איך התקפלנו

 

תחקיר הארץ / ירושלים * ביירות * ניו יורק. כך התקבלה החלטה 1701

 

אלוף בן ועקיבא אלדר, הארץ, 1.10.06

 

כל הוויתורים הישראליים בדרך להפסקת האש בלבנון

 

"רק החזרת החיילים החטופים תפסיק את הפעולה".

"ישראל תנהל את הלחימה נגד חיזבאללה כל זמן שיידרש, כדי להחזיר את החיילים החטופים וליישם את החלטה 1559 במלואה וליישם את המתווה שנקבע בהחלטת ג'י-8: החזרת החיילים החטופים ללא תנאי, פירוק חיזבאללה והפסקת האיום של ירי הטילים על ישראל, פריסת צבא לבנון לאורך הגבול עם ישראל והחלת הריבונות של ממשלת לבנון על כל שטחי המדינה"

(ראש הממשלה, אהוד אולמרט, מציג את יעדי המלחמה בלבנון ב-18 וב-19 ביולי)

 

"החלטה 1701 מהווה את אחד ההישגים החשובים של ישראל בזירה הבינלאומית. אם תיושם במלואה, מצבנו בגבול הצפוני יהיה טוב לאין שיעור מזה שהיה ב-12 ביולי"

(אולמרט, מסכם את תוצאות המלחמה שבועיים אחרי הפסקת האש, ב-28 באוגוסט)

 

מלחמת לבנון השנייה היתה שונה מקודמותיה: ישראל נהנתה מתמיכה בינלאומית רחבה, שאיפשרה לה להאריך את הלחימה מבלי לחשוש "ששעון העצר המדיני" יעצור את המטוסים והטנקים. אבל צה"ל לא הצליח לסיים את המלחמה בהכרעה צבאית, או לקבוע מה תהיה נקודת היציאה הנכונה. לשם כך, נדרש תהליך מדיני אינטנסיווי, שהוביל להחלטת מועצת הביטחון 1701. אבל בתהליך הזה נדרשה ישראל לסגת מרוב היעדים שהציבה בתחילת הקרבות, ובראשם שחרור החיילים אלדד רגב ואודי גולדווסר - שחטיפתם על ידי חיזבאללה ב-12 ביולי הציתה את העימות - ופירוק מלא של חיזבאללה מנשקו.

 

במקום הדרישות האלה, ביקשה ישראל להציב בלבנון כוח בינלאומי חזק, שיסייע בשמירת השקט ובמניעת הזרמת נשק לחיזבאללה. זו היתה תפנית אסטרטגית במדיניות רבת השנים של ישראל, לפיה "נגן על עצמנו בכוחות עצמנו" ו"נשמור על חופש הפעולה של צה"ל".

 

בשבועות החולפים ערך "הארץ" תחקיר מקיף, שבו שוחזר תהליך קבלת ההחלטות באמצעות שיחות עם בכירים במשרד החוץ, במשרד ראש הממשלה ובמערכת הביטחון, כמו גם עם דיפלומטים זרים בישראל, בארה"ב ובמרכז האו"ם. התחקיר מלמד, שהמהפך בעמדה הישראלית התרחש כעשרה ימים אחרי תחילת הלחימה, כשבצמרת המדינית והביטחונית הישראלית הושגה הבנה על "אסטרטגיית היציאה" הרצויה. ההכרעה התקבלה בצל הלחימה, ולא עוררה התעניינות פוליטית ותקשורתית מיוחדת. קדמה לה מחלוקת בין שרת החוץ, ציפי לבני, שהציעה לעצור את המבצע כבר בימים הראשונים, לראש הממשלה, אהוד אולמרט, שהעדיף לתת לצה"ל עוד זמן.

 

אולמרט טוען שהחלטתו השנויה במחלוקת להרחבת הפעולה הקרקעית היא שהיטתה את הכף במועצת הביטחון והובילה לשינוי הצעת ההחלטה המתגבשת לטובת ישראל. במרכז האו"ם בניו יורק ראו את הדברים אחרת; איש מהדיפלומטים והשגרירים הזרים, שרואיינו לכתבה זו, לא הזכיר את הרחבת המבצע הישראלי כגורם שהשפיע על ההחלטה שהתקבלה.

 

13 ביולי – משרד החוץ מתחיל לגבש "אסטרטגיית יציאה"

 

בשעות הערב של יום רביעי, 12 ביולי, התכנסה הממשלה לישיבה מיוחדת, כדי להחליט על תגובת ישראל לחטיפת החיילים וירי הקטיושות באותו בוקר בצפון. האווירה היתה דרמטית. לכל הנוכחים היה ברור שהתגובה תהיה חריפה, שאי אפשר להבליג על התגרות חיזבאללה, שבועיים וחצי בלבד אחרי חטיפת גלעד שליט על ידי חמאס והירי הגובר של טילי קסאם לדרום ישראל.

 

שרת החוץ לבני הגיעה לישיבה אחרי דיון פנימי במשרד החוץ, שנפתח בסוגיית שליט והמשבר בדרום, והסתיים כשמנכ"ל המשרד, אהרן אברמוביץ', קיבל לידיו פתק והודיע בפנים חיוורות "יש לנו חניבעל בצפון" (קוד אירוע חטיפה). "היה ברור לכולם שעברנו מטיפול באירוע נקודתי לדיון אסטרטגי", אומר אחד מהמשתתפים בדיון. הוא הוסיף כי להערכתו, ההיסטריה התקשורתית סביב החזרת שליט עוררה את קנאתו של נסראללה ועודדה אותו לבצע את המחטף בצפון.

 

"כדאי להוציא מהלקסיקון את החזרת החטופים, כי זה לא יעד ריאלי", אמרה לבני לשרים והמליצה להתמקד בדרישה שלבנון תבצע את החלטת מועצת הביטחון 1559. "קצר, מהר, בלי נפגעים אזרחיים ובלי פעולה קרקעית", הציעה לבני. "מחר בבוקר נראה אם צריך להמשיך".

 

אחרי הישיבה התכנס "פורום השביעייה", בראשות אולמרט לאישור השמדת מאגרי הרקטות ארוכות הטווח של חיזבאללה. לבני יצאה מהפורום בהבנה, שהצבא צריך את "הלילה ועוד קצת" להשלמת הפעולה, ולמחרת בצהריים העניין ייגמר.

 

למחרת, 13 ביולי, בזמן ש-110 רקטות וקטיושות נפלו על הצפון, ובעוד חיל האוויר מפציץ 100 יעדים בלבנון, החלה להתגבש במשרד החוץ ההערכה שצה"ל נכנס למלחמה בלי לסמן נקודת יציאה ריאלית. לכן, כפי שנחשף כאן לראשונה, הוחלט לחפש נקודת מוצא דיפלומטית.

 

מנכ"ל המשרד אברמוביץ' הטיל על המשנה המדיני שלו, יוסי גל, לרכז צוות סודי שיגבש את "אסטרטגיית היציאה" מהמשבר. גל גייס את עוזר השרה, טל בקר, שהיה בעבר היועץ המשפטי במשלחת ישראל לאו"ם; ואת עו"ד דניאל רייזנר, מומחה למשפט בינלאומי, שמילא בעבר תפקיד בכיר בפרקליטות הצבאית והשתתף בשיחות השלום עם הפלשתינאים והסורים. בצוות היו גם נמרוד ברקן, ראש המרכז למחקר מדיני; יעקב הדס, הסמנכ"ל למזרח תיכון; ועודד יוסף מלשכת המנכ"ל.

 

כבר באותו יום התגבשו הרעיונות, שעליהן נשענה בסופו של דבר הפסקת האש. הנחת העבודה של "צוות גל" היתה שהמבצע הצבאי לא יביא לשחרור החטופים או לפירוק חיזבאללה מנשקו, ושצה"ל לא יחזור לשהות ממושכת בלבנון. הפתרון שהסתמן היה לשגר ללבנון כוח בינלאומי חזק, שיתגבר את צבא לבנון ויסייע לו לדכא את חיזבאללה.

 

ב-14 ביולי הציג הצוות מסמך ראשוני ללבני, ובו עקרונות "אסטרטגיית היציאה". ביום ראשון, 16 ביולי, בעוד התקשורת מדווחת על נפילת טיל במוסך הרכבת בחיפה, שהרג שמונה בני אדם, הגיש הצוות מסמך מפורט יותר, שכלל טיוטה ראשונית להחלטה במועצת הביטחון. נכתב בו שהמבצע הצבאי יכול להביא להחלשת חיזבאללה, אך יש צורך בהסכמות מדיניות, כדי שהישגי המבצע יישמרו לאורך זמן. מחבריו הזהירו שאם ישראל לא תיטול יוזמה, הקהילה הבינלאומית עשויה להגיע להסכמות עם לבנון בלי תשומה ישראלית.

 

המחברים הקפידו שהנקודה הראשונה במסמך, וכל הניירות שליוו אותו, תהיה החזרת החטופים. "אמנם כולנו ידענו, בלי לדבר על זה, שעם כל הרצון הטוב, החטופים אינם היעד המרכזי", אומר בכיר במשרד החוץ, "אבל כולנו הרגשנו צורך להעמיד בראש את הדרישה שהחטופים יוחזרו מיד ובלא תנאי".

 

שאר העקרונות שהוצגו במסמך היו:

 

* אימוץ החלטה "מכוננת" חדשה במועצת הביטחון, שתבוא במקום החלטה 1559

 

* צבא לבנון יתפרס בדרום המדינה, ויתוגבר בכוח בינלאומי לאכיפת השלום (במסמך ניכרה התלבטות בין שיגור כוח חדש, שיפעל בחסות מנדט של האו"ם, לבין שדרוג כוח יוניפי"ל הפרוס בלבנון מאז 1978. חברי הצוות ניתחו את המנדטים והפעולות של כל הכוחות לשמירת השלום בעולם, וחיפשו מודל שיתאים ללבנון)

 

* הכוח הבינלאומי ייהנה מסמכויות אכיפה, לפי פרק 7 של מגילת האו"ם, ויורשה לפתוח באש למילוי משימותיו

 

* האזור שבין נהר הליטני לגבול ישראל יהיה מפורז

 

* פירוק חיזבאללה מנשקו יבוצע בהתאם לתוכנית מסודרת עם מנגנון פיקוח

 

* ישראל ולבנון יקימו מנגנון תיאום מדיני-ביטחוני

 

* הקהילה הבינלאומית תעניק סיוע ללבנון, בהתאם להתקדמות ביישום 1559 (פירוק חיזבאללה מנשק)

 

* האו"ם יטיל אמברגו נשק על המיליציות הלא-ממשלתיות בלבנון

 

הצוות הציע שישראל תפעל לקידום היוזמה באמצעות ארה"ב וצרפת, בלי "טביעת אצבע ישראלית", כדי למנוע התנגדות בינלאומית. אבל קודם לכן נדרשו אנשי משרד החוץ לשווק את התוכנית בבית, לראש הממשלה ולצה"ל. והמשוכה הביתית התגלתה במהרה כלא פחות גבוהה מהחיצונית.

 

16 ביולי – קרע בין ראש הממשלה לשרת החוץ

 

לבני החלה לחוש שמשהו לא בסדר כבר בשעות הערב של 13 ביולי. בסבב ההופעות שלה באולפני החדשות בטלוויזיה, החלה לשמוע דיבורים על מבצע ממושך, על יעדים נוספים. היא חשבה שצריך להתגלגל החוצה, למהלך מדיני, לאחר ההפצצה המוצלחת של מאגרי הטילים ארוכי הטווח. אולמרט חשב אחרת. הוא העריך שצה"ל זקוק לעוד כמה ימים כדי לפגוע בעוד כמה מטרות.

 

למחרת, ביום שישי 14 ביולי, זימן אולמרט את "השביעייה" לאישור שלב נוסף במבצע: הפצצת רובע דאחיה בביירות, לרבות מפקדות חיזבאללה ודירתו הפרטית של נסראללה. לנוכחים נאמר, כי פעולה כזאת תביא לירי רקטות על חיפה. לבני והשר לביטחון פנים, אבי דיכטר, התנגדו, אך המבצע אושר והמלחמה הורחבה.

 

ביום ראשון, 16 ביולי, כשהיא מצוידת במסמך העקרונות שחיברו אנשיה, נפגשה לבני עם אולמרט והציגה לו את רעיון "היציאה המדינית". אולמרט לא התלהב. הוא רצה לתת לצבא "עוד זמן". באותו רגע נפער הקרע בין ראש הממשלה לממלאת מקומו, שלא התאחה עד היום. לבני הבינה שהיא במיעוט, כשהמלחמה נהנית מתמיכה רחבה בציבור ובמערכת הפוליטית. היא חדלה להתראיין והורידה פרופיל, אבל בד בבד המשיכה במאמציה לרתום את אולמרט למהלך המדיני.

 

באותו ערב הודלף לאודי סגל מחדשות ערוץ 2 כי במשרד החוץ דנים באפשרות של הצבת כוח בינלאומי בלבנון. הרעיון שישראל תשים מבטחה בכוח כזה נחשב כמעט אפיקורסי. בלשכת ראש הממשלה זעמו, ובמשרד החוץ החל ציד מכשפות לגילוי המדליף. לבני ואברמוביץ' חששו שחשיפת הרעיון עוד לפני שהוצג ברצינות לראש הממשלה תקבור אותו.

 

תגובת אולמרט לא איחרה לבוא: ביום שלישי, 18 ביולי, הוא נפגש עם קבוצת אנשי משרד החוץ שעמדו לצאת כשגרירים לחו"ל. כשהזכירו את רעיון הכוח הרב-לאומי, אמר להם אולמרט: "זו כותרת טובה, אבל הניסיון שלנו מראה שלא עומד מאחורי זה כלום. גם היום יש בלבנון כוח רב-לאומי ואנו רואים מה הם עושים. אני רוצה להיות זהיר בנושא הזה, ונדמה לי שמוקדם לדון בו". לשכתו פירסמה את הדברים כהודעה לעיתונות. המסר היה ברור: אולמרט משליך לפח את הרעיונות המדיניים של שרת החוץ שלו. בלשכתו אמרו לעיתונאים שישראל תעמוד על פריסת צבא לבנון בדרום ותתנגד לכל כוח אחר.

 

אבל לבני לא הרפתה. היא המשיכה לבקש פגישה עם אולמרט, שנדחתה מיום ליום בתירוצים שונים. לשכת ראש הממשלה ביקשה שמערכת הביטחון תחווה דעתה על הכוח הבינלאומי, לפני שתגבש את עמדתה. ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, אלוף (מיל') עמוס גלעד, הוזמן לדיונים והתגלה כשותף נאמן לתפישה שהמוצא הרצוי מהמלחמה הוא סילוק חיזבאללה מדרום לבנון והכנסת כוח רב לאומי "אפקטיווי", כדבריו. באחד הדיונים הראשונים, כשדובר על הסכנה שהדבר עלול לשמש תקדים להצבת כוח דומה בשטחים, אמר גלעד שאין צורך להיבהל מכך.

 

התחושה בירושלים באותם ימים היתה שהעולם אתנו, אולי לראשונה בהיסטוריה של מלחמות ישראל. ב-16 ביולי התקבלה בפסגת ג'י-8 בסנט פטרבורג החלטה שאימצה את יעדי המלחמה של ישראל, וקראה לשחרור החיילים החטופים וליישום החלטה 1559. מנהיגי ג'י-8 קראו לפריסת צבא לבנון בדרום, והחליטו לבחון את שיגורו של כוח בינלאומי לאזור. האחריות לפרוץ המשבר הוטלה על חיזבאללה.

 

בלשכת ראש הממשלה ראו בהודעת ג'י-8 הישג מדיני בלתי רגיל. קדמו לה מגעים אינטנסיוויים בין ראש הסגל של ראש הממשלה, יורם טורבוביץ', והיועץ המדיני, שלום תורג'מן, עם הבית הלבן בוואשינגטון, ארמון האליזה בפאריס ורחוב דאונינג 10 בלונדון. מארג הקשרים בין לשכות המנהיגים, שנוצר בתקופת אריאל שרון, הוכיח את עצמו במשבר.

 

למחרת החלטת ג'י-8, ב-17 ביולי, החל ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי במטכ"ל, תא"ל אודי דקל, בדיונים על התנאים ל"הסדרת" המשבר. בהתייעצויות שניהלו הרמטכ"ל, רא"ל דן חלוץ, ושר הביטחון, עמיר פרץ, הועלתה השאלה אם ישראל מיצתה את מהלכי הלחימה, בהנחה שאינה רוצה בפעולה קרקעית. אבל החלטת ג'י-8 שיכנעה את הצמרת המדינית והצבאית, שהעולם מעניק לישראל אשראי להשיג יעדים נוספים בפעולה הצבאית.

 

בד בבד החל צה"ל לבדוק את רעיון הכוח הבינלאומי, והתרשם שזה בסיס טוב לסידורי ביטחון חדשים בלבנון. סגן הרמטכ"ל, האלוף משה קפלינסקי, היה מראשוני התומכים. בצה"ל העריכו כי יידרשו כ-8,000 חיילים. ובדיקה שקטה נערכה עם נאט"ו, בשאלה אם יסכים לשגר ללבנון את כוח ההתערבות המהירה שלו, המתורגל במשימות שמירת שלום. הרעיון נפסל בגלל התנגדות צרפת, שרצתה להוביל את הכוח הבינלאומי בעצמה.

 

ביום ראשון, 23 ביולי, בזמן שצה"ל מרחיב את הפעילות הקרקעית, לאחר ש-200 רקטות נפלו בצפון בסוף השבוע, נפגש אולמרט עם לבני, והודיע לה שהוא מאמץ את תוכנית הכוח הבינלאומי. המסמך של משרד החוץ - "שינוי כללי המשחק בלבנון" - התקבל כבסיס לעמדה הישראלית. ההסכמה על המדיניות לא איחתה את הקרע בין לבני לאולמרט, ולא פתרה את המחלוקת היסודית בשאלת המועד המתאים לסיום המלחמה. אולמרט והצבא רצו עוד זמן. לבני האמינה שהמשך הלחימה לא תורם דבר. אבל בשאלת "אסטרטגיית היציאה" גובשה עמדה ישראלית מתואמת.

 

מאותו יום ועד תום המלחמה ניהל את המגעים המדיניים צוות בין-משרדי בראשות טורבוביץ', ובהשתתפות היועץ המדיני תורג'מן ממשרד ראש הממשלה; ראש המועצה לביטחון לאומי, אילן מזרחי; מנכ"ל משרד החוץ אברמוביץ'; המשפטן טל בקר ממשרד החוץ; תא"ל דקל; ועמוס גלעד.

 

הצוות התכנס כמעט מדי יום, וכל אחד פעל מול אנשי הקשר שלו בקהילה הבינלאומית: טורבוביץ' ותורג'מן היו בקשר עם היועץ לביטחון לאומי בבית הלבן, סטיב הדלי, וסגנו אליוט אברמס, ועם יועצו הדיפלומטי של נשיא צרפת, מוריס גורדון מונטאן. לבני פעלה מול שרת החוץ האמריקאית, קונדוליזה רייס, ואברמוביץ' שמר על קשר עם סגנה, ניק ברנס. שגריר ישראל באו"ם, דני גילרמן, ניהל את המגעים עם עמיתיו מארה"ב ומצרפת.

 

ההחלטה שהתקבלה ב-23 ביולי לא היתה מנותקת מהמהלכים הבינלאומיים. רייס היתה בדרכה לאזור, כדי לגבש הפסקת אש והסדר מדיני חדש בלבנון. הדיפלומטיה נכנסה לשלב המעשי.

 

29-30 ביולי – מחוות שבעא לכפר כנא

 

דיק ג'ונס, שגריר ארה"ב בישראל, הכיר את המראות האלה מהצד השני של הגבול. במבצע "ענבי זעם" ב-1996 היה שגריר בביירות, והכיר מקרוב את נפתולי הפוליטיקה הבין-עדתית בלבנון, את התרגילים של נסראללה, ואת הדינמיקה של הפצצות ישראליות, בתים הרוסים וזרם של מאות אלפי פליטים. יום-יומיים אחרי ההתלקחות ב-12 ביולי כתב ג'ונס עקרונות לסיום המשבר כבסיס להחלטת או"ם, כולל כוח בינלאומי.

 

אבל בימים הראשונים של המלחמה, תשומת הלב האמריקאית התמקדה בהצלת ממשלת לבנון בראשות פואד סיניורה, בן טיפוחה של וואשינגטון. הממשל האמריקאי חשב שתגובת ישראל להתגרות חיזבאללה היתה מוצדקת, אבל שעליה להתרכז בפגיעה בנסראללה ובאנשיו, ולא להפגיז את התשתיות האזרחיות הלבנוניות.

 

האמריקאים הזהירו שפגיעה בתשתיות תחליש את ממשלת סיניורה ובמיוחד התנגדו להפצצת רשת החשמל. הם הבהירו ש"חיזבאללה מצויד בגנרטורים ויוכל להמשיך בלחימה". הם דחו את הטענה שחיל האוויר השמיד גשרים מצפון לביירות במטרה למנוע מעבר נשק לחיזבאללה. "אילו רציתם לחסום את הכביש", אמרו, "יכולתם לפגוע בו נקודתית, ולא לשטח גשרים שבנייתם מחדש תימשך שנים".

 

פקידים אמריקאים מתארים כ"קשקוש מוחלט" את הפרסומים, כאילו ארה"ב ציפתה שישראל תשמיד את חיזבאללה, והתאכזבה קשות כשהיעד לא הושג. בשלב מסוים העריכו בוואשינגטון, שחיזבאללה כבר ספג את הנזק העיקרי שישראל יכולה להסב לו, ולכן אין טעם בהמשך המלחמה. עם זאת, האמריקאים העריכו מהרגע הראשון, שישראל תיאלץ לבצע פעולה קרקעית בלבנון, ולא תוכל להסתפק רק בפעולה אווירית.

 

סיניורה, מצדו, שיכנע את רייס, שההישג החשוב ביותר מבחינתו יהיה פינוי חוות שבעא במורדות החרמון. הוא הציע שישראל תפנה את השטח ותפקיד אותו בידי האו"ם עד לבירור הבעלות החוקית עליו. הוא אמר לרייס, שבכך יישמט מידי חיזבאללה אחד התירוצים העיקריים לפעילותו הצבאית, והדבר יקל להופכו לארגון פוליטי לא חמוש.

 

רייס התלהבה מהרעיון, ובפתח ביקורה באזור במוצאי שבת, 29 ביולי, היא ניסתה למכור אותו לאולמרט (יומיים קודם לכן, ב-27 ביולי, גיוסו שלוש אוגדות מילואים "להכנה בלבד"). ראש הממשלה השיב להצעתה של רייס בשלילה. הוא טען שמדובר בתקדים מסוכן. "ישראל הותקפה, ריבונותה נפגעה, ועכשיו היא נדרשת לתת שטחים לצד התוקף?" הקשה. גם לבני ושר הביטחון, עמיר פרץ, לא התלהבו מהרעיון, ורייס הבינה שיהיה עליה להשיב ריקם את פני סניורה.

 

המחלוקת על חוות שבעא לא בלמה את ההתקדמות בגיבוש "נייר ההבנות" שרייס ביקשה להכין על דעת ישראל ולבנון. ביום ראשון, 30 ביולי, לאחר סוף שבוע נוסף שבו נפלו 200 רקטות בצפון, עמדה רייס לצאת לביירות כדי לסכם את התוכנית ולהביא אותה למחרת לדיון באו"ם. אבל אז קרה האסון. בעיצומה של פגישה עם שר הביטחון, התקבל דיווח שחיל האוויר הרג עשרות לבנונים בהפצצה בכפר כנא. הלבנונים ביקשו מרייס לשמור מרחק מביירות, ותוכנית הפסקת האש של השרה האמריקאית נגנזה. היום אומר אולמרט ש"האסון בכנא" עיכב את סיום המלחמה בעשרה ימים.

 

30 ביולי – הצרפתים תופסים פיקוד

 

קריסת התוכנית האמריקאית להפסקת אש העלתה לראש סדר היום את הטיוטה הצרפתית להחלטת מועצת הביטחון. בישראל לא אהבו את המסמך הצרפתי המקורי. "הוזכרו שם הפסקת אש, שחרור שבויים הדדי והעברת חוות שבעא לנאמנות האו"ם", אומר פקיד ישראלי. בירושלים היה בטוחים שהצרפתים מבטאים את עמדת לבנון, אל מול העמדה הישראלית שנהנתה מתמיכת ארה"ב.

 

עם זאת, פקידים בירושלים חשדו שהצרפתים מציגים עמדה נוקשה יותר מזו הלבנונית האמיתית. בישראל התקבלו מסרים שסיניורה מדבר בשני קולות. כלפי פנים, הוא מסתייג משדרוג כוח יוניפי"ל, ובה בעת, כלפי חוץ, הוא מעודד את הקהילה הבינלאומית לא להחמיץ הזדמנות לרסן את נסראללה.

 

וואשינגטון ופאריס נהנו מיכולת שיתוק הדדי. כל אחת היתה יכולה להעלות את הצעתה להצבעה, בידיעה שיריבתה תתקשה להטיל וטו על מהלך לסיום המשבר, גם אם אינה מסכימה לכל הפרטים.

 

בינתיים התנהל מו"מ בין הצוות בראשות טורבוביץ' לשלושה פקידים אמריקאים: ראש אגף המזרח התיכון במשרד החוץ, דייוויד וולש; המשפטן ג'ונתן שוורץ, איש משרד החוץ שליווה את "צוות השלום" בממשל קלינטון; והשגריר ג'ונס. וולש ושוורץ דילגו כמה פעמים בין ירושלים לביירות, שם נעזרו בשגריר ג'ף פלטמן. במקביל התנהלו שיחות טלפוניות בין לשכת ראש הממשלה לאליזה, ובאמצעות שגריר צרפת בישראל, ז'ראר ארו.

 

בניגוד לעמדת צרפת, התעקשה ישראל שחיזבאללה יוזכר בהחלטת האו"ם כאחראי למשבר, כדי לחזק את התביעה לפרקו מנשק. הצרפתים ניסו בתחילה "לאזן" את הניסוח באמצעות ביקורת על "התגובה הלא-פרופורציונית" של ישראל, אבל המשפט הזה נעלם מהטיוטות הסופיות.

 

ההצעה הישראלית להטיל אמברגו על חימושו מחדש של חיזבאללה התקבלה, אבל רק בחלקה: הוחלט להטיל פיקוח על הכנסת נשק ללבנון, אבל הדרישה הישראלית להעניש את המדינות שיפרו את האמברגו - רמז ברור לסוריה ואיראן - לא התקבלה. נדחתה גם ההצעה הישראלית, שהכוח הבינלאומי יפעל בלבנון במתכונת הדומה לכוח אונסקו"ם בעיראק, ויוודא שצבא לבנון מפרק את חיזבאללה מנשק לפי תוכנית מוסכמת מראש.

 

בישראל התנהל ויכוח מעניין בשאלת סמכויות הכוח הבינלאומי: האם ייהנה מיכולת אכיפה בכוח של החלטת מועצת הביטחון, לפי פרק 7 למגילת האו"ם, או רק ממנדט של משקיף, לפי פרק 6. משרד החוץ רצה בתחילה את פרק 7. בצה"ל היו הדעות חלוקות: היו שרצו כוח "עם שיניים", בעוד שאחרים חששו מהגבלת חופש הפעולה של ישראל בתגובה לטרור מלבנון.

 

ההכרעה, כפי שנחשף כאן לראשונה, התקבלה, בין השאר הודות לעצתה של מומחית בינלאומית. המשפטנית האמריקאית-היהודייה אן בייפסקי, המתמחה במוסדות בינלאומיים ובאו"ם, שביקרה באותם ימים בישראל, התקשרה לידידה, ח"כ נתן שרנסקי, והסבירה לו את חסרונות פרק 7. שרנסקי דיווח על כך ליו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, שהיה בשליחות הסברה בלונדון. נתניהו התקשר לאולמרט והזהיר אותו מהתקדים המסוכן של כוח בינלאומי בעל יכולת אכיפה.

 

גם לבנון התנגדה לשיגור כוח לפי פרק 7, והעדיפה להיראות כמי שהזמינה את חיילי האו"ם לשטחה כחיזוק לכוח יוניפי"ל. לכולם היה נוח עם הפשרה, שלפיה ייעשה שימוש בניסוחים של פרק 7, אבל מבלי לאזכר אותו במפורש. במוצאי שבת, 5 באוגוסט, שישה ימים אחרי הפצצת כפר כנא, פירסמו שגרירי ארה"ב וצרפת באו"ם טיוטת החלטה מוסכמת, שנשענה על רעיון צרפתי לפצל את התהליך לשניים: קודם הפסקת אש, ואחר כוח שיגור כוח בינלאומי ודיון בחוות שבעא.

 

בירושלים הובע מיד חשש שהפסקת האש תרחיק את תשומת הלב הבינלאומית מלבנון למחוזות משבר אחרים. טורבוביץ' סיכם: "ההחלטה צריכה להיות 'מנו פיקס', ולא בופה". כלומר, הכל צריך לקרות בעת ובעונה אחת, לא בשלבים, ולא עם הפסקות.

 

הדיונים בטיוטה נמשכו עוד שבוע, ובינתיים התלבטה הצמרת הישראלית אם להכניס שלוש אוגדות ללבנון ולנקות את השטח מדרום לליטני, במאמץ להפסיק את ירי הקטיושות על הצפון. פרץ דחף לפעולה. אולמרט היסס. ביום רביעי, 9 באוגוסט, אושר המבצע בקבינט, אך ראש הממשלה ביקש לעכב אותו, כדי לתת סיכוי נוסף למגעים המדיניים.

 

באותו ערב הפעיל הצוות הישראלי לחץ כבד לשיפור הטיוטה, באמצעות אולטימטום של הרחבת הפעולה הצבאית. הטיוטה האחרונה, שסוכמה עם אנשי אגף המזרח התיכון במשרד החוץ האמריקאי ביום חמישי בערב, השביעה את רצון הצוות הישראלי.

 

למחרת התכוונה לבני לצאת לאו"ם, כדי להשתתף בישיבת הסיכום במועצת הביטחון. אבל בשעת ערב מאוחרת, כשהתקשרה לאולמרט לדון בנסיעתה, הוא הורה לה להישאר בבית, בנימוק שנוכחותה באו"ם תיצור לחץ מיותר על ישראל.

 

המסר היה ברור: זה היה עונשה של שרת החוץ על העמדה העצמאית שהפגינה במלחמה. בעוד המלחמה מתקרבת לסופה, עמד הקרב על הקרדיט להתחיל. "מה פתאום שיגידו שאולמרט עשה מלחמה ולבני הביאה שלום", אמרו בלשכת ראש הממשלה.

 

12 באוגוסט – יום ההכרעה

 

אור ליום שישי, 12 באוגוסט, התעוררה לבני מצלצול הטלפון. על הקו היה המנכ"ל אברמוביץ', שהתקשר לדווח על בעיה: הטיוטה המעודכנת, שהגיעה זה עתה, נסוגה מההבנות שהושגו עם וולש בערב הקודם. כעבור כמה שעות התכנס הצוות המדיני בלשכת טורבוביץ', כדי לנתח את הטיוטה.

 

המסקנה שגובשה היתה שישראל לא יכולה לקבל את הנוסח החדש. אולמרט סיפר אחר כך שכבר באותו בוקר החליט על הרחבת המבצע הצבאי, כאמצעי להפעלת לחץ לשיפור ההצעה. "כשראינו את הטיוטה, הבנו שתקוותנו לדחיית הפעולה הצבאית נגוזה", אומרים בלשכת רה"מ. שר הביטחון, שנפגש עם אולמרט אחר הצהריים לישיבה ממושכת, אומר כי הוא שיכנע את ראש הממשלה לצאת למבצע.

 

לדברי בכיר במשרד החוץ, "הטיוטה של שישי בבוקר היתה צבועה בטריקולור", צבעי הדגל הצרפתי. בשיחת טלפון אחר הצהריים אמרה לבני לרייס: "אנחנו לא יכולים לחיות עם זה". קוממה אותה הערת שוליים, שישראל תפקיד את חוות שבעא בידי האו"ם ("תוכנית סיניורה"). והפריעה לה האמירה הלא-מחייבת על חיזוק יוניפי"ל, בלי התחייבות ל"מנדט חזק" ובלי פיקוח על הגבול בין סוריה ללבנון, למניעת מעבר נשק. והיא התרתחה על הצמדת שחרור החטופים הישראלים לשחרור האסירים הלבנונים בסעיף כללי.

 

בשעות הבאות ניהל טורבוביץ' כמה שיחות טלפוניות עם היועץ לביטחון לאומי הדלי, ששהה עם הנשיא ג'ורג' בוש בחוותו בטקסס, ובמקביל שוחחה לבני עם רייס, שהיתה בדרכה למרכז האו"ם. ישראל הודיעה על הרחבת הפעולה הצבאית.

 

כיום אומר אולמרט שאין לו כל ספק כי החלטתו הכריעה את הכף במועצת הביטחון. "רק אז השתמשו האמריקאים במלוא כובד משקלם, כדי שההחלטה תהיה כמו שרצינו", אומר בכיר במשרד ראש הממשלה, "והצרפתים הבינו שאין להם יותר מרחב תמרון". הסעיפים שונו כך שישראל תוכל לטעון שהשיגה את יעדיה: כוח יוניפי"ל מתוגבר, פיקוח בנמלים ובגבול לבנון-סוריה, אזכור מעורפל וסתום של חוות שבעא, נסיגת צה"ל מלבנון במקביל לכניסת צבא לבנון והכוח הבינלאומי. ביום שישי, בתשע בערב שעון ישראל, הושלם הנוסח שהובא להצבעה ב-3 לפנות בוקר. החלטה 1701 אושרה פה אחד.

 

לצוות המדיני הישראלי נותר עוד עניין פעוט: לסכם עם האמריקאים את מועד כניסתה של הפסקת האש לתוקפה. צה"ל דרש מהדרג המדיני 96 שעות להשלמת הפעולה. בעקבות ההצבעה באו"ם החל סבב נוסף של טלפונים בין טורבוביץ' להדלי ובין לבני לרייס. הישראלים הסבירו שקשה לעצור את צה"ל באמצע הדרך, ויש חשש שחיזבאללה לא יקבל את הפסקת האש.

 

בשבת, ב-5 לפנות בוקר, הושגה ההבנה שהפסקת האש תיכנס לתוקף ביום שני, 14 באוגוסט, ב-8 בבוקר. עם סיכום הפרטים הסתיימה גם הדיפלומטיה. וולש ושוורץ, שני השליחים האמריקאים שבילו את המלחמה באזור, יצאו בחזרה לוואשינגטון בשבת בבוקר. ובישראל התפנו כל המעורבים להכנת גירסתם לאירועים. ב-60 השעות שחלפו בין ההחלטה להרחיב את המבצע בלבנון לכניסת הפסקת האש לתוקפה נהרגו 34 חיילים.

 

הוויתור על החטופים

 

הודעת ג'י-8, שקראה לשחרור חיילי צה"ל שנחטפו לעזה וללבנון, עודדה את אולמרט להציג את שחרורם כיעד מרכזי ולהכריז שהלחימה לא תיפסק עד שישובו הביתה. ישיבת הקבינט הביטחוני-מדיני ב-19 ביולי, שאישרה את יעדיה המדיניים של המלחמה, הציבה בראשם את "שחרור החיילים החטופים והחזרתם לישראל ללא תנאי". מדוע, אם כן, כשהגיעה העת לתרגם את היעדים להסדר המדיני, הדרישה הזאת נעלמה?

 

גורם מדיני בכיר אומר כי "באחד מביקוריה באזור בעת המלחמה הבהירה (שרת החוץ האמריקאית) רייס, שאם אנחנו חושבים להמשיך את המלחמה עד להשבת החטופים, האמריקאים לא יוכלו לתמוך בזה. היא אמרה שגם הם נאלצים להתמודד עם חטיפות בהרבה מקומות בעולם, כולל בעיראק, ושנצטרך להסתפק בהצהרות ולא נוכל להתנות הפסקת אש בשחרור החטופים".

 

בירושלים שמעו והפנימו, ומאותו רגע התמקד המאמץ הישראלי בהכנסת הקריאה לשחרור החטופים להחלטת מועצת הביטחון, ובטרפוד הניסיון הצרפתי ליצור הקבלה בין החזרתם לשחרור האסירים הלבנונים שבידי ישראל. "הסברנו שאי אפשר להשוות חיילים שנחטפו מתוך שטחנו, ללבנונים שנשפטו והורשעו בהליך משפטי ראוי", אומר פקיד ישראלי בכיר.

 

לבסוף החליט אולמרט לוותר על החזרת החטופים כתנאי לסיום המלחמה. בראיון ל"הארץ" בערב ראש השנה הוא הסביר שאי אפשר היה להמשיך במלחמה ולסכן את חייהם של עשרות חיילים, עד שיוחזרו שני החטופים, ברגע שדרישותיה האחרות של ישראל התקבלו.