רבות על הוראות סותרות.

 

מבצע צבאי מתנהל בהדרגה. אם מתוכננת כניסת כוחות גדולה בלילה, יש כוחות שנכנסים לפני כן כדי למשל לפתוח צירי תנועה. אם בסופו של דבר לא מתקבל אישור לצאת לפעולה הגדולה יכול להיות שהכוחות שהכינו אותה יחזרו באמצע הפעולה שלהם.

 

יש הרבה ביקורת על ציוד חסר ולא מספיק טוב לכוחות המילואים.

 

נכון, מצד אחד בכל פעם שפתחו את הימ"חים יש סיפורים כאלו, כך היה במלחמת יום הכיפורים, וכך גם במלחמת לבנון. זה לא תרוץ אבל ברור שהצבא משקיע קודם כל בציוד בו נלחמים הכוחות הסדירים יומיום בשטחים ורק אח"כ סוגר פערים במחסנים, וכשיש מצוקה תקציבית תמיד יישארו פערים. כך או כך זה נושא שיש לבדוק לעומק.

 

לא ניתן לקבל שהרמטכ"ל ימכור מניות ביום שמתחילה המלחמה.

 

מבחינה כלכלית אין ספק שהפעולה הזאת לא השתלמה לו, יותר מכך הטענה כאילו הוא ניצל "מידע פנימי" מגוחכת כי הרי בצהריים כשהוא מכר היו כבר מכירות ביותר ממיליארד ש"ח (לכולם היה מידע פנימי?).

 

אומרים שהוא לא היה נתון כולו ללחימה.

 

ראשית כמה זמן לוקח להגיד בטלפון לפקיד בבנק "תמכור" (ובמיוחד כשיש לך מזכירה שמתקשרת), האם היה עדיף מצב הפוך בו כל הלחימה הרמטכ"ל היה חושב מה מצב המניות היום? כך או כך זה לא נושא משמעותי ובטח לא כמו שעשו ממנו.

 

אבל איש חיל אוויר לא יכול לפקד על כוחות קרקע.

 

יכול להיות שנעשו טעויות בהפעלת הכוח. אבל גם רפול ויאנוש עשו טעויות בכניסה הקודמת ללבנון, וכרגע לא ברור מי לא אישר פעולה קרקעית גדולה ואפילו לא ברור אם פעולה שכזאת  היתה נכונה יותר. כך או כך חשוב שהרמטכ"ל יהיה חזק ויוכל להוביל אותנו לסיבוב נוסף אם יהיה.

 

אז מה? לא צריך לחקור?

 

בהחלט צריך לתחקר, בכל פעילות ובטח בעוצמה שכזאת יש הרבה מאוד לקחים שחשוב לקחת. במיוחד במצבנו שיתכן והסיבוב השני קרוב והוא יכול לכלול גם את סוריה. חובה לאפשר לגורמים המקצועיים לתחקר ולהפיק לקחים. אין שום יתרון במסקנות שיגיעו מוקדם לגדי ויונית – לא הם ינהלו לנו את המלחמה הבאה (אם כי בטוח שהם יבקרו אותה).

 

מה אכפת לך? שיחקרו.

 

אכפת כי העולם הערבי מסתכל עלינו, אם מה שהם רואים זה מדינה מוכה קרועה ומסוכסכת עם עצמה. מנהיגים ומפקדים שהולכים שפופים בליווי עורכי דין, הם עלולים לחשוב שנסראללה צודק והחיזבאללה נצחו.

 

אז מי ניצח?

 

בשלב הלחימה צה"ל פגע פגיעה חמורה מאוד בלוחמי חיזבאללה – מאות מהם נהרגו ובעיקר מהיחידות המובחרות שלו. תשתיות החיזבאללה שכללו בונקרים מבוטנים, אמצעי קשר משוכללים ונשקים מתקדמים נהרסו לחלוטין בקו הגבול, ונפגעו קשה בכל מרחב הלחימה. צבא לבנון נפרס כרגע בדרום לבנון לראשונה מזה עשרות שנים ובניגוד לרצון המקורי של נסראללה. נסראללה נאבק על עתידו הפוליטי בלבנון. חיילי צה"ל יוצאים בשירה מהשטח ועם מוטיבציה גדולה לחזור אם נצטרך. ינצח מי שיישאר מאמין בצדקתו בסופו של התהליך ומאוחד כעם.

 

אבל מה אפשר לעשות? כולם מדברים על הפסד.

 

לא כולם!

אני לא!

השכנה ממול כבר לא!

אני מקווה שגם אתה כבר לא!

 

אז מה לעשות?

 

לצאת מהדפרסיה, לתלות דגל בחלון, לנסוע לקריית שמונה, להעביר לערוץ הסרטים כשהשדרנים והפוליטיקאים שופכים רעל ו...