ישראל חזקה

 

אמנון דנקנר, מעריב, 17.7.06

 

אמנון דנקנר סבור שדווקא ממשלת ישראל בראשות אולמרט ופרץ הצליחה להפתיע את החיזבאללה בעמידתה האיתנה

 

לא קל לנו, בוודאי לא לאלה הסופגים את האש, אבל מותר לנו לתמוך בפה מלא בהפתעה האסטרטגית הגדולה של הזמן האחרון: ממשלת ישראל הפתיעה גם את החמאס ובעיקר את חיזבאללה, בכך שהיא לא חטפה פיק ברכיים, ולא חיפשה את המוצא הקל של מריחה וכניעה לאיומים, וגילתה עמוד שדרה של פלדה.

 

אולמרט ופרץ גילו נחישות שהיתה חסרה מאוד בממשלות קודמות. יש כאלה הנאנחים ומביעים געגוע סנטימנטלי לאריק שרון, אולם הבה נודה באמת: גם הוא וגם אהוד ברק הרשו לחיזבאללה להתנפח ממש על גדר הגבול, אחרי הנסיגה מלבנון, זלזלו בצורך ליישם את החלטת מועצת הביטחון בדבר פריסת צבא לבנון עד הגבול, והעלימו עין מהאספקה השוטפת מאיראן ומסוריה שבנתה מערך רקטות מסוכן של חיזבאללה. המדיניות של שמירת שלוות הצימרים בצפון היתה תשלום יתר על חשבון העתיד שהגיע, ומותר לומר עליה את מה שאומרים בתשדיר הפרסום הפופולרי: לשלם יותר - זה פשע.

 

האם יש צורך להזכיר גם למתגעגעים למנהיגי עבר, כיצד עסקת טננבוים ניפחה את השייח' נסראללה לממדים של גיבור לאומי גם בלבנון וגם אצל הפלשתינים, והציבה את ישראל כישות עלובה הניתנת בקלות לסחטנות מרקיעת שחקים? אולמרט ופרץ מוחקים עכשיו גם את הבושה ואת הביזיון האלה.

 

טוב שזה נגמר, ושמותר לברך גם על ההחלטה האסטרטגית המוסרית שקיבלו אולמרט ופרץ עם היועץ המשפטי מזוז, ועל פיה מותר לחיל האוויר לפגוע גם בדירות ובבתים מאוכלסים שבהם או מתחתיהם הטמינו אנשי חיזבאללה את הרקטות, תוך הבאה בחשבון שיושביהם ייפגעו. כל החלטה אחרת היתה בלתי מוסרית בעליל, בכך שהיתה מפקירה את חייהם של אזרחים ישראלים רבים לתגרת ידו של חיזבאללה.

 

הנחישות והתבונה הממשלתית נענית באורח מעורר כבוד על ידי הציבור הישראלי, כולל זה הסובל מאש חיזבאללה בימים האחרונים. הציבור לא היה מגיב כך, לולא הבין כי הממשלה עושה את הדבר הנכון והצודק. הדיבורים על חוסר המידתיות בתגובה הישראלית אינם רציניים. אפשר היה לקבל אותם אילו דובר כאן בענישה או בתגמול. אבל צעדיה של ממשלת ישראל נועדו לא כדי להעניש אלא כדי להניע את לבנון, את העולם הערבי ואת הקהילה הבינלאומית לפעולה, כדי להפסיק סיטואציה מתמשכת שאיתה איננו מוכנים עוד לחיות. הוא הדין גם - אסור לשכוח - בחזית מול החמאס בעזה.

 

אם היה עוד צורך להוכיח כי הממשלה הולכת בכיוון הנכון, באה הצהרת שמונת ראשי המדינות התעשייתיות בסנט-פטרבורג, והוכיחה כי הצמרת העולמית מקבלת את עמדת ישראל באשר לדרך היחידה שבה ניתן להביא לסיום המערכה. לא היה תקדים לתמיכה כזאת, בעיקר לנוכח פעילות ישראלית התקפית קשה. לא רק קו הסיום של המערכה הצבאית ייגזר מהתמיכה הבינלאומית הזאת, גם גורלם של שלושת החיילים החטופים תלוי בה לא מעט. העובדה שהממשלה לא נכנעה לסחטנות, אינה אומרת שהיא, או כולנו, שכחנו אותם. גורלם צריך להיות משולב בעיצוב ההסכמות שיביאו לסוף המערכה.

 

החברה הישראלית הוכיחה כי היא חזקה, עמידה, לא לחוצה ובוודאי לא היסטרית. ישראל חזקה תצא מהמערכה מחוזקת יותר, עם כוח הרתעה שהוזנח ושכבר שוקם כמעט כליל, ועם ממשלה שהצליחה לתרגם את נחישות העם למעשים תקיפים, שהפכו את השולחן על מי שסבר שישראל לא תעמוד מול קשיים. מבעד לנהנתנות, לווכחנות ולאסקפיזם, מתגלה שוב, כמו בהרבה מבחנים אחרים, הצד השרירי וההחלטי של החברה הישראלית, יכולתה לקיים סולידריות ולהקריב. העובדה שהיא עושה זאת באורח מופתי, בהנהגתם של ראש ממשלה ושר ביטחון אזרחיים, אגב תיקון של שגיאות ראשי ממשלה גנרלים בעלי הילה צבאית לא תמיד מוצדקת, מפתה לכנות את מתיחת השרירים מול האויב: המרי אזרחי של אולמרט ופרץ.