השפלה אחת יותר מדי

 

עמוס הראל ואבי יששכרוף, הארץ, 14.7.06

 

מעט מאוד פוליטיקאים מסוגלים לעמוד במכבש הלחצים הכפול של אבידות והשפלה לצה"ל, לצד הדלפה מוקדמת על המלצות הצבא לצעדים חריפים

 

ביום רביעי בבוקר, כשממדי הקטסטרופה בגבול הצפון החלו להתבהר, ירד הרמטכ"ל דן חלוץ מלשכתו בבניין המטכ"ל בקריה אל בור חיל האוויר הסמוך, לנהל משם את המערכה. ב"בור", במעמקי האדמה, אין קליטה של טלפונים סלולריים. ובכל זאת, עברה בקושי שעה וכבר דיווחו אתרי האינטרנט ותחנות הרדיו בפרוטרוט על מה שנאמר בדיון הסגור, החסוי, בין האלופים. המשתתפים הגדירו את פרשת החטיפה "נקודת מפנה" באזור ותבעו לגבות מחיר כבד מממשלת לבנון. אחד מהם, נמסר, אמר שישראל צריכה להעניש את לבנון ולהחזיר אותה "שלושים שנה לאחור" בהרס התשתית האזרחית שלה. אתמול כבר החלו ליישם את הגישה הזאת: שדה התעופה של ביירות הופצץ וכך גם תחנת הטלוויזיה של חיזבאללה, אל-מנאר. על לבנון הוטל סגר ימי מלא.

 

שלשום בצהריים, כשחלוץ עשה את הדרך בכיוון ההפוך, מהבור אל לשכת שר הביטחון הסמוכה ללשכתו, שוב זרמו הדיווחים בתקשורת: הרמטכ"ל מתכוון להמליץ על פעולה חריפה בלבנון, ש"תשנה את כללי המשחק" בזירה הצפונית. עוד בטרם הספיק שר הביטחון, עמיר פרץ, לפרסם התייחסות ראשונה למשבר החדש, כבר שמענו מה בדיוק חושב הרמטכ"ל בעניין ומה ימליץ לשר ולממשלה. מעט מאוד פוליטיקאים מסוגלים לעמוד במכבש הלחצים הכפול של אבידות והשפלה לצה"ל לצד הדלפה מוקדמת על המלצות הצבא לצעדים חריפים. פרץ וראש הממשלה, אהוד אולמרט, כנראה אינם נמנים עמם.

 

במטכ"ל כועסים כבר הרבה זמן על המצב שנוצר בגבול הצפון מאז הנסיגה מדרום לבנון במאי 2000, וביתר שאת בשלוש השנים האחרונות. הפעם, אחרי הריגת שמונה החיילים וחטיפת שניים מחבריהם, נראה שהצבא אינו מתכוון לתת להזדמנות לשינוי לחמוק מידיו. ולא שאין לאלופים קייס.

 

כשראש הממשלה, אהוד ברק, החליט על היציאה מאזור הביטחון, הוא הרגיע שאם חיזבאללה יעז לעולל משהו, תספוג לבנון "מכה שלא תישכח". אבל בבוקר שבו חיזבאללה חטף את שלושת החיילים בהר דב - העלו הפלשתינאים באש את קבר יוסף בשכם. האינתיפאדה השנייה, שפרצה שבוע קודם לכן, שינתה את התוכניות של ברק. חשיבות ההרתעה בלבנון פינתה את מקומה לשיקול שנראה דחוף יותר: ההימנעות מפתיחת חזית שנייה.

 

מורשת ברק בשאלה הלבנונית אומצה גם בידי יורשיו, אריאל שרון ואולמרט. על ההתגרות התקופתית של חיזבאללה הגיבה ישראל בהמשך מדיניות ה"הכלה". התגובה היתה לעולם מדודה ולרוב לא חרגה מגבולות הזירה. בביירות ובדמשק לא הרגישו שישראל זועמת באמת על הרג חייליה (ובכמה מקרים, גם אזרחיה). הדברים התגלגלו בנוהל קבוע: השמדת עמדות חיזבאללה, כמה הפצצות סמליות בצפון ואחר כך התערבות בינלאומית מהירה שסופה רגיעה. בירושלים הסבירו שעם כל הכבוד להרתעה, אסור לשכוח את הצימרים המלאים בגליל.

 

בינתיים חיכה חסן נסראללה להזדמנות שלו. הניסיונות הקודמים של מזכ"ל חיזבאללה לשחזר את הצלחת ארגונו בהר דב ובחטיפת אלחנן טננבוים, לא צלחו. פעם אחר פעם מצאו לוחמיו את צה"ל מוכן. אך הקשיים המובנים בצפון נותרו בעינם: חרף האמצעים הטכנולוגיים נותרו "שטחים מתים" רבים לאורך הגדר. הסיורים הנעים בהם חשופים להתקפה. ומכיוון שיש צורך לקיים שגרה מינימלית של ביטחון שוטף, תמיד יהיו לחיזבאללה מטרות זמינות במרחק קצר ממוצביו סמוכי הגדר.

 

"זו המציאות כאן", אמר ביום רביעי בערב בכיר בפיקוד הצפון. "גם אתם צילמתם אותנו לא פעם נעים לאורך הגבול כשהקנים של חיזבאללה מכוונים אלינו". לעימות הזה ניגש צה"ל בתנאי פתיחה גרועים: ללא עומק, בזמן או במרחב. ההתקפה לעולם מתחילה במועד שבוחר האויב, על הגדר. עד לפתיחתה, הצבא אינו רשאי לפעול מצפון לגדר כדי לנטרל את האיום. ובנוסף, זה שנים מתקשה צה"ל לפרוץ את מסך המידור המודיעיני שפרס הארגון השיעי.

 

את ההתקפה תכננה והוציאה לפועל יחידה מיוחדת של חיזבאללה, שכנראה ירדה למבצע מבקעת הלבנון. בישראל לא יתפלאו אם בעתיד יתגלו בפרשה טביעות האצבע של עימאד מוראנייה, ראש מנגנון פיגועי חו"ל של הארגון, או לפחות סימני ההיכר של אחד מתלמידיו. החלפת הידע הנצבר בחזיתות הלחימה מתנהלת בין שדה הניסויים הגדול של הטרור והגרילה בעיראק לארגונים בלבנון ולהיפך. הידע הזה מגיע בהמשך גם לשטחים.

 

מילואים

 

לקרב עם יחידת העילית של חיזבאללה נקלעה פלוגה מחטיבת חי"ר במילואים, חטיבה 5, שאנשיה נפגעו באסון הגדול הקודם שפקד יחידת מילואים, מות 13 לוחמים בקרב במחנה הפליטים ג'נין באפריל 2002. הצבת מילואימניקים בגזרה הצפונית היא אילוץ. הסיכונים מצד חיזבאללה ידועים למטכ"ל וכמוהם החסרונות שבהכנסת כוח שאינו מכיר את הגזרה ומתחלף בתום תקופת המילואים, בטרם הספיק ליישם את מה שלמד. אבל בסדרי העדיפויות של צה"ל, עזה, עד שלשום, בערה יותר.

 

כמו בג'נין, גם ליד זרעית נקלעו מילואימניקים לעמדת נחיתות. זה היה הבוקר האחרון שלהם בקו. בצהריים היתה אמורה להחליף אותם פלוגה מהגדוד הדרוזי הסדיר. כל מילואימניק מכיר את התחושה הזאת: עוד סיור אחד לפני השיבה המיוחלת הביתה, כשהראש אולי עוד מסוחרר מעט ממסיבת הסיום הפלוגתית בלילה הקודם. ואז הגיעה התרעת הגדר: שני "האמרים" קפצו לנקודה, אך הופתעו בטרם הספיקו להגיב. כשמ"פ המילואים הגיע למקום, שש-שבע דקות אחר כך, וראה את ההאמרים השרופים, לא היה לו ספק. הפעם, בניגוד לחטיפה בעזה, הפקודה "חניבעל" (חטיפה) נשמעה בקשר מיד.

 

אם תימשך המתיחות בצפון ואף תסלים, כפי שצופה הצבא, אלה לא יהיו חיילי המילואים האחרונים שייראו שם הקיץ. שלשום קיבלה אוגדת מילואים הנחיה להיערך לאפשרות של גיוס מהיר בצו 8. כשהלחימה מתנהלת בשתי חזיתות (אלוף פיקוד הצפון אודי אדם קרא לכך השבוע בשפה פשוטה יותר - מלחמה), לצה"ל אין די כוחות סדירים. הצרה היא שזה שנים שהמילואים בקושי מתאמנים.

 

יום לפני החטיפה בא אולמרט לביקור ראשון בפורום מטכ"ל. רוב האלופים נזהרו בלשונם במחיצת האורח: אחרי הכל, אין לדעת אם לא הוא שיקבע את זהות הרמטכ"ל הבא. היחיד שאינו מנהל חשבונות כאלה הוא האלוף ישי בר, נשיא בית הדין הצבאי לערעורים. קצת משום שבלאו הכי אינו מצפה לקידום והרבה מפני שזה אופיו. בר תקף את המסרים הכפולים של הדרג המדיני - הדיבורים על לחימה קשה מצד אחד וההחלטות הפופוליסטיות על קיצור שירות החובה והקיצוץ במערך המילואים מהצד האחר. האלוף מכיר את הסוגיה: הוא עשה את רוב שנותיו בצה"ל כאיש מילואים (בתפקידו הקודם היה מפקד אוגדה) ושני בניו, צנחנים במילואים, משרתים באוגדה העומדת להתגייס.

 

בר שומע מהבנים שלו את האמת: אפילו ביחידה שלהם כבר לא מתאמנים כהלכה. בשלב ראשון ממליץ המטכ"ל לדרג המדיני על הפצצות אוויריות כבדות של יעדי תשתית אזרחיים ברחבי לבנון. השלבים הבאים כמעט כתובים מראש בתסריט: ירי רקטות מצד חיזבאללה וכניסה קרקעית ישראלית, כולל כוח מילואים, כדי להרוס את התשתית הצבאית של הארגון - מה שממשלת לבנון אמורה היתה לעשות בדרכי נועם, לפי החלטה 1559 של מועצת הביטחון, אבל לא עשתה.

 

פרץ, אולמרט

 

עד יום רביעי בבוקר, השבוע של שר הביטחון דווקא היה מוצלח למדי. ביום ראשון הרשים עמיר פרץ, לראשונה, את עמיתיו לממשלה בסקירה מקצועית וממצה של המציאות הביטחונית. ביום שלישי נפגש עם כתבים והותיר עליהם רושם דומה. פרץ, אמרו הנוכחים, מתאושש מההתחלה האיומה שלו במשרד. הוא מפגין ידע, שולט במושגים ומציג עמדה עצמאית, שאינה ממהרת להיסחף - לא אחרי אולמרט ולא אחרי הצבא. אבל למחרת נכשל ניסיון ההתנקשות בעזה בבכירי החמאס מוחמד דף ואחמד רנדור (בצה"ל מעריכים שהשניים היו במרתף מוגן, שנפגע פחות משאר חלקי הבית שהופצץ) ונהרגו אם וילדיה. פרץ, בניגוד לכמה מקודמיו, עדיין מגיב באופן קשה על חדשות כאלה. כמה שעות אחר כך אירעה החטיפה בצפון.

 

שר הביטחון מייחס חשיבות ללגיטימציה הבינלאומית למבצעי צה"ל ברצועה ובלבנון. זה חיל האוויר שמשבש לו את התוכניות. סדרת ההחטאות של החיל והפגיעה הסדרתית באזרחים, שהתחדשה השבוע, מקטינות את מרחב האהדה לפעולות. פרץ עוקב אחר התגובות ושומר רגל על הבלמים. הוא מציין בכל הזדמנות את התנגדותו לכיבוש מחודש של הרצועה ומבהיר שישראל לא תקבל על עצמה אחריות לגורל התושבים שם. הוא גם אינו מתלהב מהתוכניות הגדולות של חלק מהשרים והאלופים להפלת שלטון החמאס. אני, אמר השבוע בדיונים פנימיים, לא מאמין בהנדסת שלטון.

 

על רקע זה נראה שאישורו לניסיון ההתנקשות בדף התקרב באופן מסוכן אל סף ההימור המיותר. ישראל לא יכולה היתה לדעת מראש אם חוטפי החייל גלעד שליט אינם עלולים לנקום את מותו של דף ברצח החטוף. המו"מ על שחרור שליט עודנו תקוע. ישראל מוצפת בפניות של מתווכים ובדרך כלל נותנת להם אור ירוק להמשך המגעים, אך אז מגלה שהם נעלמו בלי להותיר עקבות. ספק אם מישהו מהם הצליח ליצור קשר ישיר עם החוטפים. בשאלת שחרור האסירים, אפשר לזהות פער עמדות בין אולמרט לפרץ. נראה שפרץ, בנסיבות מסוימות, יתמוך בשחרור אסירים לאחר שחרור החטוף כ"צעדים בוני אמון", רצוי מול יו"ר הרשות מחמוד עבאס.

 

ההתבצרות של אולמרט בעמדה שלפיה לא ינהל שום מו"מ סופגת ביקורת חריפה מצד חלק מגופי המקצוע העוסקים בפרשה. ראש הממשלה, הם אומרים, טיפס על עץ גבוה מדי. הוא סגר מראש כל אפשרות למו"מ ובכך נהג בניגוד מוחלט לעמדת קודמיו (כך גם שלל מצה"ל את הסיכוי לקבל מודיעין על החייל, אגב ניהול המגעים).

 

ביום שלישי, בהערכת מצב שהתקיימה באחד מגופי המטכ"ל, טענו חלק מהדוברים שאולמרט תמרן את עצמו לנקודת האופטימום. אילו היה מדובר בעסקה כספית, כל כלכלן היה אומר לו: תמכור עכשיו, כי מכאן המחיר יכול רק לרדת. ובתרגום לשפת המו"מ: הגיעה העת להתחיל לסגת מעט מההצהרות, משום שהתעקשות עליהן עלולה לדרבן חטיפה נוספת, בניסיון של היריב להוכיח שיוכל לאלץ אותך להתפשר ולדבר עמו.

 

מהכניסה למושב אבן מנחם אפשר היה לראות ביום רביעי בצהריים את העשן המיתמר מגבול הצפון ולשמוע את רעש הפגזים והמקלעים של צה"ל. על השער תלו התושבים שלט: "גלעד, מחכים לך בבית" כאות הזדהות עם השכנים ממצפה הילה. עכשיו יצטרכו להוסיף לשלט שני שמות חדשים, אלה של חטופי התקרית בגבול הצפון.

 

תבוסת המתונות

 

במובנים רבים, ההסלמה בלחימה בין ישראל לחיזבאללה ולחמאס היא חלק ממלחמה אחרת, פנים-איסלאמית. במלחמה הזאת נאבק מחנה שבו חברות מצרים, ירדן וסעודיה נגד איראן וסוריה, על עתידן של לבנון והרשות הפלשתינית. לכל צד יש בני ברית ומנופי כוח, שבאמצעותם הוא משפיע על המתרחש.

 

אבל השבועות האחרונים, ובעיקר החטיפה בצפון של שני חיילי צה"ל, מסמלים את תבוסת מדינות ערב המתונות במאבק מול "ציר הרשע", שמושך בחוטים של ארגונים כמו חיזבאללה וחמאס. החטיפה שביצע החיזבאללה דחקה מהתמונה את הממשלה האנטי-סורית החדשה בלבנון והותירה את המדינה שוב בידיהם של שליחי איראן. תהיה זו הגזמה לטעון כי חיזבאללה מציית רק להוראותיה של טהראן, אבל לראשי העדות האחרות בלבנון אין ספק שנסראללה ואנשיו פועלים כיום כחלק מ"הסהר השיעי" (כפי שהגדיר זאת בעבר מלך ירדן עבדאללה), שמאיים להשתלט על המזרח התיכון.

 

הסכנה האיראנית-הסורית מטרידה מאוד את בית המלוכה ההאשמי. בירדן משוכנעים כי סוריה היא שעומדת מאחורי שיגור חוליית הטרור של החמאס, שאגרה אמצעי לחימה לפעולה בירדן. המלך עבדאללה אף דחה השבוע הזמנה של נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, להגיע לביקור פיוס בדמשק. עבדאללה הסכים שאסד ישלח את סגנו, פארוק א-שרע, ואת גיסו, אסאף שווכאת, לשיחות גישוש בעמאן.

 

סעודיה חוששת יותר מכל מדינה ערבית אחרת מפרויקט הגרעין האיראני. ממשלתה פירסמה השבוע הודעה שבה קראה לחיזוק העצמאות הפלשתינית ויצאה נגד "ניסיונות להתערבות בנושאים פנים פלשתיניים". חוסני מובארק היה בוטה יותר. בראיון לעיתון "אל-אהראם" אמר נשיא מצרים, כי גורמים שאינו מעוניין לנקוב בשמם לחצו על חמאס שלא לקבל את ההסכם שנרקם עם ישראל באשר לשחרור גלעד שליט בתמורה לאסירים פלשתינאים. לדברי מובארק, היה "הסכם של כבוד שעליו הסכימו שני הצדדים וישראל התחייבה במסגרתו לשחרר הרבה מאוד אסירים פלשתינאים". אף שמובארק לא נקב בשמם של הגורמים, לשום בכיר פלשתינאי או מצרי אין ספק שהנשיא רמז בדבריו לסוריה ואיראן.

 

יחסי מצרים והחמאס הגיעו השבוע לנקודה קריטית. לראשונה בשנים האחרונות, החמאס דחה באופן בוטה את ניסיונותיה של מצרים לתווך במשבר עם ישראל. המסרים שראש הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל, שולח נגד מצרים ממקום מושבו בדמשק, בוטים ומעליבים. קהיר חטפה סטירת לחי מדינית, כשבכירי החמאס הדליפו לתקשורת הפלשתינית כי לא יהיה עוד תיווך מצרי בפרשה וכי טורקיה ופינלנד קיבלו את משימת התיווך. למצרים אין ספק שטהראן ודמשק מעודדות את משעל לקו מיליטנטי, בלתי מתפשר.

 

האיום האיראני-הסורי, בשיתוף הנהגת חמאס בחו"ל, הביא לתיאום עמדות בין מצרים, ירדן וסעודיה שעסקו השבוע בניסיונות להציל את כיסאו של מחמוד עבאס. המלך עבדאללה זימן אליו את אבו מאזן בדחיפות. מקורות בלשכת יו"ר הרשות אמרו כי המלך העביר לו מסר מישראל, שלפיו שחרור אסירים פלשתינאים, במסגרת כל עסקה, יהיה רק במו"מ שיתנהל עם היו"ר ולא עם חמאס. מסר דומה שמע אבו מאזן גם מפי מובארק, בשיחת טלפון שקיים עמו ביום שלישי ומפי המלך הסעודי, עבדאללה בן עבד אל-עזיז.

 

שלושת המנהיגים הערבים הבינו כי עם הסתבכות פרשת החטיפה של שליט, כוחו של אבו מאזן נחלש והשפעתו על הזירה הפלשתינית מצטמצמת. מסיבת העיתונאים של משעל עוררה חששות במצרים ובעיקר בירדן, כי הנהגת חמאס בדמשק מבקשת ליטול את המנהיגות מידי יו"ר הרשות. השמועות על פניית משעל לישראל באמצעות אחד מראשי החמאס בכלא, השייח חסן יוסף, פשטו והעלו ספקולציות על מו"מ אפשרי בין ישראל וחמאס שיותיר את אבו מאזן נטול כל סמכויות.

 

דווקא המסר שהגיע מאולמרט, כי לא יהיה מו"מ עם חמאס, הרגיע את הטרויקה הערבית. ואז הגיעה חטיפת שני החיילים בגבול הצפון. חיזבאללה, בגיבוי סורי-איראני, הצליח לקבל בעלות על המתרחש בצד הפלשתיני ועל ניהול משבר שליט. אחרי החטיפה בצפון הבינו הכל כי גורלם של הפלשתינאים מופקד כעת בידי משעל ונסראללה ולא בידי הפתח או חמאס בשטחים.

 

מצבו של הפתח קשה הרבה יותר ממצבו של החמאס, כמעט קריטי. אחד מראשי הפתח אמר ל"הארץ", כי החטיפה של שליט ושני החיילים בצפון הפכה לא רק את תוכנית ההתכנסות של אולמרט ללא רלוונטית, אלא גם את הפתח ואבו מאזן. "אנחנו בפתח נמצאים כרגע בנקודת האפס. המצע המדיני של אבו מאזן והתנועה כולה כבר חסר טעם. בנוסף, הפתח לא עשה דבר כדי לשפר את מצבו בציבור בתקופה הזאת, בעוד אבו מאזן דאג לקבץ סביבו חבורה של יועצים המזוהים עם השחיתות בפתח". לעומת הפתח, חמאס הצטייר כמי שנוטל את היוזמה בחטיפה, אולם פעולת חיזבאללה הוכיחה כי היוזמה ניטלה גם מידי פעילי חמאס בשטחים.

 

הברית בין חמאס וחיזבאללה נראית לכמה פרשנים פלשתינאים כברית המדוכאים. מדובר בקבוצות באוכלוסייה שנרדפו לא רק על ידי ישראל, אלא גם על ידי האליטות הישנות בחברה הפלשתינית והלבנונית. אולם מעבר לכך מדובר בברית בין בני חסותה של איראן, שההתרחשויות בלבנון ובעזה הסיטו לחלוטין את תשומת הלב מפרויקט הגרעין שלה. התשובות להרפתקאות של חיזבאללה, לעתים גם של כמה מהארגונים הפלשתיניים, נמצאות בידי טהראן. אבל לפי שעה ישראל נמנעת מלצרף את איראן לבנק היעדים המוצהר שלה.

 

חניבעל

 

האלוף (מיל') גיורא איילנד, ראש צוות התחקיר בפרשת החטיפה בדרום, עשה עבודה יסודית, כהרגלו. בדו"ח שהגיש לרמטכ"ל מפרט איילנד אחד לאחד את הכשלים בפרשה, מרמת המטכ"ל ועד לרמת הטנק. בין שלל אבחנותיו, הוחמצה המסקנה שהתייחסה לתפקוד טנק שהוזעק לגזרה זמן קצר לאחר ההתקפה. מפקד הטנק ביקש לירות פגז אל קבוצת אנשים שראה חוצה את הגבול בחזרה לכיוון הרצועה. למג"ד יש סמכות לתת אישור כזה, אבל במהומה שנוצרה המט"ק לא הצליח להשיג אותו בקשר. בסופו של דבר אישר הסמ"פ ירי מקלעים בלבד. הטנק היה רחוק מדי ולא פגע בחוליה. מדברי איילנד השתמע שמדובר בהחמצה.

 

בדיעבד מתברר שהדמויות שראה המט"ק היו של גלעד שליט ושני חוטפיו. האם היה על מפקד הטנק לירות בהם? בעבר גרסה פקודת "חניבעל", כי הנזק המדיני והביטחוני הנובע מחטיפה מחייב לנקוט את כל האמצעים כדי לסכל אותה, גם במחיר סיכון חיי החטוף. כשחיילי מילואים מחו על כך, קמה סערה ציבורית. העניין עלה לדיון מחודש במטכ"ל אשתקד. התקבלה החלטה חד-משמעית: אם ידוע שיש חטוף בין הנמלטים, אסור לירות לעברם. מדובר, כמובן, בדילמה מוסרית נוראה, לא רק בחישובים אסטרטגיים. אבל על רקע שתי התקריות האחרונות והמשבר שבו סיבכו את ישראל, לא מן הנמנע שגם כאן תהיה חשיבה מחדש.