הפעם זה אחרת, הפעם אין ברירה

 

ארי שביט, הארץ, 28.7.06

 

"אל תגידו שאנחנו ניצחנו את צה"ל. שהפכנו את ישראל לחברה של קורי עכביש. אלה דיבורים זולים של טוקבקים. דיבורים רהבתניים של נסראללה. היציאה מלבנון הביאה שש שנים של שקט. שש שנים זה החיים של 150 בחורים. אז היינו כובשים, היום אנחנו נלחמים על הבית" * שלוש ממנהיגות "ארבע אמהות" מוצאות את כל ההבדלים

ארבע אמהות היתה ככל הנראה תנועת המחאה רבת ההשפעה בתולדות ישראל. היא נוסדה מיד אחרי אסון המסוקים, בראשית 1997. היא מעולם לא מנתה יותר מכמה עשרות נשים (וגברים אחדים), אבל בתוך שלוש שנים היא סחפה את המדינה וחוללה תהליך של שינוי תודעתי אשר הביא לכך שבסופו של דבר, במאי 2000, ישראל יצאה באופן חד צדדי מדרום לבנון.

 

כשבועיים אחרי פריצתה של מלחמת לבנון השנייה, כאשר קטיושות המשיכו להכות בכל רחבי הגליל וחטיבות צה"ליות שקעו בלחימה אטית ועקובה מדם בבינת ג'בייל, התכנסו שלוש מהפעילות הבולטות של ארבע אמהות לשיחת בוקר ארוכה בדירת קיבוץ מוצללת באשדות יעקב איחוד. זהרה ענתבי, בת גבע, תושבת כחל ומנהלת בית ספר בגליל העליון, היתה בארבע אמהות כמעט מן ההתחלה. ברוריה שרון, בת אשדות יעקב איחוד, הצטרפה לתנועה שבועות אחדים אחרי הקמתה. אורנה שמעוני, בת אשדות יעקב מאוחד, הצטרפה למאבק כחצי שנה מאוחר יותר, אחרי ששכלה בן בלבנון. האם מתקפת נסראללה גורמת לאמהות שהכריעו את הממסד הצבאי לחשבון נפש? האם מי שספרו את המתים של השהייה בלבנון סופרות עכשיו את המתים של הכניסה המחודשת ללבנון וחשות איזושהי תחושה של אחריות? האם הן תומכות במאבק האנטי מלחמתי המתפתח באיחור בתל אביב? האם ספקות כלשהם מעיבים עכשיו על אמונתן הלוהטת בחד צדדיות?

 

מימין: ברוריה שרון, אורנה שמעוני וזהרה ענתבי. גם היום,

גם בתוך המלחמה החדשה הזו, הן לא חושבות שטעו

צילום: אייל טואג

 

תנועת ארבע אמהות התפרקה באופן מכוער למדי בקיץ 2000. מייסדת התנועה ויושבת הראש שלה, רחל בן-דור, ארזה את חפציה ועזבה את הארץ. היא לא נשארה לגור בביתה בראש פינה כאשר הקטיושות של נסראללה רדפו והגיעו והכו במושבה. כך ששלוש האמהות אשר הסבו לשיחת נפש סוערת ורבת סתירות במטבח של ברוריה שרון, לא דיברו בשם תנועת מחאה שהיתה או הינה. הן דיברו בשם עצמן. כאבן, רחמן. ייסורי הישראליות שלהן כאשר שוב יש מלחמה. בארץ. שוב הגליל בדם ובאש.

 

אורנה

 

"שמעתי את יהושע סובול אומר ברדיו שהוא מרגיש איך במלחמה הזאת מתקלפת לו קליפה אחרי קליפה. וזו בדיוק ההרגשה שלי. אני רואה איך בכל מלחמה מתקפלת לי קליפה. כילדה אני זוכרת את מבצע קדש. זוכרת שעלינו על טרמפים ונסענו וטיילנו לראות את מרחבי סיני. ניצנה, אל עריש. ואז החזרנו את סיני. ובמלחמת ששת הימים כבר היו לי ילדים. הפחדים מתחילים כשיש לך ילדים. והאיש שלי עוזי היה בעמק דותן. מ"פ בשריון בעמק דותן. והפחד שימות לי. הפחד שימות לי מישהו. בלתי נתפש הפחד הזה.

 

"ובמלחמת יום הכיפורים כבר הייתי מזכירת הקיבוץ. ובקיבוץ המזכיר צריך לבשר. ולא יכולתי לבשר. היו לנו חמישה נופלים באשדות. אחד מהם חבר שלי. חבר נעורי. יואל. וכשמגיעה ההודעה אי אפשר לתאר את זה. ואני עומדת מחוץ לחדר ולא יכולה לעשות את זה. החושך הזה. עד היום אני לא יכולה להשתחרר מזה. החושך של יום כיפורים. חושך של אין מוצא. של מוות. אובדן בית שלישי. לא במרכאות, לא במטאפורה. בשבילי 2,700 הרוגים זה אובדן בית שלישי. ויאליק נולד מיד אחרי זה. ב-75' הוא נולד. ואנחנו קוראים לו אייל שזה הרכב האותיות של יואל. אבל הוא לא יודע מזה. הוא ילד של אחרי מלחמה. ילד של אהבה. של תקווה. אבל לי כבר התקלפה הקליפה של הפחד. לי כבר יש תחושה של אין מוצא. אני מבינה שרוצים אותנו בים. מה שלא נעשה רוצים אותנו בים.

 

"וכשפורצת מלחמה לבנון זה פיתח מחדש את התחושה הזאת. ההרגשה שאנו מביאים אובדן ואין מוצא לביתנו. ולי יש חמישה ילדים בבית. ושני חתנים שגם הם קצינים בצבא. ויאליק גדל עם המלחמה. עם הוויכוחים בבית. ולאט לאט אני מבינה שהמלך הוא עירום. שהצבא מתפוצץ בלבנון סתם. כדי להגן על עצמו הוא מתפוצץ. ופה משאית ספארי ו-12 ילדים חוזרים עטופים בדגל. ואין הגנה על הצפון. אין הגנה על הצפון. ואני מרגישה שאם אני לא אוציא את צה"ל מלבנון כולם ימותו.

 

"ואז, בפברואר 97', היה אסון המסוקים. ואני בוכה. שבועיים לא יכולתי לפסיק לבכות. ואני מטלפנת לאייל שהיה אז קצין בבה"ד 1 והוא אומר לי אמא, למה את בוכה. באיזה זכות את בוכה. אני חי. תקשיבי לי, אני חי. אבל אז הוא מגיע לאמצע הלוויה של אבנר שהיה חבר טוב שלו. הוא כל כך יפה במדים. קצין יפה במדים. וגם הוא לא מפסיק לבכות. ואי אפשר להפסיק אותו. ופתאום אני מבינה את הביטוי שהיה אז בעיתונים הקצינים הבוכים.

"וכשאני רואה למחרת מודעה בחדר האוכל שיש התארגנות של אמהות נגד המלחמה אני ראשונה לחתום. ואיזה שטיפה אני מקבלת מיאליק. אמא, את יודעת מה זה ארבע אמהות, הוא אומר לי. את יודעת מה אתן עושות למוטיווציה של צה"ל? ואת בכלל לא מבינה, אמא, הוא אומר לי. אם נצא מלבנון אין כביש הצפון. אין הגנה על הצפון. חיזבאללה ייכנסו לבתי התינוקות במשגב. חיזבאללה יפגיזו את קריית שמונה. וקריית שמונה תתרוקן, אמא. חיזבאללה ישטוף את הצפון.

 

פעילות ארבע אמהות, לפני הנסיגה: זהרה ענתבי, מירי סלע,

ברוריה שרון ואורית דגני-לבנין. תראו איזה כוח זה נתן לנו

צילום: מוטי קמחי

 

"בספטמבר הוא נהרג. בריחן. רק אז התחלתי להיות יותר פעילה. איך לא פעלתי קודם, שאלתי את עצמי. איפה הייתי. אם הייתי עושה אולי אייל היה. והוציאה אותי מדעתי התחושה שהיתה אז בציבור שצה"ל נוסד להגן על אזרחים ולכן טבעי שהחיילים ייהרגו. כי צה"ל הוא צבא הגנה לישראל אבל החיילים הם הילדים שלנו. החיילים הם ילדים שלי. וכל ילד שנפל יש לי מן תחושה שהוא הילד שלי. שלא הגנתי עליו. וזו תחושה שמלווה אותי כל הזמן. זה חלק מהנשיות שלי. לעטוף, להגן. וכשהאשימו אותנו, את ארבע אמהות, שאנחנו פועלות מהרחם, אמרתי שאנחנו פועלות גם מהשכל וגם מהרחם. למדנו את העניין. עשינו ניתוח רציונאלי. אבל עבדנו גם מהרחם. ידענו שצעקת הרחם היא זו שתבקיע. כי הרחם הוא המקום שנותן חיים. ואנחנו יצאנו לגונן על החיים. אם לא היינו מדברות בשם האמהות היינו נמסות כמו מרשמלו.

 

"גם היום, גם בתוך המלחמה החדשה הזו, אני לא חושבת שטעינו. היציאה מלבנון היתה אחד הדברים הנועזים הנכונים והצודקים שנעשו כאן בדור האחרון. גם בדרך שהיא בוצעה היציאה היתה נכונה. בלי אף הרוג ובלי אף פצוע. אני לא מקבלת את הטענה שהיא גרמה לאינתיפאדה. אני חושבת שאין לנו ברירה אלא לקחת את גורלנו בידינו. אנחנו לא יכולים לשבת לחכות לצד השני עד שיבשיל. אבל מרגע שפרצה האש לפני שבועיים הבטן שלי מתהפכת. הרגשה של עילפון. של אין דם בידיים. הכל קר. כי מלחמה זה מוות. מלחמה זה מתים. ומתים ילדים. לי יש הרגשה שמתים הילדים שלי. כולם ילדים שלי שאני לא מצליחה להגן עליהם.

 

"זו מלחמה קיומית. מלחמה על החיים האמיתיים שלנו. כבר הרבה זמן יש לי מן מחשבה כזאת: מה יקרה אם יום אחד צה"ל יקבל וירוס. לא משהו חמור, שפעת. אבל גם בשפעת אתה בארבעים מעלות חום ובאפיסת כוחות ולא יכול לעשות כלום. אז מה יקרה אם צה"ל יחלה בשפעת. אם כל החיילים שלנו יהיו בארבעים מעלות חום. היום אני יודעת מה יהיה: תהיה פה שחיטה. לא נהיה בים כי פשוט ישחטו אותנו. לא יישאר אף אחד מעם ישראל. אם צה"ל יחטוף וירוס אף אחד לא יגן עלינו, כולל ידידינו בארצות הברית.

 

"ולכן אני מרגישה שלמרות הכאב הנורא המלחמה הזאת היא צודקת והכרחית ונדרשת כדי להגן על החיים שלנו. ולכן אני חושבת שגם כאשר אנחנו מפנים מאות אלפים מבתיהם בלבנון זה לא רק נכון, זה מוסרי. כי אני לא רוצה שהם ייהרגו בהפגזות שלנו. אבל אנחנו חייבים להפגיז. וחייבים להילחם. כי הפעם זה לא על רצועת הביטחון, זה על החיים שלנו. ולכן, כל כך מרגיז אותי שהשמאל הקיצוני מפגין עכשיו ושובר קונצנזוס. כי השמאל זה אני. שולמית אלוני זה אני.

 

"והשמאל הקיצוני אומר שגם עכשיו, גם אחרי שנסוגונו עד הסנטימטר האחרון בלבנון וגם אחרי שנסוגונו עד הסנטימטר האחרון בעזה אנחנו אשמים. ולומר דבר כזה זה לומר שאנחנו אשמים כי אנחנו חיים פה ולא באוגנדה. ואז בעצם השמאל הקיצוני אומר שאנחנו אשמים עד שאנחנו בים. כי באוגנדה הרי לא יקבלו אותנו. גם לא בארצות הברית ולא בצרפת. ולכן השמאל הקיצוני גורם לי עכשיו לאיזו תחושה של שנאה. כי גם אז לאף אחד לא היה אכפת מהיהודים. אף אחד לא מנע שחיטה. ואני היום חווה חוויה של שחיטה. יותר מאי פעם אני יודעת שאם צה"ל יחטוף וירוס למחרת לא תהיה מדינת ישראל".

 

ברוריה

 

"היום קשה להבין זאת: בזמן מלחמת ההתשה היינו בהריון. כל הזמן היינו בהריון. או לפני הריון או אחרי הריון. וזה בזמן שאשדות מופגזת כל יום. שלוש שנים אשדות מופגזת כל יום. ויש בקיבוץ פגיעות ישירות. חברים עולים על מוקש ונהרגים. חברה מבוגרת נהרגת בדשא. אבל אף אחד לא עוזב. לא הולכים מפה. אלא חיים במין אוטיזם כזה. רצים מדי לילה לבית הילדים להוריד את הילדים למקלט. רואים את הילדים ישנים במקלט שלוש שנים. וממשיכים לעשות ילדים. אני עצמי ילדתי בזמן ההתשה שלושה ילדים. איזה אוטיסטית הייתי. איזה מטומטמת הייתי. איזה אמון היה לי אז במערכת.

 

"האינתיפאדה הראשונה נתנה איזושהי מהלומה. הבן הגדול שלי התגייס לסיירת ואני זוכרת אותו בא לחופשה ראשונה ובוכה. המראות שראה. האנשים שהיה צריך להוציא מבתיהם באמצע הלילה. ואז גם אני התחלתי לצאת לצמתים ולהפגין. זה הכל בגללנו, חשבתי. הכל בגלל שאנחנו כאלה איומים ונוראים.

 

"אסון המסוקים הוא שהכניס אותי להלם. שבועיים בכיתי. ומאותו רגע נשמתי, אכלתי, ישנתי ודיברתי רק לבנון. לצאת מלבנון. אני זוכרת שבעיתון הופיע איור של אמא המובילה עגלה עם תינוק אבל לעגלה אין גלגלים אלא שרשראות של טנק. זה תפס אותי. היכה בי. הבן הצעיר שלי עופר, היהלום שלי, היה אז טירון בסיירת צנחנים. ובסיום המסלול שלו אמרתי לו ולחבריו שהם נשבעים לצה"ל, להם יש מחויבות אפילו להקריב את עצמם למדינת ישראל אבל לנו ההורים יש אחריות לשאול שאלות ולא לאפשר למישהו להוביל את הילדים שלנו למוות בלי לשאול שאלות.

 

"אני לא יודעת מה מדליק באדם אש. אבל אני הייתי פתאום על אש. הייתי בהיסטריה. באמוק. הרגשתי שאני על זמן שאול. שאם לא אהפוך את העולם הילד שלי ימות. כתבתי לנתניהו מכתב שאם הבן שלי ייהרג לא הוא יהיה אשם אלא אני אהיה אשמה. כי אני לא עשיתי די שהבן שלי לא ימות. נתתי לרמטכ"ל להחליט עליו. נתתי לשר הביטחון להחליט עליו. הפקרתי אותו בידיהם.

 

"במלחמת השחרור וגם בששת הימים ואפילו ביום כיפור אם שכולה היתה גיבורה. כל העם נשא אליה עיניים. והשינוי הגדול שחל הוא שאני היום יודעת שאם אני שכולה רק אני שכולה. זהו. האבידה היא שלי. זה תהליך טבעי. חברה הנלחמת על הקמתה חייבת מיתוסים. חייבת בר כוכבא. לא משנה שהוא הרס את עם ישראל והביא נחלי דם. אבל הוא לא הרכין ראש. הוא שמר על גאווה. לכן הציונות אימצה אותו. כי באמת היינו צריכים גיבורים. ואז, בתוך ההקשר ההוא, לנפילת הבן היתה משמעות. אבל היום אנחנו חברה נורמלית. למרות שלא נורמלי להיות חברה נורמלית במקום הזה. ומכיוון שאנחנו חברה נורמלית לנפילה אין יותר משמעות. למוות אין משמעות. ואז לא מוכנים ללכת באופן עיוור אחרי המנהיג ואחרי המדינה. לא הולכים אל המוות כי בן גוריון אמר.

 

"אני זוכרת שישבתי עם אורנה מול בית הנשיא ב-1999. הגיע מבוגר, מוכר. שאל אם הוא יכול להביא לנו משהו. אמרנו פיצה. הביא לנו פיצה וישב אתנו. והסביר לנו בצורה מסודרת את חוסר התועלת של השהייה בלבנון. הסביר לנו שסתם מפחידים אותנו. כי חיזבאללה זה לא אש"ף. הם תנועה לבנונית. יש להם מטרות לבנוניות. הם נלחמים על השחרור שלהם ולא ירדפו אחרינו אם ניסוג. יהפכו למפלגה פוליטית. וכשנסענו חזרה הביתה ראיתי שאורנה בהלם. היא לא הוציאה הגה מהפה. כי פתאום, בגלל ראובן מרחב (לשעבר מנכ"ל משרד החוץ) היא הבינה שאייל נהרג על לא כלום. אייל נהרג ללא טעם וללא תכלית. כי משמעות זה חשוב. ויקטור פרנקל כתב את זה. וכשעם נלחם על שחרור מי שנהרג הוא אבן של בניין. אבל היום לא. כי למלחמות אין קונצנזוס.

 

"ארבע אמהות לא הוציאו את צה"ל מלבנון לבד. אנחנו פשוט הובלנו תהליך שינוי שהתחולל בחברה הישראלית. ואני לא מוכנה לקבל את זה שהעובדה שהוצאנו את צה"ל מלבנון הביאה לאינתיפאדה. אני לא מוכנה לקבל את מה שאתה אומר שההתנתקות גרמה עכשיו להתקפה של נסראללה. אנחנו חיים באזור שטוף דם. הוא היה שטוף דם לפנינו והוא יהיה שטוף דם אחרינו. ולכן אני בתפישת העולם של רבין. שצריך להבין שבכל שש או שבע שנים תתרחש לחימה. כי באזור הזה אי אפשר לדבר על שלום. המקסימום הוא ניהול סכסוך. ולכן זה לא שהחד צדדיות מביאה מלחמה. תמיד אנחנו פה לפני או אחרי מלחמה. והחד צדדיות נדרשת כדי שנוכל לנהל את המלחמה מתוך גבול מוכר. כמו עכשיו. תראה איזה כוח זה נותן לנו לנהל את המלחמה מתוך גבול מוכר.

 

"אז אל תגיד לי שאנחנו ניצחנו את צה"ל. אל תגיד לי שהרסנו את אתוס הלחימה. שהפכנו את ישראל לחברה של קורי עכביש. אלה דיבורים זולים של טוקבקים. דיבורים רהבתניים של נסראללה. אז נכון שאנחנו טעינו בכך שחשבנו שנסראללה לא ירדוף אחרינו אל הגליל. טעינו בהערכה של מה שיקרה. אבל בכל זאת היציאה מלבנון הביאה שש שנים של שקט. זה סגור. עם זה אי אפשר להתווכח. שש שנים זה החיים של 150 בחורים. זה השגשוג והפריחה בגליל. וגם עכשיו, היציאה מלבנון מאפשרת לנו את התגובה החזקה הזאת. כשהיינו בלבנון לא יכולנו להגיב כך כי אז היינו כובשים ואילו היום אנחנו צודקים. היום אנחנו נלחמים על הבית מתוך הגבול הבינלאומי".

 

זהרה

 

"היינו בפרו כשיהונתן נולד. ואני זוכרת שהבאתי את האפרוח שלי לאיזו מסיבה גדולה בקהילה היהודית ואנשים שם אמרו בספרדית איזה תינוקון חמודון בשביל הצבא. אז עזבתי את המסיבה ולקחתי את יהונתן אתי והחזרתי אותו הביתה. לא הייתי מוכנה לחשוב שהרכות הזו של התינוק תימסר לצבא. תוקרב למות המדינה.

 

"כעבור 18 שנה יהונתן התגייס לקורס טייס. אני זוכרת שישבתי אתו בבית קפה ולא הפסקתי לבכות. בדרך כלל אני לא בוכה. אבל ישבתי מולו וטפטפתי וביקשתי ממנו סליחה שילדתי אותו ישראלי. כי זה לא נכון. זה לא נכון. את מגדלת ילד ואז מישהו מפקיע אותו ממך. מישהו בא ודורש ממך להעמיד את מתיקות הנעורים הזו לרשות המדינה. ויש בך איזו תגובה טבורית שאומרת לך לא. לא. לא נכון שמדינת ישראל תעשה שימוש בתום הזה לצרכיה.

 

"אולי בגלל זה הגבתי כל כך חזק לאסון המסוקים. יש משהו כל כך משגע בנעורים. במתיקות ובנכונות של גברים צעירים. ופתאום הם נפלו מן השמים. כל הנעורים האלה נשרו מן השמים. והרחם הרגיש שזה לא פייר. זה לא בסדר. והתבוננתי בתמונות שלהם וקראתי את קיצור החיים שלהם בעיתון והרגשתי שיש עלי אחריות. אי אפשר. מספיק. צריך לעשות משהו.

 

"אחר כך זה עבר מהרחם לראש. אבל ההתחלה היתה הרחם. הרחם אמר איזה בזבוז. איזה כאב. כמו שהשיר אומר: "נוטפים טללי נעורים עבריים". ואת רוצה לחבק אותם, את כולם. את נטרפת אחרי התום הזה שמגויס לצבא בלי לשאול שאלות. ואת שואלת האם מגיעה למדינה הקרבה כזאת. ופתאום, למרות שאת לא אמא שלהם את מרגישה כמו אמא שלהם. את אמא לביאה. וכמו אמא לביאה את רוצה להגן עליהם מהמוות. את שואלת מי זה המינוטאור הזה ששולחים אליו את מיטב בנינו שנה אחרי שנה.

 

"ואז מופיעות עוצמות. והעוצמות האלה בלתי ניתנות לעצירה. כי האמהות היא הדבר היחידי שיכול לנצח צבא. האמהות של מלחמת וייטנאם יצרו את הסחף נגד מלחמת וייטנאם והאמהות של מלחמת לבנון יצרו את הסחף נגד השהייה בלבנון. כי לזכרים צורבים את התודעה בגיל 18 והם הופכים צייתנים. אבל לאמא יש את הכוח לעמוד מול העריסה ולומר לתינוק אתה לא נולדת למלחמה.

 

"ולכן אנחנו, האמהות, ביקענו את הכורח לשלח מדי שנה נעורים שיזינו את המינוטאור. ואנחנו עשינו את זה כי רק הדיבור הנשי יכול היה לבקע את הדיבור הצבאי. אבל גם הדיבור הנשי פעל רק כשהיה הרבה דם. כשכל הדם הצעיר הזה נשפך מן השמים. כי אנחנו חברה מאוד צבאית. חברה שהראש שלה חאקי. לכן מה שמכריע אצלנו זה דם. ורק כשכוס הדם עלתה על גדותיה שאלות לבנון נשאלו.

 

"כמו כל המלחמות גם המלחמה הזו ארורה. אבל המלחמה הזאת קיומית ברמות שאנחנו עדיין לא מבינים. אני חושבת שהיא מתקרבת בחשיבותה למלחמת השחרור. היא תקבע האם איראן תשתלט על העולם הערבי. היא תקבע האם נוכל לשרוד מול האיסלאם הקיצוני. ואני מקווה שיעשו הכל כדי לא להשתמש במלחמה הזו בנעורים ובתום כבחומר גלם זול. אבל אני שמעתי את הבומים הנוראיים של הפגזת החיזבאללה כשהם חטפו את שני החיילים מן הגבול. ומיד הבנתי כמה זה נורא. והבנתי שזו מלחמת אין ברירה. וכשאין ברירה אין ברירה. כמה שהלב כבד. כמה שהמשא נורא.

 

"לכן מה שמחריד אותי עכשיו זה השמאל הרדיקלי. הוא נשמע לי ג'יהאדיסטי בדיוק כמו שהימין ג'יהאדיסטי. כי כמו שהימין אומר שהעולם תמיד אשם ואנחנו תמיד צודקים, השמאל הג'יהאדיסטי אומר שאנחנו תמיד אשמים והעולם תמיד צודק. גם לשמאל וגם לימין יש הוראת הפעל אחת, ללא קשר למה שקרה. גם לשמאל וגם לימין יש תשובה אחת לכל מציאות משתנה. ואילו אני מאמינה שעם ישראל שרד רק בזכות היכולת שלו לשאול שאלות. לשאול את השאלות הכי נוקבות. וכשראיתי את הפגנת השמאל היא העציבה אותי. כי השמאל הג'יהאדיסטי מדבר אלינו כאילו היינו מחרחרי מלחמה. הוא מתנהג כמו מחלה אוטואימונית התוקפת את הגוף של עצמה.

 

"כל הימים האלה הבטן שלי מתערבלת. הכרתי את הלוחמים של אגוז שנפלו. הם אימצו את התלמידים בבית הספר הדמוקרטי של הגליל העליון שאותו אני מנהלת. ולנגד העיניים הפנים שלהם. הצחוקים שלהם. הכדורסל שהיו משחקים עם הילדים. אתה אומר שהחלשנו את צה"ל? אתה אומר שהוצאנו את צה"ל מלבנון אבל שברנו את רוחו? יכול להיות. יכול להיות שהחלשנו את הנחישות של האודרוב. אבל אני עדיין מאמינה שהצבא צריך להיות פרויקט של המדינה ולא המדינה פרויקט של הצבא.

 

"אין לי ספק לגבי הצורך במדינה הזאת. אני בארץ כי רק בארץ לא יעשו מהילד שלי סבון. אני בארץ כי אני זוכרת את הניסיון שלנו להיטמע באחרים אלפיים שנים. וברור לי לגמרי שכל המיופייפים הצרפתים והמיופייפים הגרמנים והמיופייפים ההולנדים לא ירצו אותנו אצלם. זה המקום היחיד. ועל המקום הזה צריך להילחם. וצריך להבין את המורכבות הזו. שולמית אלוני לא מבינה את המורכבות. היא פלקטית. ומי שפלקטי מתחלק החוצה מהמציאות. אבל יחד עם זאת אני לא רוצה שישראל תהיה ספרטה. אני לא רוצה לקרבן את הילדים שלנו. אלא אם אין ברירה.

 

"ואני מאשימה גם את עצמנו בכך שהשארנו את חוות שבעא ואת שלושת האסירים כמו איזה מסמר של ג'וחה. ואני לא אוהבת את ההפצצות בביירות. אני לא אוהבת את הביטוי הזה כותשים. את מה כותשים? ואני אומרת שצריך להילחם על המקום הזה מתוך הגבול. מתוך חפירות חיינו. כי רק אם נהיה צודקים וטובים ונכונים בסוף ננצח. רק מתוך גבולות 67' מתוקנים ננצח. לכן אני חוזרת היום אל ליבוביץ'. לכן אני מאמינה שרק בגבולות 67' מתוקנים נוכל לשרוד. לחיות בגבולות שלנו זה לחיות בגבול הצדק. אם לא נהיה בגבול הזה לא נהיה. אבל כשהתותחים עכשיו יורים והקטיושות נופלות אני זוכרת שהשאלה היום בלבנון אינה השאלה של פעם. המלחמה הזאת אחרת. לא אנחנו יזמנו אותה, לא אנחנו חוללנו אותה. לכן אין טעם לדבר עכשיו על אשמה. לא ארבע אמהות אשמות אבל גם לא הממשלה או הצבא. מי אשם? הציונות אשמה. זה שחזרנו ארצה להיות כאן יהודים ולהקים כאן מדינה יהודית-דמוקרטית.

 

"אז אם אתה אומר עכשיו שטעיתי כאשר האמנתי שניתן יהיה להבטיח הרבה פחות קורבנות והרבה יותר שקט אחרי היציאה מלבנון, אתה צודק. טעיתי. אני פוחדת ממי שלא מסוגל לומר טעיתי בגוף ראשון. גרתי על הגבול במלכייה וראיתי את חלקות הטבק הקטנות של חקלאי הדרום והאמנתי ששגשוג משני צדי הגבול יבטיח שקט. שנסראללה ישאף של אנשים שלו יהיה טוב. בכך טעיתי. בהחלט טעיתי.

 

"ואם אתה טוען שבמובן מסוים השאלות שלנו החלישו את צה"ל גם זה נכון. בנקודות מסוימות לחברה דמוקרטית יש חולשות. וזה נכון שהיום החברה הישראלית לא מסוגלת לספוג חיילים הרוגים בגלל כל השנים הללו שחיילים נשלחו להיהרג על עניין לא צודק. ובגלל זה בשבוע הראשון צה"ל ניסה להילחם מלחמה של מטוסים כי הוא ידע שאנחנו לא מסוגלים לעמוד בחיילים הרוגים. ובמובן מסוים יש לנו, לארבע אמהות חלק בכך.

 

"בגלל מה שהיה אז וגם בגלל המאבק שלנו כולנו צרובי לבנון. לכולנו צלקת לבנון. גם לצבא, גם לחיילים. כי החברה שלנו באמת פחות ופחות מוכנה לספוג. החשיפה של חיילים בוכים ושל חיילים כבנים של אמהות החלישה את כוח העמידה. היא האירה את החייל כמשהו שאיננו רק מכונת מלחמה. כי המדינה הזו באמת פחות מגויסת. לא כל המדינה צבא. והיציאה אז מלבנון לא היתה מהלך צבאי. היא היתה מהלך אזרחי. היא נועדה לאפשר לנו להיות אתונה ולא ספרטה. ודווקא בגלל זה עכשיו אין ברירה. עכשיו צריך להחליף דיסקט. הפעם אנחנו נלחמים על הבית. הפעם אנחנו נלחמים כדי שיהיו לנו כאן חיים".